ע"א 430/18ליאור מהלל נ. יורם בן סמו

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ) מיום 21.11.2017 במסגרת ה"פ 31637-03-16, בגדרו נדחתה בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יבוטל פסק דין אחר של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: ג' כנפי-שטייניץ , י' מרזל ו- א' רומנוב ) מיום 26.10.2015 במסגרת ע"א 53354-06-15, אשר ניתן בהסכמת כל בעלי הדין.

הרקע לבקשה וההליכים הקודמים

1.

משיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) הם בני זוג המתגוררים בבית שכתובתו רחוב מהרי"ץ 49 בישוב גני מודיעין. המבקשים הם בני זוג המתגוררים בבית הסמוך לביתם של המשיבים. ביום 7.12.2009 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד המבקשים ונגד משיבה 3, עיריית מודיעין עלית, הרשות המקומית אליה השתייך ישוב גני מודיעין באותה עת. בכתב התביעה נטען כי המבקשים פלשו לשביל ברוחב 2 מטרים החוצץ בין החלקות של שתי המשפחות לאורך כל אורכן (להלן: השביל ). לפי הטענה, המבקשים בנו שלא כדין על השביל חרף היותו שטח ציבורי פתוח (להלן: שצ"פ ). על כן ביקשו המשיבים לחייב את המבקשים בפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו להם בעקבות הפלישה כאמור: חסימת ניקוז מי הגשמים שירדו בחלקתם; נזקי רכוש בביתם; חסימת נוף; פגיעה בפרטיות ועוד. כן עתרו המשיבים למתן צו עשה שיורה למבקשים לפנות את מה שבנו על השביל (שער חשמלי ובטונדות) ולהשיב את מצב השביל לקדמותו. מנגד המבקשים הגישו הודעת צד שלישי נגד משיבה 4 ונגד גורם נוסף אשר מהם רכשו את המגרש שעליו בנו את ביתם (להלן: המגרש ). זאת, מפני שלטענתם, אותם גורמים התחייבו למכור להם את המגרש ביחד עם השביל שבמחלוקת. בנוסף, הם הגישו תביעה שכנגד בגין נזקי רכוש ועוגמת נפש שנגרמו להם בעקבות פעולות שונות שביצעו המשיבים בשעה שבנו את ביתם, כגון ביצוע חפירות ללא דיפון, שפיכת פסולת בנייה שחסמה את בריכות הביוב המשרתות בין היתר את בית המבקשים וכיוצא באלה.

2.

ביום 12.5.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר ) בת"א 12224/09 בגדרו נדחתה תביעת המשיבים ביחס לחלק מהנזקים שנטען כי נגרמו להם, אך התקבלה תביעתם ביחס לנזקים בגין עוגמת נפש. כן ניתן צו עשה שלפיו על המבקשים להשיב את מצב השביל לקדמותו באופן שיפנו את השער החשמלי ואת הבטונדות שהציבו על השביל. יוער, כי לצד ההליך האזרחי מושא הבקשה שלפנַי התנהל גם הליך פלילי נגד המבקשים, במסגרתו הם הואשמו בבנייה בלתי חוקית ללא היתר, הן ביחס לשביל שבמחלוקת והן ביחס למגרש כולו. פסק דינו של בית משפט השלום שדן בסכסוך האזרחי שבין הצדדים התייחס אפוא רק למחלוקת הנוגעת לשביל. כן דחה בית המשפט את תביעתם הנגדית של המבקשים וציין כי הנזקים הנתבעים על ידם נובעים ממעשים בלתי חוקיים שהם ביצעו בעצמם, ואל להם להלין על כך.

3.

על פסק הדין האמור הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור וערעור שכנגד. לאחר דיון שהתקיים בעניין כולו, הגיעו הצדדים להסכמה אשר ביום 26.10.2015 קיבלה תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, הערעורים נדחו בעיקרם ובוטלו חלק מהוצאות המשפט שהוטלו על הצדדים במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום. עם זאת, הצו המורה למבקשים להשיב את המצב לקדמותו ביחס לשביל נותר על כנו.

4.

ברם, כעבור כחמישה חודשים הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה בדרך של המרצת פתיחה בגדרה ביקשו לבטל את פסק הדין בערעור שניתן בהסכמה. נטען כי כל הצדדים הקשורים בהליך, לרבות בית המשפט, פעלו על פי הנחת יסוד שגויה, כי השביל שבמחלוקת הוא אכן שצ"פ. זאת, בעוד שהלכה למעשה מדובר בשטח שהתברר כי הוא בבעלות המבקשים באופן בלעדי. טעות זו, כך נטען, היוותה את המסד הן לפסק דינו של בית משפט השלום והן להסכם הפשרה ולפסק הדין שניתן בהסכמה על ידי בית המשפט המחוזי. משהתברר כי מדובר בטעות יסודית, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הדין. נטען כי הטעות נבעה בשל כך שהמבקשים הסתמכו על מידע לגבי הזכויות בקרקע כפי שהתקבל ממשיבה 3 וממומחים שונים מטעמם של הצדדים. אלא שלאחר עיון בהיתר הבנייה שהוצא עבורם על ידי עיריית מודיעין עלית, הטעות התגלתה. בעוד שמהמסמכים עליהם התבססו המבקשים בהליכים שהתנהלו עד כה עלה כי רוחב המגרש שבבעלות המבקשים עמד על 21.5 מטרים בלבד, הרי שלפי ההיתר, המגרש רחב יותר ועומד על 23.5 מטרים. הפער בין שני הגדלים – שני מטרים – אינו אלא רוחב השביל שבמחלוקת. על כן לשיטתם, יש בגילוי זה משום הוכחה מכרעת לכך שהשביל הוא בבעלותם ואינו בגדר שצ"פ.

5.

מנגד, טענו המשיבים כי אין מקום לביטול פסק הדין וזאת ממספר טעמים: כי גם אם נפלה טעות, היא לא נבעה מתרמית ועל כן יש לבכר את עיקרון סופיות הדיון; במסגרת הסכם הפשרה המשיבים ויתרו על סעדים שאותם ביקשו בכתבי טענותיהם, כגון פירוק סוללת עפר והזזת בריכת ביוב; המסמך שעליו נסמכים המבקשים בהליך ביטול פסק הדין היה מצוי בידיהם גם בהליכים הקודמים ועל כן אינו בגדר ראיה חדשה; פלישת המבקשים אל השביל מהווה השתלטות על שטח שמעולם לא נמכר להם ובנייה שלא על פי היתר בנייה כדין.

6.

משיבה 3 טענה כי המבקשים פלשו לשצ"פ וסיפחוהו שלא כדין בניגוד לייעודו התכנוני. הובהר כי השביל שימש אפיק ניקוז טבעי שהוליך מי גשמים ממורד הרחוב אל הנחל שנמצא למרגלות השכונה, ובשל הסיפוח הוא נסתם וגרם לנזקים בביתם של המשיבים. עוד נטען, כי מעולם לא הוצג חוזה שמאשש כי המבקשים רכשו את השצ"פ. כמו כן, זכויות הבעלות בקרקע שבמחלוקת שייכות לממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש. לפיכך, ממילא משיבה 4 כלל לא הייתה מוסמכת למכור למבקשים את הזכויות בשצ"פ, שלא היו בבעלותה.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה. בפסק דינו צוין כי אכן, הפסיקה הכירה באפשרות של ביטול פסק דין חלוט כאשר שיקולי הצדק גוברים על שיקולי סופיות הדיון. ביטול פסק דין כאמור אף אינו מוגבל רק למקרים שבהם נשמעה טענת התרמית, אלא גם למקרים שבהם התגלו ראיות או עובדות חדשות. עם זאת, הודגש כי עילה זו מסויגת רק למקרים חריגים שבהם התובע לא יכול היה בשקידה סבירה, להביא לפני בית המשפט את אותן ראיות ועובדות חדשות. נקבע כי אין זה המקרה דנן. תחילה הוטעם כי זכויות בעלות במקרקעין אינן נקבעות על ידי היתר בנייה, שהוא מסמך של רשויות התכנון. לכן אין במסמך שבו נתלים המבקשים כדי להוכיח את בעלותם. יתרה מכך, אף אם היה בכך כדי להוות ראיה חדשה שעשויה לשנות את תוצאת המשפט, המבקשים לא הסבירו מדוע הם לא גילו עובדה זו ברבות השנים ובמהלך הדיונים הרבים שנערכו בשלוש ערכאות (ההליכים האזרחיים שנדונו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, וכן ההליך הפלילי בעניינם). כן הוטעם כי המבקשים יוצגו בהליכים הקודמים על ידי עורך דין וכי אין זה סביר שהוא לא עיין במסמך כה בסיסי מעין זה. צוין כי ביטול פסק דין, לא כל שכן כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, ייעשה במשורה ובמקרים חריגים. נקבע כי בנסיבות המקרה לא קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים לעשות כן. בנוסף לאמור ציין בית המשפט כי מקובלת עליו עמדת המשיבים, לפיה ביטול הסכמת הצדדים אינו ראוי הואיל והם ויתרו במסגרתו על סעדים שהם ביקשו. יש גם טעם לפגם בהתנהלות המבקשים אשר מצד אחד, הואשמו בהליך פלילי בבנייה ללא היתר ולא כיבדו את הסכם הפשרה שחתמו עליו ושניתן לו תוקף של פסק דין; בעוד שמצד שני, הם מבקשים כעת מבית המשפט שיושיע אותם באמצעות הליך השמור למקרים נדירים. על כן נדחתה הבקשה.

8.

ביום 15.1.2018 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפני בית משפט זה. בד בבד הוגשה הבקשה שלפנַי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.

לשיטת המבקשים, יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין מאחר שסיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתם. אשר לסיכויי הערעור, חוזרים המבקשים על טענותיהם כפי שנטענו לפני בית המשפט המחוזי במסגרת המרצת הפתיחה. לטענתם, ביסוד ההתדיינויות שנערכו עד כה עמדה ההנחה כי השביל הינו בגדר שצ"פ. הואיל והנחה זו מוטעית, יש מקום לבטל את פסק הדין, גם אם הוא ניתן בהסכמת הצדדים. כל תוצאה אחרת שעניינה הותרת פסק הדין על כנו, יהיה בה משום "מבוכה ממשית" והיא לא תהא ישימה. המבקשים הצטוו כאמור לפנות שער חשמלי ובטונדות בשל היותם בנויים על שטח ציבורי, בעוד שהשטח האמור הוא בבעלותם הפרטית.

10.

אשר למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה בבירור לטובת המבקשים. זאת מפני שביצוע פסק הדין, קרי, הריסת השער ופינוי הבטונדות, יסב להם נזק "חמור ומשמעותי ביותר" ככל שבית משפט זה יקבל בסופו של דבר את ערעורם.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינהּ להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12.

נקודת המוצא היא, כי צד להליך זכאי לממש את זכייתו בפסק דין בסמוך למועד שבו הוא ניתן, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להשהות זאת (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) . וראו למשל: ע"א 8416/17 גאון נדל"ן בע"מ נ' כהן (5.11.2017); ע"א 3022/17 מזרחי נ' מנהל מס ערך מוסף חיפה (22.10.2017) ). לצד כלל זה ניצב היוצא מגדרו, שלפיו בית המשפט יהיה רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין בהינתן כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (תקנה 467 לתקנות. וראו למשל: ע"א 9890/17 ויסולי נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ (10.1.2018) ; ע"א 7779/17 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' און טרק אינוביישנס בע"מ (30.10.2017) ). בין תנאים אלה מתקיימת מעין "מקבילית כוחות" במובן זה שככל שאחד מהם מתקיים באופן מובהק כך תפחת בהתאם הדרישה לקיומו של האחר. עם זאת, לתנאי שעניינו מאזן הנוחות ניתן מעמד של בכורה במסגרת האיזון הכולל (ע"א 7907/17 לוי נ' לוי (20.11.2017); ע"א 8327/17 וונדו נ' אלמו (2.11.2017)).

13.

לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. כל שנטען לעניין זה הוא כי ביצוע פסק הדין "יהפוך לנזק בלתי הפיך למבקשים, נזק חמור ומשמעותי". אולם לא הובהר עד תום מהו אותו נזק כה חמור. מדובר בטענה כוללנית המניחה את המבוקש, וברי כי אין די בה כדי להצביע על נטיית המטוטלת בדבר מאזן הנוחות אל עבר המבקשים. ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, משמעותו פינוי בטונדות ושער חשמלי שהמבקשים הציבו על גבי השביל שבמחלוקת, הא ותוּ לא. כמו כן, לא הובהר מדוע פינוי הבטונדות והשער החשמלי יסב למבקשים נזק כה חמור ומשמעותי, לא כל שכן בלתי הפיך, עד כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתם. מנגד, נקבע כאמור כי פלישת המבקשים אל השביל אינה חוקית, וכי פעולה זו הסבה ועודנה מסבה למשיבים נזק על בסיס יום-יומי. השביל שבמחלוקת ממלא כאמור תפקיד בניקוז טבעי של מי גשמים המצטברים על מפתן דלת ביתם של המשיבים. יש גם לזכור כי אין למשיבים טענות בעלות על השביל, אלא מדובר באזור שנקבע כשצ"פ. על כן, לא קיים חשש שהמשיבים ישתמשו או יחזיקו בשביל לצרכיהם.

14.

די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה. בבחינת למעלה מן הצורך ומבלי לטעת מסמרות, נראה כי גם השיקול בדבר סיכויי הערעור אינו נוטה לזכות המבקשים.

15.

לנוכח חשיבותו של שיקול סופיות הדיון, ביטול פסק דין חלוט בשל שיקולי צדק ייעשה במשורה ובהתקיים תנאים מחמירים (ראו למשל: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ , פ"ד סג(3) 612 (25.2.2010) ). זאת ועוד, הנטייה לבטל פסק דין חלוט מצטמצמת אף יותר שעה שמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שנרקם בין הצדדים. אמנם, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין כאמור בשל פגמים בכריתת הסכם הפשרה שעומד בבסיסו. ברם, הדבר ייעשה במשורה ורק בהינתן טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש , פ"ד נא(1) 577, 593

(1997)).

16.

בנסיבות המקרה נראה כי המשוכה העומדת לפני המבקשים גבוהה למדי. מעיון בערעור ובבקשה שלפנַי – במסגרתם חזרו המבקשים על טענותיהם כפי שנטענו לפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשתם למתן סעד הצהרתי לביטול פסק הדין שניתן בערעור בהסכמה – עולה כי על פני הדברים, קיים ספק רב אם בנסיבות המקרה קיימים טעמים משמעותיים כאמור המצדיקים את ביטול פסק הדין שניתן. זאת, בהתחשב בין היתר בכך שלא הובהר מדוע לטענת המבקשים היתר הבנייה מהווה "ראיה חדשה" אשר לא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה במסגרת ההליכים הקודמים. יתר על כן, לא צורף כל מסמך המלמד על קיומו של הסכם בין המשיבים לבין גורם המחזיק בזכויות בקרקע (הממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש).

17.

לסיכום, אין בסיכויי הערעור הלכאוריים או במאזן הנוחות כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. על כן הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.