ע"א 93/08 דאו פאדי נ. אברהים רימון

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור), במסגרתו חויבה המבקשת, שהינה חברת ביטוח, לשלם למשיב פיצויים בסך כולל של כ-1.5 מיליון ₪, בגין נכות אשר נקבעה לו כתוצאה ממעורבותו בתאונת דרכים.

2.ביום 28.7.2001, בהיותו בן 25, פונה המשיב לבית החולים לאחר שנפגע בתאונת דרכים. בבית החולים אובחנו אצלו פגיעות שונות, בכללן חבלת ראש עם שבר בארובת עין ימין ופגיעה בלסת הימנית. לאחר כשבועיים, הופנה המשיב לסדרת בדיקות בעקבות תלונותיו כי אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו עקב היעדר שליטה ברגליו. בירור אורטופדי אליו הופנה המשיב לא העלה ממצאים כלשהם, והוא הופנה לבירור ניאורולוגי מקיף, אשר במסגרתו לא נמצאו כל חסרים ניאורולוגיים. משכך, הופנה המשיב לטיפול פסיכיאטרי, בעקבותיו היה נתון למעקב במרכז בריאות הנפש בטירת הכרמל. בנוסף, עבר המשיב טיפולים פיזיותרפיים בבית החולים בית לוינשטיין, אשר לאחריהם, לטענתו, החל להתהלך בעזרת קביים.

לטענת המשיב, המוגבלות בה לקה הינה כתוצאה מתאונת הדרכים בה היה מעורב, ועל כן הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבה לפיצוי בגין נזקים אלו. יצויין, כי בין הצדדים לא התעוררה מחלוקת באשר לחבות המבקשת לפצות את המשיב על נזקיו בגין התאונה. המחלוקת, אפוא, נסובה על גובה הנזק בלבד.

3.

במסגרת ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, מונו מטעם בית המשפט שני מומחים: ראשית מונה מומחה ניאורולוגי, אשר בחוות-דעתו שלל קיומה של פגיעה אורגנית והמליץ על מינוי פסיכיאטר לבירור השאלה האם ההפרעה מקורה בהפרעה נפשית, או שמא מדובר בהתחזות. בית המשפט מינה אפוא מומחה פסיכיאטרי, אשר קבע כי אף שאינו יכול לשלול לחלוטין את טענת ההתחזות, להערכתו מדובר בהפרעה נפשית על רקע של היסטריה.

בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי אף שבהיעדר ממצא אורגני ישנו קושי לראות את המתרחש בתוך נימי נפשו של אדם, שוכנע הוא כי המומחה הפסיכיאטרי מטעמו ביסס את חוות-דעתו על חומר רפואי וקבע את ממצאיו על סמך מומחיותו בתחום, ועל כן קיבל את קביעתו לפיה המגבלות מהן סובל המשיב אין מקורן בהתחזות מצידו לצורך קבלת פיצוי. בקביעת נכותו הרפואית והתפקודית של המשיב חילק בית המשפט בין שתי תקופות, בהתאם לחוות-דעתו של המומחה: נכותו הרפואית של המשיב הועמדה על שיעור של 50% בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום 27.3.06 – בו נדרש המומחה לערוך למשיב בדיקה נוספת, בעקבותיה קבע כי מצבו של המשיב השתפר – ועל שיעור של 30% מיום זה ואילך. את נכותו התפקודית של המשיב קבע בית המשפט על שיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 28.1.03 – שלושה חודשים לאחר שהמשיב החל להתהלך בעזרת קביים – ועל שיעור של 50% מיום זה ואילך. בסך הכל חויבה המבקשת לשלם למשיב סכום של 1,474,976 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו לו.

4.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה בהתייחס לגובה הפיצויים בו חויבה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין – היא הבקשה המונחת לפניי כעת – במסגרתה עותרת היא כי יעוכב ביצוע תשלום של 474,976 ₪ מתוך סכום הפיצויים הכולל בו חויבה.

יצויין, כי בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחתה. בית המשפט (כב' הנשיאה ב' גילאור) ציין כי הוא מתקשה להעריך את סיכויי הערעור מאחר ופסק הדין נכתב על-ידו, ובאשר לסיכויי הגבייה, קבע בית המשפט כי אף שקיימת אפשרות שהמשיב יעזוב את הארץ, אין בכך כדי להכשיל את השבת מצב לקדמותו, אם וכאשר תזכה המבקשת בערעור. עוד ציין בית המשפט כי סכומם של תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אשר משולמים למשיב מדי חודש ואשר נוכו מסכום פסק הדין, מגיע לכחצי מיליון ₪, וכי במידה והמשיב יבקש להוונם לתשלום אחד, תוכל המבקשת לקבל מידע על כך מהמוסד לביטוח לאומי בזמן המתאים.

5.

לטענת המבקשת, הסיכוי שערעורה יתקבל וסכום הפיצויים יופחת הינו גבוה, וזאת לאור הטעויות שנפלו לשיטתה בפסק הדין בנוגע לשיעור נכותו של המשיב ולגובה הפיצויים שנפסקו לזכותו. כך, בין היתר, טוענת המבקשת כי חומר הראיות מצביע על יכולת תפקודית גבוהה בהרבה של המשיב מזו שקבע בית המשפט, אשר בגינה היה על בית המשפט לקבוע למשיב נכות רפואית ונכות תפקודית נמוכות מאלו שנקבעו בפסק הדין. המבקשת גם מצביעה על כך שהמשיב לא עשה כל פעולה להקטנת נזקיו ולא פעל לשיקום מצבו, ומלינה על גובה הפסדי השכר לעבר ולעתיד אשר נקבעו על-ידי בית המשפט, על הסכום אשר נפסק בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, ועל הפיצוי שנפסק בגין ניידות. עוד טוענת המבקשת כי לא היה מקום לפסוק למשיב הוצאות בגין התאמת דיור, שכן לא הוגשה על-ידו חוות-דעת בנדון.

אשר למאזן הנוחות, מצביעה המבקשת על רצונו של המשיב לעזוב את הארץ ועל מצבו הכלכלי של המשיב, אשר אינו עובד ואינו משתכר. לטענתה, העברת חיובי פסק הדין במלואם עלולה לגרום לכך שבמידה והערעור יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו מאחר ולא יהיה בידה לגבות מהמשיב את הסכומים ששולמו לו –

תוצאה אשר תגרום לה נזק בל יתוקן. עוד מצביעה המבקשת על כך שרוב הפיצויים שנפסקו למשיב הינם בגין צרכיו העתידיים, ועל כן לא ייגרם לו כל נזק אם תעוכב העברת חלק מכספי הפיצויים עד להכרעה בערעור.

6.

המשיב, מנגד, טוען כי המבקשת לא הצביעה על סיכויים טובים לקבלת הערעור. לטענתו, הסכום שנפסק לו הינו נמוך ואינו משקף את חומרת פגיעתו בתאונה, ומכל מקום, אין לטעמו כל מקום להפחית ממנו. עוד מוסיף המשיב וטוען כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית ביחס למצבו הכלכלי; כי אין בכוונתו לעזוב את הארץ; וכי הדברים שנאמרו במהלך שמיעת העדויות בבית המשפט המחוזי בעניין זה לא נגעו לתכנית נסיעה לחוץ-לארץ לצמיתות, אלא לתכנית נסיעה לארצות-הברית לביקור קרובים בלבד.

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. הכלל הבסיסי לענייננו מצוי בהוראת תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, הקובעת כי ככלל יבוצע פסק דין מיד עם הינתנו. כידוע, על מנת לסטות מכלל זה נדרש בית המשפט לשני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הינו סיכויי הערעור, אשר על מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי הינם גבוהים. המבחן השני הינו מאזן הנוחות, ובמסגרתו נדרש מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי ביצועו של פסק הדין יקשה עד מאוד על השבת המצב לקדמותו ועלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יתקבל הערעור ( בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); ע"א 8947/07

מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (טרם פורסמה, (18.2.2008)). דברים אלו נכונים ביתר שאת כאשר המדובר בבקשה לעיכוב פסק דין כספי, אשר אינו יוצר בדרך כלל מצב דברים בלתי-הפיך שלא ניתן לרפאו על דרך של השבה (בש"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסמה, 2.6.2005)). ככלל, יעוכב פסק דין כספי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובמיוחד כאשר חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק (ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (לא פורסמה, 30.8.2006); ע"א 2074/07 גורן נ' זהבי (לא פורסמה, 6.3.2007)).

במקרה דנן, מבלי לקבוע דבר לגופם של הדברים, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים כפי שטוענת המבקשת. בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו על חוות-הדעת של המומחה אשר מונה מטעמו, ולאחר התרשמות ישירה מחומר הראיות הנוסף שהוצג בפניו. כידוע, אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה במקום הערכאה הדיונית בבחינת המערכת הראייתית, אלא במקרים בהם הדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (וראו לדוגמא: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסמה, 13.11.2006)).

מסופקת אני אם המקרה דנן נכנס לגדרם של מקרים חריגים כאמור.

באשר למאזן הנוחות, המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת המעידה על מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, ולא שוכנעתי כי המקרה הנדון בא בגדרו של החריג האמור לפיו חוסנו הכלכלי של המוטב מוטל בספק. באשר לקושי לגבות מהמשיב את כספי הפיצויים בשל כוונותיו לעזוב את הארץ, הרי שמתגובתו של המשיב עולה כי אין בכוונתו לעשות כן. עולה, אפוא, שהסיבות בגינן ראוי לעכב את ביצועו של פסק דין כספי אינן מתקיימות בענייננו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אבקש לציין, בהתייחס לבקשה שהגישה המבקשת ביום 16.4.2008, כי החלטת בית המשפט המחוזי בה נדחתה בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין, ואשר אותה הגיש בא כוח המבקשת לבית המשפט ביום 7.2.2008, הגיעה לידי אך ביום

16.3.2008.

משתגובת המשיב לבקשה הוגשה מבלי שנתבקשה – החלטתי להימנע מלהשית על המבקשת הוצאות.