ע"א 7907/17 דוד לוי נ. אוולין לוי

השופטת ע' ברון:

1.

הוגשו שתי בקשות להגשת שורה ארוכה של ראיות נוספות. לאחר עיון בבקשות ובתגובות להן, ולאחר שהוספנו ושמענו את טיעוני בא-כוח המערערים לפנינו, לא ראינו מקום להוסיף ולשמוע את טיעוני בא-כוח המשיבים במענה לבקשה לצירוף הראיות הנוספות. מצאנו שאין מקום וצידוק לקבלן, ומשכך הבקשות נדחות.

מדובר במסמכים "ישנים". ככל שמדובר בנושא הבקשה הראשונה – אלה היו בידי המערערים או בהישג ידם במהלך המשפט שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי; לא היתה כל מניעה שיוצגו, ולמצער לבקש מבית המשפט המחוזי להגישם.

אשר למסמכים נושא הבקשה השנייה – גם אם לא היו בידי המערערים, הם עצמם מאשרים כי אלה יכלו להיות בידם קודם שניתן פסק הדין נושא הערעור. אין מדובר אלא בניסיון למקצה שיפורים. קבלת המסמכים בשלב זה, משמעה לא פחות מאשר ניהול הליך ההוכחות מחדש; והמערערים אינם חולקים על כך, שעה שבקשתם היא שבית משפט זה יורה לערכאה הדיונית "לגבות" את הראיות, כך כלשונם. אין לכך מקום. מעבר לאמור, ואולי זה העיקר,

גם לא שוכנענו כי יש בראיות כדי לשנות מתוצאת פסק הדין, וממילא אין טעם להתיר את הבאתן.

2.

לאחר שבחנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עיינו במכלול החומר ונתנו דעתנו לטיעוני באי-כוח הצדדים בכתב ובעל-פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי מונה שורה ארוכה של אינדיקציות שהמשקל המצרפי שלהם מבסס היטב את התוצאה שאליה הגיע ואת מסקנתו בדבר "זעקת ההגינות", שבנסיבות המקרה גוברת מכוח עקרונות ההשתק ותום הלב על העדר מסמך בכתב. כך במיוחד בהינתן העובדה שנבנו שלושה בתים על המקרקעין נושא הדיון שמשמשים זה עשרות שנים למגורי המשיבים, מקרקעין שאף היו בחזקתם הבלעדית לפני הקמת הבתים. מצאנו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט, וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבחוק. כך גם באשר לסעדים הכספיים שפסק.

התוצאה היא שהערעור נדחה והמערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 35,000 ש"ח.