ע"א 7319/20 אסתר רחל הולצמן נ. איתי פריימן, עו"ד- נאמן על נכסי המערערים

1.

ביום 11.12.2013 וביום 26.6.2014 ניתנו בעניינם של המבקשים צווי כינוס נכסים ובהמשך הם הוכרזו כפושטי רגל. במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ביום 11.7.2017 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים שלפניי – המבקשים, הנאמן על נכסיהם (להלן: הנאמן ) והכונס הרשמי, שלפיה, בין היתר, הוסכם כי המבקשים יעבירו תשלום חודשי בסך של 20,000 ש"ח, וכי ככל שלא ישלמו במועד שני תשלומים או יפגרו בתשלום נדרש ביותר מ-60 ימים, יוכל הנאמן לממש את זכויות החייבים בשלושת נכסי המקרקעין שבבעלותם (אחד מהם משמש למגוריהם, להלן: דירת המגורים ). לצורך כך ניתן בגדרי ההסכם "צו פינוי מותנה" לגבי כל אחד מהנכסים, והוסכם כי ככל שיופרו תנאי ההסכם יוכל הנאמן לממש את נכסי המקרקעין ללא צורך בקיום דיון ובכפוף להודעה מראש. עוד הוסכם כי יתרת הסכום הנדרש לתשלום לצורך מתן הפטר חלוט תופקד עד ליום 30.8.2019 (להלן: יתרת החוב ו ההסכם ) . המבקשים לא עמדו בתנאי ההסכם ומשכך, ביום 15.10.2017 חתם בית המשפט המחוזי, לבקשת הנאמן על "צו פורמאלי" – בהמשך לאמור בהסכם – המורה על פינוי הנכסים ובהם דירת המגורים, ובהמשך, בעקבות בקשה לעיון חוזר מטעם המבקשים, הורה בית המשפט שככל שהחייבים ישלמו את כל התשלומים אותם הם חייבים עד ליום 5.11.2017, יעוכב צו הפינוי. כעבור שנתיים, ביום 6.11.2019 הגיש הנאמן פעם נוספת "בקשה למתן צו פורמאלי" שיורה על פינוי המבקשים מדירת המגורים בשל כך שהם לא שילמו את מלוא יתרת החוב וצברו, לפי האמור בבקשה, פיגור בסך כולל של 390,000 ש"ח. לפיכך, ביום 5.12.2019 הורה בית המשפט, לבקשת הנאמן, על פינוי המבקשים מדירתם, ובהמשך הגיעו הצדדים להסכמה (שאושרה על ידי בית המשפט) כי המועד הסופי לתשלום יידחה עד ליום 5.5.2020. המבקשים לא עמדו במועד אחרון זה.

2.

ביום 16.7.2020 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים שלפיה, בין היתר, חלף פינוי דירת מגוריהם, ימסרו המבקשים לידי הנאמן את החזקה בדירה אחרת מבין שלוש הדירות שבבעלותם על מנת שיפעל לממשה, היא הדירה נושא הבקשה דנן (להלן: הנכס ). ביום 26.8.2020 פנה הנאמן בבקשה לאשר את מכירת הנכס לרוכש פוטנציאלי, ובהחלטה מיום 5.10.2020 אישר בית המשפט המחוזי את המכר. באותה החלטה ציין בית המשפט כי המבקשים משיגים על גובה החוב הנטען על ידי הנאמן, וקבע כי המבקשים רשאים להפקיד סכום של 390,000 ש"ח עד ליום 13.10.2020, ו"ההתחשבנות הסופית תעשה לאחר מכן" (שם, סעיף 10). ביום 13.10.2020 (המועד האחרון לתשלום) פנו המבקשים בבקשה להארכת המועד עד ליום 19.10.2020, ובהחלטה מאותו יום הורה בית המשפט כי עליהם לצרף את עמדת הנאמן. ביום 20.10.2020 פנה הנאמן מצדו לבית המשפט המחוזי ב"הודעה ובקשה למתן הוראות" שבגדרה עתר לאישור מכר הנכס בשל כך שהתשלום טרם הועבר אליו על ידי המבקשים (בהודעה זו אף צוין כי המבקשים לא ביקשו עמדתו לגבי בקשתם המתוארת להארכת מועד התשלום). בהחלטה מאותו יום קבע בית המשפט כי נוכח נימוקי הבקשה, ובשים לב לאמור בהחלטותיו מיום 5.10.2020 ומיום 13.10.2020, המכר מאושר.

3.

המבקשים הגישו ערעור על החלטה אחרונה זו, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע מכר הנכס, היא הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי יתרת החוב שעליהם לשלם קטנה מן הסכום הנטען על ידי הנאמן ועל כן לא קיימת הצדקה לפנות להליכי מימוש הנכס. עוד טוענים המבקשים כי מימוש הנכס יפגע בזכות הקניין שלהם וכי החלטת בית המשפט המחוזי מפרה את האיזון שבין זכויותיהם הקנייניות לבין אינטרס הנושים. המבקשים סבורים כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. אשר למאזן הנוחות, נטען כי הימנעות ממתן עיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור תסב פגיעה בלתי הפיכה בזכויותיהם וכן תפגע בקניינם בעוד שלמשיבים, כך נטען, לא ייגרם נזק מקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות שהוזכרו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי אין מעכבים ביצועה של החלטה שעליה הוגש ערעור אלא בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, הוא אבן הבוחן המרכזית לבחינת בקשות מן הסוג דנן, על המבקש לעכב ביצועו של פסק דין או החלטה להוכיח כי אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך ( ע"א 2276/20 מועצה אזורית לב השרון נ' דוידי , פסקה 6 (14.4.2020); ע"א 6870/19

הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מצפה אפק" נ' נתנאל גרופ בע"מ , פסקה 7 (24.11.2019)). במוקד הבקשה שלפניי עומדת מכירת נכס מקרקעין לצורך תשלום חוב של המבקשים בהליכי פשיטת הרגל המנוהלים בעניינם, שעל חלקו לפחות הם אינם משיגים. כפי שצוין בפסיקתנו לא פעם, חשש לנזק בלתי הפיך כתוצאה מקבלת ערעור על פסק דין בענייני מקרקעין אינו מוביל באופן "אוטומטי" להיעתרות לסעד הזמני המבוקש וטיבו של חשש זה יתברר בהתאם לנסיבות העניין (ע"א 9188/17 שבתאי נ' לינדסמן , פסקה 6 (11.12.2017); ע"א 5178/17

פלד נ' פאל , פסקה 7 (18.7.2017); ע"א 1755/12 שפירא נ' בודה (נאמן) , פסקאות 8-7 (29.3.2012) ). בענייננו, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. הנכס שאת מכירתו אישר בית המשפט, בהמשך לעיכובים חוזרים של המבקשים להפקיד תשלום שבו חויבו זה מכבר (שעל חלקו לפחות אין מחלוקת), אינו משמש למגוריהם, וכעולה מהמסמכים בתיק – הוא פנוי מאדם. המבקשים לא טענו שהם עושים בנכס שימוש כלשהו; ואף לא טענו כי יש להם עניין מיוחד בנכס או זיקה יוצאת דופן אליו וממילא זו לא הוכחה. לפיכך, אף אם יתקבל ערעורם של המבקשים בסופו של יום, הנזק שייגרם להם כתוצאה מאובדן זכויותיהם בנכס הוא כספי ובר פיצוי. זאת, אף אם יתקבלו טענותיהם לעניין שיעור יתרת התשלום שבה הם חייבים (ולא למותר לציין כי כפי העולה מטענות המבקשים ומהתצהיר שהוגש, נראה על פניו כי אף הסכום שאינו מצוי במחלוקת טרם שולם על ידם). בנסיבות אלו, איני סבור כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם (ראו והשוו: ע"א 8184/18 בן נחום נ' פרחי , פסקה 3 (15.1.2019); ע"א 7907/17

לוי נ' לוי , פסקה 2 (20.11.2017) ; ע"א 7341/17 וולס נ' מידן , פסקה 6 (8.10.2017) ).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.