ע"א 2845/16 קבוצת בי קמעונאות בע"מ נ. סחר עולמי יבוא בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' בכר ) מיום 21.1.2016 בת"א 24708-11-11, בגדרו נתקבלו חלקית תביעה ותביעה שכנגד בין המבקשות והמשיבה הפורמאלית 1 (להלן: "כפר השעשועים" ) ובין המשיבה (להלן, גם: "סחר עולמי" ) והמשיבים הפורמאליים 2-3, באופן שנפסק כי המבקשות וכפר השעשועים תשלמנה למשיבה סכום של 3,046,118 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 234,000 ₪.

רקע

2.

עניינו של התיק שלפנינו במערכת היחסים החוזית שהתקיימה בין המבקשות, המפעילות מספר רשתות למכירת מוצרים מסוגים שונים, ובין סחר עולמי (שנכנסה בנעליה של המשיבה הפורמאלית 2 (להלן: "קסם היבוא" )), העוסקת ברכישת מוצרים שונים בסין ובייבואם לישראל. לצורך הדיון בבקשה שלפני אין צורך לפרט את המערכת ההסכמית בין הצדדים במלואה, גם לא את מלוא הטענות השונות של כל אחד מהם. די בכך שנציין כי ההסכם הראשון בין הצדדים נחתם ביום 28.9.2008 (להלן: "ההסכם הראשון" ), והוא הוחלף בהסכם חדש ביום 27.7.2010 (להלן: "ההסכם השני" ), אשר קבע תוספת לתמורה שתשולם בגין כל מוצר שנרכש עבור המבקשות. במסגרת ההסכם השני נקבע בין היתר כי עם חתימת ההסכם אין עוד למי מן הצדדים כל טענה או דרישה נגד הצד האחר בכל הקשור לתקופת ההתקשרות ביניהם עד לאותו מועד. בד בבד נקבע, כי ביחס לסחורות אשר הוזמנו קודם להסכם השני, ימשיך לחול ההסדר אשר היה קיים בין הצדדים בתקופת ההסכם הראשון. כמו כן, חתמו הצדדים גם על נספח שינויים להסכם ביום 19.9.2010, אשר הסדיר את התמורה שתינתן ביחס לחלק מהמוצרים המיובאים. הצדדים קיוו כי בכך יוכלו להעלות את יחסיהם בחזרה על דרך המלך. ברם, כשנה לאחר חתימת ההסכם השני, הגישו המבקשות תביעה כספית בסך של 9,098,680 ₪ נגד סחר עולמי והמשיבים הפורמאליים 2-3, בטענה להפרת ההסכם ולאי-הספקת מספר מכולות מוצרים אשר בגינן שולמה מקדמה. במקביל, הגישה סחר עולמי תביעה שכנגד למתן סעד כספי נגד המבקשות.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את רובה של תביעת המבקשות. בין היתר דחה בית המשפט את טענתן העיקרית של המבקשות, לפיה קסם היבוא הפקיעה את מחירי המוצרים שנרכשו על מנת להגדיל את פדיונה, בניגוד להסכם שבין הצדדים. כמו כן נדחתה תביעת המבקשות לפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם סודיות ואי-תחרות. עם זאת, קיבל בית המשפט את תביעת המבקשות על התנהלות קסם היבוא ביחס למכולות המוצרים, וקבע כי אי-מסירת תכולתן למבקשות ומכירתה לצדדים שלישיים מהווה גזל של ממש. כמו כן נתקבלה תביעת המבקשות ביחס לערבות בנקאית שחולטה על-ידי קסם היבוא שלא כדין. בגין התביעה העיקרית של המבקשות פסק בית המשפט המחוזי למבקשות סך של 1,614,313 ₪.

4.

מנגד, קיבל בית המשפט המחוזי גם את חלק הארי של התביעה שכנגד שהגישה סחר עולמי נגד המבקשות, לפיה חבות המבקשות לסחר עולמי סך של 5,242,218 ₪, וזאת בגין הפרשי שער מטבע בין השקל הישראלי ובין היואן הסיני ( RNB ). בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשות על כך שהמשיבה מחלה על החוב האמור במסגרת חידוש ההסכם בין הצדדים לשלוש שנים נוספות, וקבע כי ההסכם השני עוצב באופן שנועד להסדיר את תשלום החוב ופריסתו לעתיד, באמצעות קביעת עמלה בשיעור גבוה יותר למוצרים שיירכשו בעתיד במהלך תקופת ההסכם. על-פי קביעת בית המשפט בהתאם לראיות שהובאו לפניו, הסכם זה לווה בציפייה מצד סחר עולמי להמשך היחסים העסקיים כפי שהיו עד העת ההיא, על אף שבהסכם לא נקבע דבר ביחס לכמות המוצרים המיובאים. דא עקא, המבקשות החלו לצמצם באופן מכוון ובוטה את היקף המוצרים הנרכשים באמצעות סחר עולמי. בדרך זו, קבע בית המשפט המחוזי, הפרו המבקשות את מחויבותן להסדרת חובות העבר בתוך פרק זמן סביר. באשר לשיעור החוב קיבל בית המשפט את חוות הדעת החשבונאית שהגישה סחר עולמי ביחס להפרשי השער שנצטברו, לאחר שהמבקשות לא הצליחו להפריכה ובהעדר חוות דעת נגדית מטעמן. יתר רכיבי התביעה שכנגד נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובסופו של דבר, לאחר ניכוי וקיזוז סכומים כסף שונים, נקבע כי על המבקשות וכפר השעשועים לשלם למשיבה סכום של 3,046,118 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 234,000 ₪.

5.

המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין, במסגרתו הן טוענות כי נגרם להן עיוות דין קשה, וכי המשיבה, אשר התנהגותה הוכרה כגזלנית על-ידי בית המשפט, יצאה נשכרת כתוצאה מפסק הדין. לטענת המבקשות, בפסק הדין נפלו מספר טעויות המחייבות את התערבות בית משפט זה, ובראשן בחירתו של בית המשפט לאמץ פרשנות חדשה למערכת החוזית שבין הצדדים, ולהעניק להסכם שבין הצדדים כוונות נסתרות להחזר חובות אשר לא נתבעו על-ידי המשיבה מעולם, בניגוד ללשונו המפורשת של ההסכם. בקביעות אלו, כך נטען, נקט בית המשפט המחוזי בפרשנות אקטיבית ומתערבת, וערך למעשה חוזה חדש עבור הצדדים, שאליו מעולם לא התכוונו. המבקשות מוסיפות וטוענות כי בית המשפט המחוזי אימץ באופן סלקטיבי את הראיות שהובאו לפניו והתעלם מראיות אחרות אשר לא התאימו לקביעותיו. לעניין זה מפנות המבקשות, בין היתר, להודעת מייל שנכתבה על-ידי המשיב הפורמאלי 3 (להלן: "בן לולו" ), המשמש כמנהלן של סחר עולמי וקסם היבוא, אשר תומך לכאורה בפרשנות המבקשות לתמורה המוגדלת שנקבעה במסגרת ההסכם השני, וכן למייל נוסף אשר ממנו עולה לכאורה כי סחר עולמי ויתרה על סכומים שהגיעו להן בגין הפרשי שער. לטענת המבקשות, בית המשפט אימץ עדויות שניתנו בעל-פה ומפי השמועה, והעדיפן על פני הודאות בעל דין שניתנו בכתב. עוד טוענות המבקשות, כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי להתנהגות הצדדים, ולכך שהמשיבה מעולם לא העלתה כל טענה או דרישה ביחס לתשלום הפרשי שער. כמו כן נטען, כי גם אם יש לקבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי להסכם השני, הרי שהמשיבה הפרה הסכם זה שעה שגזלה מכולות השייכות למבקשות, וכי היא זו אשר הביאה במו ידיה לסיום יחסי הצדדים. במסגרת כתב הערעור הכבירו המבקשות שלל טענות נוספות, ואולם לא מצאתי לנכון להאריך בהן במסגרת זו.

6.

ביום 22.3.2016, בטרם הוגש הערעור על פסק הדין, הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. המשיבה הגישה תגובה לבקשה, והמבקשות ביקשו להשיב לתגובה, ואולם בקשה זו לא הוכרעה קודם להגשת הערעור דנן ביום 6.4.2016. משהוגש הערעור, נמחקה הבקשה בבית המשפט המחוזי ביום 12.4.2016, והמבקשות הגישו בשנית את הבקשה דנן, הפעם לבית משפט זה הדן בערעור. ביום 14.4.2016 נתתי צו לעיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, ולאחר קבלת תשובת המשיבות, הגיעה העת לדון בבקשה.

עיקרי טענות הצדדים

7.

המבקשות סבורות כי סיכויי ערעורן טובים המה, וכי השגיאות שנפלו לשיטתן בפסק הדין מצדיקות את התערבות ערכאת הערעור. עוד טוענות המבקשות כי גם מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתן, וזאת נוכח חשש מבוסס לפיו ככל שתזכינה בערעור לא תוכלנה לגבות מהמשיבה את הסכומים ששולמו לה בהתאם לפסק הדין. המבקשות מפנות בעניין זה לתצהיר שהגיש בן לולו בשנת 2011 במסגרת בקשה לפטור מאגרה שהוגשה על-ידי סחר עולמי בהליך מקביל (ת " א 3163-09-12). בתצהיר זה ציין בן לולו כי מצבה של סחר עולמי החל להידרדר באופן משמעותי עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים, עד כדי הפסקת פעילות מוחלטת. עוד הצהיר בן לולו כי הסכסוך הביא לשיתוקה הסופי של סחר עולמי ושלו באופן אישי, וכי אין למי מהם מקורות פרנסה או יכולת לממן את תשלום האגרה. נוסף על כך, מצביעות המבקשות על כך שהחל משנת 2013, סחר עולמי חדלה מלשלם את האגרה השנתית לרשם החברות, באופן המצביע גם הוא על מצבה הכלכלי העגום. נסיבות אלו, בצירוף הסכום הגבוה שנפסק למשיבה, מקימות חשש כי המבקשות תעמודנה אל מול שוקת שבורה אם תזכינה בערעור, ומצדיקות לשיטתן את עיכוב ביצוע פסק הדין במלואו. עם זאת, מוכנות המבקשות להפקיד את סכום פסק הדין בקופת בית המשפט ולחלופין בחשבון נאמנות המשותף לבאי-כוח הצדדים.

8.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי בעצם הגשתה לבית משפט זה, שעה שבקשה דומה תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי, יש משום חוסר תום לב דיוני. עוד נטען כי מחיקת הבקשה בבית המשפט המחוזי משמעה כי המבקשות מושתקות מהגשת הבקשה דהכא. אציין כבר כעת, כי אין לקבל טענות אלו, וכי על-פי הדין החל לא תיתכן תוצאה משפטית אחרת. זאת, לאור הוראת תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ) לפיה החל ממועד הגשת הערעור אין מסורה עוד סמכות לערכאה הדיונית להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, והחלטה בבקשה זו תינתן על-ידי ערכאת הערעור (ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח נ' מסארוה , פסקה 14 (16.7.2015)).

9.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי בקשת רשות הערעור הוגשה מבלי שגולתה העובדה כי המבקשת 2 היא חברה המצויה לקראת הליכי פירוק מרצון, וזאת על-אף שבא-כוח המבקשות, עו"ד בירן, הוא גם בעלי הקבוצה המחזיקה במניותיהן. לטענת המשיבה, פירוקה של המבקשת 2 יקשה על המשיבה בגביית חובה הפסוק. עוד נטען, כי הבקשה הוגשה באיחור, לאחר חלוף המועד שנקבע לביצוע תשלום החוב וטרם פתיחת הליך ההוצאה לפועל. לגופה של הבקשה טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים, וזאת מאחר שקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לפרשנות ההסכם אינן מהוות פרשנות אקטיבית, אלא נלמדה מעדויותיהם של הצדדים עצמם. קביעות אלו, כך נטען, הן קביעות עובדתיות אשר ערכאת הערעור ממילא אינה נוטה להתערב בהן. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי המבקשות לא תמכו את טיעוניהן בדבר מצבה הכלכלי בראיות. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין לייחס משקל רב לתצהיר שהוגש בשנת 2011, כאשר מאז אותו מועד הוכיחו המשיבה ובן לולו את חוסנם הפיננסי במעשים. המשיבה מפנה לעיקול זמני בסך של 370,000 ₪ שהוטל על-ידי המבקשות, וכן סך של 370,000 ₪ נוספים ששולמו או הופקדו על-ידה לטובת ההליך. מנגד, כך נטען, המבקשות עצמן אינן עומדות כלכלית בהחלטות שנפסקו נגדן ואינן משלמות את חובן. המשיבה שוללת את ההצעה להפקדת הסכום בחשבון נאמנות, וטוענת כי הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי-תשלום החוב הוא עצום ורב, שיעורו גדול בהרבה מזה שייגרם למבקשות. לחלופין, מבקשת המשיבה כי המבקשות יפקידו לכל הפחות את סכום החוב הרשום בתיק ההוצאה לפועל, ולא את סכום פסק הדין נכון ליום נתינתו.

דיון והכרעה

10.

לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.

11.

סוגיית עיכוב ביצוע פסק דין אזרחי היא מן הסוגיות הנפוצות המובאות לפתחו של בית משפט זה השכם והערב. ההלכות שנקבעו בו גלויות וידועות לכל בר בי רב, והן כוללות כזכור את בחינת סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, באופן המקיים ביניהם "מקבילית כוחות". עוד אזכיר, כי נטיית הפסיקה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק דין כספי, וזאת מאחר שמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. על בעל דין המבקש עיכוב ביצוע סעד כספי מוטל אפוא להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו, וזאת בהסתמך על תשתית עובדתית ראויה (רע"א 9130/15 תם נ' אלול , פסקה 11 וההפניות שם (16.1.2016) (להלן: "עניין תם "); ע"א 4021/13 משרקי נ' פקיד השומה ירושלים , פסקה 2 (7.11.2013); ע"א 7513/13 דר נ' ויזמן , פסקאות ט-י (19.11.2013)). כפי שציינתי בעבר, הנטייה שלא לעכב ביצועו של פסק דין כספי הוא מן הדוגמאות המובהקות לבכירותו של עקרון מאזן הנוחות (עניין תם , שם; ע"א 383/16 עיריית נהריה נ' ק.ח. חברה לבניין ופיתוח בע"מ , פסקה 12 (9.2.2016)).

12.

בענייננו, אינני סבור כי ניתן לומר בשלב זה כי מדובר בערעור מופרך. על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, המסקנה הפרשנית שאותה הסיק בית המשפט המחוזי בדבר כוונת הצדדים בהסכם השני איננה פרשנות העולה באופן טבעי מתוך לשון ההסכם, ויש לבחון אפוא את אופן בחינת הראיות על-ידי בית המשפט אשר הובילו לקבוע את אשר קבע. אמנם, בית המשפט המחוזי הביא תימוכין לקביעותיו מתוך העדויות, ואולם מהערעור נלמד כי נאמרו אמירות נוספות שאינן עולות בקנה אחד עם אותה עמדה, והדברים דורשים ליבון. לצד זאת, יש לזכור כי התערבות בשלב הערעור במסקנות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית איננה חזון נפרץ. בנסיבות אלו, סבורני כי בהקשר זה כפות המאזניים מעויינות, ויש לפנות לבחינת מאזן הנוחות.

13.

כפי שנזכר בפסיקת בית משפט זה, " שאלה מרכזית הנבחנת במסגרת מאזן הנוחות הינה האם יוכל המערער להיפרע מן המשיב אם יזכה בערעורו. אך זו אינה השאלה היחידה; במסגרת מאזן הנוחות נבחן גם הנזק למשיב מאי-ביצוע מידי של פסק הדין, וכן הנזק למערער מביצוע מידי, גם ללא קשר לשאלת יכולתו להיפרע מן הצד השני אם יזכה בערעור" (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב נ' גורן , פסקה 5 (1.12.2005) (להלן: "עניין עיריית תל אביב ")). המבקשות מסתמכות בבקשתן בעיקר על הודעות שנמסרו על-ידי המשיבה ובן לולו בדבר מצבם הכלכלי הרעוע. מדובר באמירות מפורשות וברורות שנתמכו בתצהיר שנמסר במסגרת הליך שיפוטי, ועל כן יש לייחס להן משקל של ממש. כנגד משקל זה, היה על המשיבה להעמיד ראיות ברורות בדבר מצבה הכלכלי העדכני, בצירוף אסמכתאות מתאימות (למשל, הוכחה על תשלום האגרה השנתית לרשם החברות). כך גם ציינתי מפורשות שעה שביקשתי את תגובת המשיבה לבקשה, בהחלטתי מיום 14.4.2016. אף על-פי כן, לא ראתה המשיבה לנכון לעשות כן, ואף לא עשתה את המעט המתבקש, והוא לתמוך את טענותיה בתצהיר מתאים. כל שעשתה המשיבה הוא להצביע על סכומי-כסף ששילמה או הפקידה, ולחלופין סכומים אחרים שעוקלו על-ידי המבקשות (וגם זאת, ללא צירוף כל אסמכתא). בנסיבות העניין, אין בכך די על מנת להפיג את החשש שנוצר, שמא לא תוכל המשיבה להשיב את סכום הכסף הגבוה שנפסק לטובתה, ככל שתצא מהערעור כשידה על התחתונה (לעניין גובה סכום פסק הדין כשיקול לעניין מאזן הנוחות, ראו עניין עיריית תל אביב , פסקה 7; ע"א 10399/08 פרוסט נ' צ'ירגייב , פסקה 4 (6.4.2009);

ע"א 1578/05

מעוז חברה לביטוח נ' עזבון המנוח אלי אלבז (8.5.05); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , 1118 (מהדורה שתיים עשרה, 2015)).

14.

אשר לשיקולים הנוספים במסגרת מאזן הנוחות, המשיבה העלתה טענות שונות בדבר מצבן הכלכלי של המבקשות והקבוצה אליה הן שייכות, ולשיטתה יש בכך חשש כי תתקשה לגבות את חובה. אינני מביע עמדה בדבר טענות אלו, ומכל מקום חשש זה ממילא יכול להיפתר באופן של הפקדת מלוא סכום פסק הדין, כפי שהציעו המבקשות. מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר פתיחת חשבון נאמנות, דומה כי הפתרון הסביר הוא כי סכום פסק הדין יופקד בקופת בית המשפט. אשר לגובה הסכום שנפסק, אין בידי להעתר לבקשת המשיבה לפיה יופקד הסכום הרשום בתיק ההוצאה לפועל. הבקשה דנן איננה האכסניה ההולמת לביצוע גביית חובות. כל עניינה בהבטחת זכויות הצדדים במסגרת הליך הערעור, ביחס לסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, לאור טענות המשיבה בדבר הנזק שנגרם לה בעקבות אי-קבלת הכספים לתקופת הערעור, סבורני כי יהיה זה ראוי להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת סכום נוסף של 100,000 ₪, שיהא בו על מנת לסייע למשיבה בריפוי הנזקים, ככל שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב הביצוע, אם תזכה בערעור.

סוף דבר

15.

על יסוד האמור לעיל, הריני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור, וזאת בכפוף לכך שהמבקשות יפקידו בתוך 14 יום בקופת בית המשפט סך של 3,380,118 ₪.