ע"א 7513/13 פלוני נ. פלוני

א.

שתי בקשות לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן ) מיום 30.9.13 בת"א 165/07, בו חויבו המבקשת בע"א 7513/13 (להלן המבקשת 1 / גב' דר ) והמבקשת בע"א 7436/13 (להלן המבקשת 2 / חברת מנורה ) לשלם ביחד ולחוד למשיבים 4-1 ולמשיבים 7-5 סכום כולל של כ-1,400,000 ש"ח, פיצוי נזיקין בעקבות מותו המצער בתאונת עבודה של זקי ויזמן ע"ה (להלן

המנוח ).

רקע

ב.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 25.11.04 הלך המנוח, יליד 1964, לבית עולמו בלא עת עקב תאונת עבודה שאירעה ביום 8.8.04 בשעות הערב בבניין הידוע בשם "בית הקרנות" בעיר חיפה. המבקשת 1 (נתבעת 3 בפסק הדין המחוזי) היא השוכרת הראשית והמוגנת של החנות בה אירעה התאונה, ומבקשת 2 (נתבעת 6 בפסק הדין המחוזי) היא חברת הביטוח "מנורה" אשר ביטחה את חברת ביגוד והלבשה ואת בעל השליטה בה ומנהלה (נתבעים 1 ו-2 בהתאמה בפסק הדין המחוזי), "שוכרי משנה" של המבקשת 1. נתבע 2 הזמין את המנוח להתקנת מזגן בחנות, לשם כך עלה המנוח על סולם עץ שהושען על קורות האלומיניום של תא המדידה בחנות. בעוד המנוח עובד, נוצר מגע בין קורות האלומיניום לבין חוט חשמל שחומר הבידוד שלו נפגע, וזאת כתוצאה מלחץ הסולם שהושען על הקורה. משנגע המנוח בקורת האלומיניום, נפגע ממכת חשמל, וזו הביאה שלושה חודשים מאוחר יותר למותו בטרם עת.

ג.

בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי (ת"א 165/07) נטען, כי הנתבעים אחראים כולם ביחד וכל אחד לחוד, למותו של המנוח, וזאת משום שהתרשלו בכך שלא דאגו לתקינות מערכת החשמל בחנות. הנתבעים כפרו באחריותם לנזקים שנגרמו, וטענו כי גם אם יימצאו אחראים, יש לייחס למנוח אשם תורם.

בפסק הדין מיום 30.9.13 נקבעה אחריותה של המבקשת 1 לנזקו של המנוח, מכוח היותה שוכרת החנות בשכירות מוגנת החבה חובת זהירות כלפי המבקרים בחנות. נאמר (פסקה 29) כי "זכות השכירות 'המוגנת' היא זכות שכירות שאינה קצובה בזמן, ועל כן בכל הנוגע לדברים שנעשים בתוך החנות פנימה (...), יש מקום לראות את הדייר המוגן כמי שנושא בחובות של בעל נכס".

באשר למבקשת 2 נקבע, כי ההחרגה הקיימת בתנאים הכלליים המצורפים לפוליסת הביטוח ביחס לאחריות כלפי קבלני משנה ועובדיהם אינה תקפה בנסיבות העניין, וזאת משום שלנתבעים 2-1 הייתה הרחבה של פוליסת הביטוח אשר היו זכאים להאמין שתחודש באופן אוטומטי. נקבע (פסקה 38) כי "חברת מנורה חבה בתשלום תגמולי ביטוח לתובעים, מכוח פוליסת הביטוח שהפיקה".

באשר לאחריות שאר הנתבעים נקבע (פסקה 31), כי לנאמנות "בית הקרנות" (בעלת הבניין) "לא הייתה לה שליטה על הנעשה בתוך החנות פנימה, להבדיל ממשכיר נכס שמשכיר את הנכס לתקופות קצרות וקצובות בזמן. הזיקה של נאמנות בית הקרנות לחנות היא זיקה רחוקה, שאין בה כדי ליצור חבות זהירות..". עוד נקבע, כי אין להטיל על אלטמן (חברת השמאות שהעריכה את החנות לטובת מנורה) אחריות לנזקים.

נקבע בפסק הדין גם, כי אין לייחס למנוח כל אשם תורם. נאמר (פסקה 41) כי "בקיר הייתה טמונה מלכודת מוות. זקי לא ידע, ואף לא יכול היה לדעת שקיים סיכון כלשהו בעת שהוא טיפס על הסולם כדי להתחיל בעבודתו, שכן הסיכון היה סמוי מן העין".

עוד קבע בית המשפט (פסקה 44) כי "האחריות לנזקי התובעים חלה על נתבעים 1 עד 2 (שלא התגוננו מפני התביעה) ועל הגב' דר. אחריותם של הנתבעים 1 ו-2 הייתה מבוטחת בביטוח אחריות כלפי צד שלישי ... ביחסים שבין הנתבעים 1 ו-2 והגב' דר מן הצד האחד, והתובעים מן הצד האחר, החבות היא חבות הדדית (ביחד ולחוד) בהיותם מעוולים במשותף... האחריות תחולק באופן שהנתבעים 1 ו-2 ישאו במחצית והגב' דר תישא במחצית הנותרת". נקבע, לאחר דיון מפורט בגובה הנזק ובחלוקתו בין התובעים, כי חברת מנורה תשלם לתובעים, יחד ולחוד, עם גב' דר כ- 1,400,000 ש"ח. המבקשת 1 והמבקשת 2 ערערו כל אחת בנפרד על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי, ובמקביל עתרו בנפרד לעיכוב ביצועו.

עיקרי הבקשות לעיכוב ביצוע

ד.

בבקשה מיום 5.11.13 נטען על ידי המבקשת 1, כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים. נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל לכך שהמנוח היה חסר הסמכה לעבוד בעבודות חשמל, ובכך נמנע מדיון באחריות בעל מקצוע ובאשמו התורם של המנוח. באשר למאזן הנוחות, נטען, כי דחיית תשלום הפיצוי אינה צפויה לפגוע במשיבים, הזכרים לכספי ביטוח לאומי שהוערכו בכ-1,100,000 ש"ח. עוד נטען, כי צפוי קושי להשיב הכספים, וזאת נוכח מצבם הכלכלי, העשוי להעמיד את המבקשת 1 בפני "שוקת שבורה".

ה.

בבקשה מיום 3.11.13 נטען על ידי המבקשת 2 כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים ביותר. נטען, כי בית המשפט קמא שגה

בכך שהטיל אחריות על נתבעים 2-1 בנסיבות בהן לא יכלו להיות מודעים לפגם הנסתר, וכן משנמנע להטיל אשם תורם משמעותי על המנוח שעיסוקו היה מיזוג אויר אך תחום מומחיותו היה חשמל. עוד נטען, כי לא היה מקום להחיל את ההרחבה הביטוחית על נתבעים 2-1, משזו יועדה לנאמנות בית הקרנות בלבד, וכי שגה בית המשפט בחישובו את גובה הנזק. באשר למאזן הנוחות, נטען, כי בית המשפט אכן אינו נוהג לעכב ביצוע פסק דין כספי כעניין שבשגרה, אך נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצדיקות זאת. המבקשת 2 סבורה, כי קיים חשש ממשי שהמשיבים –

נוכח מצבם הכלכלי הקשה – יעשו שימוש בסכום הגבוה שנפסק לטובתם, וזאת באופן שיקשה השבת הסכומים אם יתקבל הערעור על פסק הדין, וכן כי דחיית התשלום לא תגרום למשיבים נזק. עוד הוסיפה חברת מנורה, כי תסכים להפקיד את סכומי פסק הדין בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות, כדי להסיר כל חשש מליבם של המשיבים.

עיקרי התשובות

ו.

בתגובת המשיבים 4-1 מיום 7.11.13 לבקשת עיכוב הביצוע של מבקשת 1 נטען, כי היה ראוי שבקשה זו תוגש דווקא לבית המשפט קמא, אשר בקי בעובדות ובפרטים. עוד נטען, כי נושא הסמכתו של המנוח נטחן עד דק בערכאה הדיונית ונדחה. לגופו של עניין נטען, כי סיכויי הערעור קלושים וכי בית המשפט קמא דן והכריע בטענות המושמעות בערעור. עוד נטען, כי המשיבים 4-1 זכאים לממש את פסק הדין ואין בבקשת המבקשת 1 כל מידע פוזיטיבי ביחס ליכולתם הכלכלית של המשיבים, כן נטען, כי גילה המבוגר של המבקשת 1 (74 שנים) הוא הוא המצדיק ביצוע פסק הדין לאלתר.

ביחס לבקשת המבקשת 2 לעיכוב ביצוע, המשיבים 4-1 שבים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, וכן לשיטתם באמתחתם מענה לסוגיות המשפטיות שהעלתה חברת מנורה, ושבגינן טענה כי סיכויי ערעורה גבוהים.

ז.

בתגובת המשיבים 7-5 מיום 10.11.13 לבקשת עיכוב הביצוע של מבקשת 1 נטען, כי סיכויי הערעור קלושים שכן בית המשפט קמא דן בפסק דינו בהרחבה בכל טענות המערערים ודחה אותן בצורה מנומקת ומפורטת כדבעי. עוד נטען, כי על הנסיבות חל הכלל החקיקתי שפותח גם בפסיקה הקובע שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק דין כספי, וכן כי הטענה בדבר קשיי ההשבה של המשיבים חסרה כל בסיס עובדתי. נטען, כי הסכום שנפסק לטובת המשיבים 7-5 (ילדי המנוח מנישואין הקודמים) הוא נמוך מאוד, ועל כן הטענה שהושמעה בדבר גובה הפיצוי כהצדקה לעיכוב הביצוע איננה רלוונטית לגביהם. בנוסף, עיקר התשלומים למשיבים 7-5 הם בגין נזקי עבר, וככאלה אין הצדקה לעכבם.

ביחס לבקשת המבקשת 2 לעיכוב ביצוע, חוזרים המשיבים 7-5 על טיעוניהם ביחס למאזן הנוחות הנוטה לטובתם וכן נותנים מענה לסוגיות המשפטיות שהעלתה חברת מנורה ואשר בגינן טענה המבקשת 2 כי סיכויי ערעורה גבוהים.

הכרעה

ח.

לאחר בחינת טענות הצדדים ושקילת נימוקיהם, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר חלקית לבקשות עיכוב הביצוע, על-ידי עיכוב רבע הסכום שנפסק למשיבים 4-1 בנאמנות בידי בא כוחם. איני נעתר לבקשה לגבי משיבים 7-5, כיון שהסכומים בהם מדובר לגביהם נמוכים.

ט.

אכן, הכלל הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). עיכוב ביצוע פסק הדין הוא החריג לכלל, ויינתן רק אם יוכיח המבקש במצטבר כי סיכויי הערעור, גבוהים וכי מאזן הנוחות, נוטה לטובתו, נוכח הנזק שייגרם לו בלא עיכוב הביצוע וכן קשיי ההשבה

הצפויים, והיה ויתקבל הערעור (ראו למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם , פ"ד נו(4) 178( 2002 ));

התנאי השני הוא העיקרי.

י.

על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, סבורני כי בפני המבקשות ניצבות משוכות גבוהות באשר לסיכויי הערעור, שכן רבות מטענותיהם דורשות התערבות של ערכאת ערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. ואולם, עדיין הועלו מספר סוגיות שיהא על בית המשפט בשבתו בערעור לשקלן.

שנית, והיא עיקר, אשר למאזן הנוחות. ביסודו אין מאזן זה נוטה לטובת המבקשות, אשר לא טרחו יתר על המידה בהנחת תשתית עובדתית מבוססת לטענתן, כי יקשה על המשיבים להשיב את כספי פסק הדין אם יתקבל הערעור. כבר נקבע, כי "כשמדובר על עיכוב ביצוע של פסק דין המורה על חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו אלא במקרים חריגים" ( ע"א 5306/12

אדרי נ' פקיד שומה (2012) ).

משכך "טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת" (ע"א 9750/05

אליהו נ' אלנר (2006)); נטל השכנוע מוטל לפתחן של המבקשות (ראו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403 (1997) ) אמנם צורף תצהירה של אלמנת המנוח ביחס להשתכרות. במכלול, עיכוב רבע מן הסכום הנפסק למשיבים 4-1 בידי בא כוח המשיבים הללו משקף איזון שבו, מחד גיסא, תשולם מרבית הסכום הנפסק ומאידך גיסא לא ייפגעו המשיבים 4-1. כאמור, נוכח הסכומים הנמוכים איני מחיל זאת על משיבים 7-5.

יא.

כללם של דברים, ניתן בזה עיכוב חלקי של רבע מן הסכום הנפסק למשיבים 4-1, והסכום ישולם לידי בא כוחם ויוחזק בנאמנות עד להכרעה בערעור. איני נעתר לבקשה לגבי משיבים 7-5.