עע"מ 3243/19 סלאח חירבאווי נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים

1.

המבקש הוא בעל מקרקעין עליהם בנוי שלד של בניין מגורים בן חמש קומות. המקרקעין גובלים בחלקת מקרקעין אחרת מצפון, כך שחזית הבניין פונה אליה. בתמצית ייאמר כי

בהתייחס לחלקה זו (בנוסף לשטחים אחרים) הוגשה תכנית 101-0158907 "הקמת בית ספר מקיף בשכונת שייך ג'ראח, ירושלים" (2018) לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: התכנית ; זאת, לאחר שוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה ירושלים קבעה כי התכנית הראשונית שהוגשה מטעם היזם, המשיב 3 (להלן: היזם ) , היא בתחום סמכותה של הוועדה המחוזית ותועבר על כן לטיפולה). לפי התכנית, יוקם בשטח החלקה בית ספר פרטי שיכלול כיתות גן, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון ומתקנים נלווים. עוד נקבע בתכנית כי בית הספר יכלול מבנים בגבהים שונים כך שבשטח הצפוני יוקם מבנה שגובהו המרבי לא יעלה על 6 קומות. ביום 12.7.2018 אישרה המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן:

הוועדה המחוזית ) את התכנית ובהמשך זו פורסמה למתן תוקף.

2.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ובה טען בין היתר כי חלק מהוראותיה סותרות את תכנית מס' 2969 "שינוי מס' 29/81 לתכנית המתאר המקומית לירושלים, שינוי מס' 1/81 לתכניות מס' 1533, 1888, 2048, 2563, שינוי מס' 2/81 לתכנית מס' 1439 א' שינוי מס' 3/81 לתכנית מתאר מס' עמ/9 (לעיר העתיקה וסביבתה) שינוי מס' 1/84 לתכנית 2591 ושינוי מס' 1/87 לתכנית 3386" (1989) (להלן: תכנית 2969 ), המורה כי מבנה בית הספר ייבנה בשטח המזרחי; כי גובהו לא יעלה על שלוש קומות; וכי אישור תכנית מפורטת מכוחה ילווה בחוות דעת סביבתית או תסקיר בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית . ביום 21.3.2019 דחה בית משפט קמא (כב' השופט ר' וינוגרד ) את מרבית הטענות בעתירה, בקבעו כי המבקש לא הרים את הנטל להראות שהמקרה מצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטתו המקצועית של המוסד התכנוני, אשר בחן באריכות ובפירוט את טענות המבקש. עוד נקבע כי ההחלטה נושא העתירה מאזנת בין האינטרס הציבורי העומד בבסיס התכנית לבין צרכי בעלי המקרקעין נושא התכנית והמקרקעין הגובלים. בצד האמור, בית המשפט קבע כי הוועדה המחוזית לא החליטה במפורש לוותר על דרישת תכנית 2969 בדבר הגשת חוות דעת סביבתית או תסקיר, וחוות הדעת שהגיש היזם בשלבים מוקדמים יותר של הדיון בתכנית (שמאז שונתה משמעותית) לא יכולה ליתן מענה מספק לדרישה זו. מטעמים אלה הורה בית המשפט כי הוועדה המחוזית תשוב ותדון בתכנית בנקודה זו בלבד, לאחר שתוגש לה חוות דעת סביבתית או תסקיר העונים על הנדרש בתכנית 2969.

3.

ביום 13.5.2019 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין. כ-10 חודשים מאוחר יותר, ביום 24.3.2020, הגיש "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין ולמתן סעד זמני בערעור", היא הבקשה שלפניי, שבה עותר המבקש להקפיא את המשך ההליך התכנוני בעניינה של התכנית עד להכרעה בערעור. בבקשה נטען כי ביום 26.11.2019 הורתה הוועדה המחוזית, בהמשך לפסק הדין, על ביטול תוקפה של התכנית ופרסומה מחדש להתנגדויות במתכונת מתוקנת. ביום 10.3.2020 פנה המבקש אל הוועדה המחוזית בבקשה שיוקפאו הליכי התכנון עד לאחר הדיון בערעור, וזו נענתה בשלילה תוך שצוין כי המבקש רשאי להעלות את טענותיו במסגרת הגשת התנגדות מטעמו. כמו כן, בהמשך לפניית המבקש ביום 18.3.2020 התקבל במשרד בא כוחו נוסח התכנית המתוקנת, שאליה צורפה חוות דעת סביבתית. בתמיכה בבקשתו לסעד זמני טוען המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים, בין השאר נוכח הפערים הניכרים בין תכנית 2969 לבין התכנית שאושרה מכוחה, ובשל פגמים שנפלו לשיטתו בהנחיות שניתנו להכנת חוות הדעת הסביבתית. אשר למאזן הנוחות נטען כי לא ייגרם כל נזק למשיבים (הם הוועדה המחוזית; הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית ); היזם; ומינהל הדיור הממשלתי – בעל הזכויות במקרקעין הגובלים בשטח התכנית מדרום) אם יעוכבו ההליכים התכנוניים עד להכרעה בערעור, ומנגד דחיית הבקשה תביא לעלויות נוספות מבחינתו (בין היתר בשל הגשת ההתנגדות וחוות דעת נגדית), ואם תאושר התכנית שוב, יגרור הדבר הגשת עתירה מינהלית נוספת מטעמו, שתביא לבזבוז משאבים רבים. אשר לעיתוי הגשת הבקשה דנן, נטען כי תחילה מועד הדיון בערעור היה קבוע לחודש פברואר 2020 ולכן לא ראה לעתור לקבלת סעד זמני. משנדחה הדיון לחודש ספטמבר 2020 החליט המבקש, כך הטענה, להגיש את הבקשה. לחלופין מבוקש כי בית משפט זה יורה על הקדמת הדיון בערעור למועד קרוב ככל האפשר.

4.

בהתאם להחלטתי מיום 24.3.2020 הוגשו תשובות המשיבים. הוועדה המחוזית מתנגדת לבקשה. לדבריה, סיכויי הערעור קלושים נוכח הליך מקצועי, מנומק ומפורט (עליו עמד גם בית משפט קמא) ושעל בסיסו קיבלה את החלטותיה. נטען כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים וכי טענות המבקש בנושא זה מוקדמות, בטרם הוגשה התנגדות מטעמו ולפני שזו נדונה והתקבלה החלטה סופית בהחלטה התכנונית. עוד נטען כי קיים אינטרס ציבורי מובהק בקידום התכנית המתוקנת נוכח צורך ממשי ודחוף בהקמת בית הספר נושא התכנית ועל כן אין הצדקה להקפיא את הליכי התכנון העוסקים בה. מכל מקום הובהר כי עקב מצב החירום הנובע מהתפשטות נגיף הקורונה טרם חלף המועד להגשת התנגדויות לתכנית המתוקנת ואף טרם נקבע מועד לדיון בשמיעתן. לשיקולים אלה יש להוסיף, לטענתה, את השיהוי הרב שנקט המבקש בהגשת הבקשה לסעד זמני התומך גם הוא בדחייתה. בסוף הדברים ציינה הוועדה המחוזית כי ממילא מתן היתר בנייה ובניית בית הספר בפועל – אם תאושר התכנית המתוקנת לאחר השלמת שלב ההתנגדויות – עודנה רחוקה ולא מן הנמנע כי הכרעה בערעור דנן תתקבל קודם לכן.

5.

בתשובות שהוגשו מטעם הוועדה המקומית והיזם הועלו טענות דומות באשר לסיכויי הערעור ומאזן הנוחות. הוועדה המקומית טוענת כי משיקולים אלה יש לדחות את הבקשה, וכי מכל מקום לא התבקש סעד נגדה. הוועדה המקומית מדגישה כי אין ליתן משקל רב להסבר שהובא מפי המבקש להשתהותו. כמו כן נטען כי טרם מוצו הליכי התכנון, ודרך המלך היא הגשת התנגדות לוועדה המחוזית מטעם המבקש נגד התכנית המתוקנת, וככל שתאושר יוכל להציג טענותיו בדרך של עתירה נגד התכנית המתוקנת לפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

6.

היזם טען בתשובתו כי אין באישור התכנית המתוקנת כדי לאפשר תחילת ביצוע בנייה בפועל שכן הדרך עד לקבלת היתר בנייה היא ארוכה ולכן הנזק היחיד שעשוי להיגרם למבקש בשל דחיית הבקשה לסעד זמני אם יתקבל ערעורו הוא כלכלי, וכרוך במימון הוצאות ושכר טרחת עורכי דינו (וכי אף המבקש לא טען אחרת). מנגד טוען היזם כי היעתרות לבקשה תגרום לו לנזקים משמעותיים, תקפיא שלא לצורך את ההליך התכנוני ותשליך על לוח הזמנים בביצוע הפרויקט שבמרכזו עומד קידום אינטרס ציבורי חשוב.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה לסעד זמני ובתשובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין שהוגש עליו ערעור ( תקנות 42 ו-43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), אלא בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. באשר למאזן הנוחות, היא אבן הבוחן המרכזית לבקשות מעין אלו, על המבקש סעד זמני להוכיח כי אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ע"א 6870/19 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מצפה אפק" נ' נתנאל גרופ בע"מ , פסקה 7 (24.11.2019); ע"א 2576/18 בן צבי נ' פקיד שומה חולון , פסקה 4 (15.5.2018)). כפי שמצביעים המשיבים, המבקש עותר להקפאת הליך תכנוני בלא אופק ממשי להתחלת הבנייה מכוח הוראות התכנית (שכאמור, נוסחה המתוקן טרם אושר על ידי הוועדה המחוזית ואף טרם חלף המועד האחרון להגשת התנגדויות). לפיכך, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם תידחה הבקשה וערעורו יתקבל בסופו של יום (וראו למשל עע"ם 1182/16 בן משה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – מחוז מרכז , פסקה 8 (13.3.2016); עע"ם 2391/07 מילאנו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז מרכז , פסקה 9 (14.5.2007)). זאת ועוד, עיון בבקשתו של המבקש מלמד כי טענותיו מופנות בעיקרן לעלויות הכרוכות עבורו בהמשך קידומו של ההליך התכנוני ובהשגות האפשריות על תוצאותיו. טענות אלו נוגעות לנזקים בני פיצוי כספי אילו יתקבל הערעור ולפיכך גם בהן אין כדי להצדיק היעתרות לבקשה. לכך יש להוסיף כי התכנית עוסקת במענה לצרכים ציבוריים דוחקים כפי שפורט בתשובות המשיבים וגם לכך יש לתת משקל. מטעמים אלה אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון דחיית הבקשה אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור (ואף לא מצאתי להיעתר לבקשתו החלופית של המבקש להורות על הקדמת מועד הדיון בערעור).

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות הוועדה המחוזית בסך 5,000 ש"ח. סכום זהה ישולם הן לוועדה המקומית, הן ליזם.