רע"א 8494/16 רע"א 8494/16

1.

המבקשת הגישה תובענה כספית נגד המשיבות שעניינה שימוש חורג במקרקעין שאותם שכרו המשיבות מן המבקשת (להלן: המקרקעין ) ; חיוב בגין אי תשלום דמי שכירות; ותשלום פיצוי מוסכם בגין אי פינוי המקרקעין במועד ביטול ההסכם בין המבקשת לבין המשיבות. בית המשפט השלום בבית שמש (כב' השופט ח' יחיא ) קיבל את תביעת המבקשת באופן חלקי וחייב את המשיבות בתשלום של 422,597 ש"ח (בצירוף תשלומי הצמדה וריבית) ובתשלום הוצאות משפט; ואת המשיבה 1 חייב בתשלום נוסף של 179,166 ש"ח.

2.

המשיבות ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים וכן ביקשו לעכב ביצועו. טענתן העיקרית של המשיבות בבקשה לעיכוב ביצוע הייתה כי מצבה הכלכלי של המבקשת "רעוע", ועל כן יש חשש ממשי שיהיה קושי לקבל את הכספים בחזרה מהמבקשת אם יתקבל הערעור. לבקשה צורף תצהיר של מנהל המשיבה 1, שבו נטען כי מזכיר ועד האגודה השיתופית של המבקשת (להלן: ועד האגודה השיתופית ) ציין

בפניו כי מצבה הכלכלי של המבקשת "אינו טוב". עוד ציינו המשיבות בבקשה כי הן מציעות להפקיד בקופת בית המשפט המחוזי ערבות בנקאית על סך מלוא הסכום שנפסק לחובתן בבית משפט השלום כדי להבטיח העברת התשלום אל המבקשת אם יידחה ערעורן.

3.

בית המשפט (כב' השופט א' רון ) קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבע כי המשיבות תפקדנה ערבות בנקאית על מלוא הסכום שבו חויבו בקופת בית המשפט. בין יתר הנימוקים להחלטתו ציין בית המשפט כי "בעל דין המפקיד ערבות בנקאית על מלוא הסכום כולו אינו מחפש להרוויח זמן, אלא רק לצמצם את החשש שמא ייקלע למצב העגום שפורט שיש בו, בהגדרה, כדי לגרום לו עוול. בנסיבות אלה, ראוי במרבית המקרים לאשר את המבוקש ובלבד שיופקד הסכום המלא, או הערבות שצוינה. גם יישום כללי 'מאזן הנוחות' פועל בכיוון זה". בהקשר אחרון זה של מאזן הנוחות הוסיף בית המשפט כי קיימת מחלוקת בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת, ו"ספק אם המסגרת המצומצמת בה ניתנת החלטה זאת מאפשרת הכרעה מיטבית" בשאלה זו; ואף "ייתכן שצודקת היא שמצבה טוב מכפי שסבורות המבקשות [המשיבות – ע' פ']. עם זאת, אין התמונה ברורה, והחשש המלווה את המבקשים מוכר לבית המשפט והגיונו עמו". לבסוף צוין כי בהחלטה ניתן משקל רב "לשיקולי מדיניות המתבססים גם על ניסיון בית המשפט הנתקל מעת לעת במצבם העגום של מערערים הגונים, שקודם למיצוי ההליך שילמו כנדרש כל שנפסק לחובתם, ולאחר ולמרות שהוכחה צדקתם [...] לא עלה בידם לגבות חזרה סכומים שללא ספק הגיעו להם". בית המשפט עמד על כך ש"נקודת האיזון" שפורטה בבקשה – ושמקובלת גם עליו – היא בעלת ערך לשני הצדדים: כבר בשלב זה מובטח למבקשת מלוא הסכום שבו זכתה, ואם יידחה הערעור "יובטחו המבקשות [המשיבות – ע' פ']". בנסיבות אלו התקבלה כאמור הבקשה, ובית המשפט הורה על הפקדת ערבות בנקאית אוטונומית תוך 7 ימי עבודה.

4.

להחלטה זו מכוונת הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח את טענתן ביחס למצבה הכלכלי הרעוע. לטענת המבקשת, מצבה הכלכלי טוב; ושיקולי מאזן הנוחות, כמו גם סיכוייו הנמוכים של ערעור המשיבות – תומכים בדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת סבורה כי החלטת בית המשפט המחוזי מהווה "הלכה חדשה" שלפיה כל מי שביכולתו להפקיד ערבות בנקאית רשאי שלא לשלם את חובו לפי פסק דין עד להכרעה בערעור. עוד נטען כי חרף החלטת בית המשפט המחוזי, המשיבות טרם הפקידו את הערבות הבנקאית האמורה.

5.

המשיבות מנגד סומכות ידיהן על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לדידן, המבקשת לא הראתה מדוע ההחלטה לעיכוב ביצוע גורמת לה לנזק, ואם מצבה הכלכלי טוב כפי שהיא מעידה – הרי שממילא לא יגרם לה כל נזק אם תקבל את הסכומים שנפסקו לה בתום הליך הערעור. המשיבות מוסיפות וטוענות כי לא ניתן לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי משום "הלכה חדשה" שכן זה אך יישם את המבחנים הקבועים בפסיקה על נסיבות העניין. לבסוף ציינו המשיבות בתשובתן כי הערבות מטעמם הוגשה זה מכבר לבית המשפט המחוזי ואושרה על ידו.

6.

לאחר בחינת הבקשה והתשובה לה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) , ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כידוע, הכלל הנוהג בשיטת המשפט שלנו הוא ביצוע מידי של פסק הדין, במסגרתו זכאי הזוכה ליהנות מפירות זכייתו. החריג הוא עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור (תקנה 466; ראו למשל ע"א 6568/14 ונטורה נ' נאמן , פסקה 5 (6.11.2014)) . כדי לסטות מכלל זה נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": כי סיכויי הערעור גבוהים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע, במובן זה שאם יבוצע פסק הדין אך הערעור יתקבל בסופו של יום, יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו (ראו למשל רע"א 7741/12 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' כהן , פסקה 6 (30.10.2012)) . עת עסקינן בפסק דין המטיל חיוב כספי, כבענייננו, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם שוכנע בית המשפט כי אילו יזכה המערער בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכסף ששילם (רע"א 5451/15 מישאל נ' נחושתן, ספרן, שרף יפה ושות', משרד עורכי דין , פסקה 3 (12.8.2015); רע"א 641/14 עיריית צפת נ' קבלה , פסקה 6 (17.2.2014) ). נטל זה הוא כבד באופן יחסי, וטענות הנוגעות לחשש ממצבו הכלכלי של הזוכה בפסק הדין אינן יכולות להיטען בעלמא, אלא נדרש שתתבססנה על תשתית עובדתית מוצקה (רע"א 9130/15 תם נ' אלול , פסקה 11 (24.1.2016)).

7.

לדעתי החלטת בית המשפט המחוזי סוטה מאמת המידה האמורה. הפקדת ערבות יכולה אמנם להבטיח לזוכה את פירות זכייתו אם יידחה הערעור, אך אין היא מאפשרת לו לקבל לידיו את הסכום שנפסק לטובתו ולעשות בו שימוש עוד קודם להכרעה בערעור. כאשר עסקינן בבקשות לעיכוב ביצוע, אין מדובר ב"נקודת איזון", כדברי בית משפט קמא; זכותו של הזוכה עדיפה – וזו תיסוג מפני זכותו של החייב רק בתנאים המפורטים מעלה, לאמור כאשר הלה הוכיח כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ב"מקבילית כוחות"). יישומו של כלל זה, המושרש היטב בפסיקתנו, מוביל לתוצאה שונה מזו שהגיע אליה בית המשפט המחוזי. אף מבלי לנטוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, די בכך שטענת המשיבות בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת לא הוכחו כל צורכן כדי לקבוע שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתן. כפי שצוין מעלה, הנטל בעניין זה הוא על המבקש, שנדרש להציג תשתית עובדתית מוצקה. במקרה זה נתמכו הטענות בעיקרו של דבר בתצהיר מטעם מנהלה של המשיבה 1, שם נטען כי מצבה הכלכלי של המבקשת אינו טוב וכי זו סובלת מקשיים כלכליים בהתבסס על שיחה שקוימה עם מזכיר ועד האגודה השיתופית. מנגד, המבקשת צירפה לתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע תצהיר מטעם יו"ר ועד האגודה השיתופית שבו הכחיש את קיום השיחה הנטענת, והבהיר כי מעולם לא אמר שיש למבקשת בעיות כלכליות שימנעו ממנה להשיב כספים במידה ותפסיד בערעור. נוסף על כך צירפה המבקשת לתשובתה תצהיר מטעם מנהל הכספים שלה, שם הוצהר כי המבקשת "איתנה פיננסית"; ואף דו"ח כספי מבוקר אחרון (משנת 2014), שממנו עולה כי נכסיה של המבקשת עולים על התחייבויותיה. בנסיבות אלו אין לומר כי המשיבות עמדו בנטל לשכנע שלמבקשת לא תהיה יכולת כלכלית להשיב את הכספים אם יתקבל הערעור. על רקע זה לא היה מקום להיעתר לבקשה.

סופו של דבר – החלטת בית משפט המחוזי מבוטלת. הערעור מתקבל אפוא כמפורט לעיל. המשיבות יישאו בהוצאות המבקשת בסך 3,000 ש"ח.