ע"א 3809/20 אחמד סמריה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) מיום 26.5.2020

ב-ת"א 47758-08-18 (להלן: פסק הדין ).

הרקע לבקשה

1.

עסקינן במקרקעין בחלקה 112 בגוש 10369 הנמצאת בראס עלי (להלן: המקרקעין או החלקה ) אשר רשומה בבעלות מלאה של מדינת ישראל. אלו מקרקעין מוסדרים הרשומים בפנקס הזכויות. החלקה נוצרה מפרצלציה רצונית של חלקה 68 (כיום מבוטלת) בגוש 10369 על ידי בעלת הקרקע – מדינת ישראל, אשר בוצעה בשנת 2013 לצורך חלוקה למגרשים. חלקה 68 פוצלה לחלקות 69 עד 188. ביום 3.6.2018, נחתם צו נגד המבקש 2 – בנו של המבקש 1 – לפינוי מקרקעין לרבות כל מה שנבנה עליהם שלא כדין (להלן: צו הפינוי ) מכוח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: חוק מקרקעי ציבור) . חוקיות צו הפינוי נדונה בבית משפט השלום, במסגרת תא"ם

21380-08-18. במקביל, הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בעניין הבעלות במקרקעין, במסגרתה עתרו להורות על מחיקת רישום המדינה כבעלת הזכויות בחלקה ולרישום המבקשים כבעלי החלקה. בנוסף, המבקשים טענו לזכות קניינית במקרקעין מכוח חזקה רבת שנים, זכות שביושר, זכות מכוח רישיון חינם, זכות שבירושה ומכוח חזקה נוגדת. בהחלטת בית משפט השלום מיום 9.12.2018, אושרה חוקיות צו הפינוי. בית משפט השלום עיכב את ביצוע צו הפינוי עד להכרעה בתביעה התלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי והורה על "הקפאת" המצב במקרקעין כפי שהיה באותה עת (להלן: החלטת העיכוב ). ביום 26.5.2020, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים.

פסק דינו של בית משפט קמא

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי המקרקעין רשומים מאז שנת 1941 על שם רשות מקרקעי ישראל (להלן:

המשיבה ) (לאחר שהחליפה את הנציב העליון) לאחר תהליך הסדר מקרקעין שבו נדונו ונדחו טענת בעלות של פרטיים במקרקעין. נדחתה גם טענת המבקשים לפיה המשיבה הסכימה שהיו למבקשים זכויות במקרקעין מזה שנים רבות. נדחתה טענת המבקשים לפיה הם לא ידעו על זכויות הבעלות של המשיבה עד אשר היא דרשה מהם לפנות את המקרקעין בשנת 2018 וכי הם סברו שהם הבעלים של המקרקעין. נקבע, כי המבקשים ידעו על זכויות הבעלות של המשיבה קודם לכן. בנוסף, נדחתה טענת המבקשים (שנקבע כי היא נטענה לראשונה בסיכומיהם) כי הוכח נוהג לפיו אף שהמשיבה רשומה כבעלת המקרקעין, כאשר מי מתושבי הכפר ראס עלי בוחר לבנות על המקרקעין, הוא בונה תחילה ולאחר מכן המשיבה מעבירה לו את הבעלות במקרקעין. מכיוון שנקבע שבעלות המשיבה במקרקעין רשומה כדין, בחן בית המשפט המחוזי את הטענות לגבי רכישת זכויות לאחר הרישום כדין. נדחתה טענת ההתיישנות של המבקשים כבסיס לרכישת הקניין במקרקעין; נדחתה טענת המבקשים שחזקה רבת שנים הקנתה להם זכות קניין במקרקעין; נדחתה טענת המבקשים לרשות חינם בלתי הדירה או לרשות שביטולה מותנה בתשלום וכן נדחתה טענת המבקשים בדבר זכויות הנובעות מהחזקה הנוגדת כשלעצמה.

תמצית טענות הצדדים

3.

המבקשים מעלים השגות רבות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים, בין היתר, כי סיכויי הערעור טובים מאחר שבית המשפט המחוזי שגה משלא קבע כי התקיים נוהג בין תושבי ראס עלי לבין המשיבה וכי המבקשים זכאים לזכויות במקרקעין מכוח נוהג זה שהתגבש בין נציגי הממשל הבריטי עוד בטרם הקמת המדינה לבין תושבי הכפר; כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקטע נוהג המתקיים מזה עשרות שנים ומשלא קבע כי התנהלות הנציב העליון מהווה הבטחה שלטונית מצד רשויות המדינה בדבר הבטחת זכויות תושבי הכפר; וכי בית המשפט המחוזי שגה משלא קבע כי לאור השימוש שעושים המבקשים במקרקעין מזה עשרות שנים, המבקשים זכאים לפסק דין הצהרתי מכוחו יוצהרו זכויותיהם במקרקעין. לעניין שיקול מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם משדחיית הבקשה תביא להרס ביתו של המבקש 2 ותשאיר אותו ללא קורת גג, כך שלא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו וייגרם לו נזק כלכלי כבד.

4.

עמדת המשיבה בתגובתה המקדמית היא כי יש לדחות את הבקשה. לעמדת המשיבה, יש לבחון את מאזן הנוחות על רקע העובדה שמדובר בפלישה למקרקעי ציבור, כאשר אין למדינה את האמצעים לעקוב אחר הנעשה בכל המקרקעין שבבעלותה (ע"א 3846/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף , פסקה 4 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (21.7.2015), כי אין בסיס לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה), ומשכך אין לשעות לטענות המבקשים בעניין החזקה במקרקעין במשך שנים. המבקשים פעלו בניגוד להוראת בית משפט השלום בעניין "הקפאת" המצב בשטח והמשיכו בהליך הבנייה במקרקעין. בעת מתן צו הפינוי הבניין היה במצב של "שלד", וכעת הבנייה לקראת סיומה והמבקשים עברו להתגורר בנכס. המשיבה מציינת כי מדו"ח פיקוח מיום 6.11.2019, עולה כי המבקשים הפרו את החלטת העיכוב שנתן בית משפט השלום שהורה על "הקפאת" המצב בשטח, בכך שהם סיימו לטייח את שלוש הקומות הבנויות, הרכיבו חלונות, דלתות, תריסים ומזגנים ומתגוררים במקום. לכן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בטענה לפיה יישום צו הפינוי יביא לפינוי המבקש 2 ויותירו אותו ללא קורת גג – היא טענה שאינה נקיית כפיים, בבחינת "יהא חוטא נשכר". לעמדת המשיבה, יש לראות את הבית הבנוי על המקרקעין כמצבם בעת מתן צו הפינוי, ולפיכך אין מדובר בבית הראוי למגורים. משכך ולנוכח הפלישה למקרקעי המדינה וניסיון המבקשים "ליצור עובדות בשטח" ולאיין את החלטת העיכוב שניתנה בבית משפט השלום, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המדינה. לעניין מאזן הנוחות בהתייחס

לפלישה למקרקעי ציבור, מפנה המשיבה לרע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי , פסקה ד' (6.3.2006), לפיו הפלישה לקרקעות ציבור היא מכת מדינה שיש להיאבק בה. לעניין סיכויי הערעור, פסק הדין מושתת על קביעות משפטיות ועובדתיות, ובכלל זה התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט המחוזי מעדויות ששמע. המבקשים לא הצביעו על טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות בית המשפט המחוזי. הלכה פסוקה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים (ראו, למשל: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ , פסקה 3 וההפניות שם (15.1.2004)). המקרה הנוכחי אינו נמנה עם המקרים החריגים ולכן סיכויי הערעור קלושים. בית המשפט המחוזי הכריע בסוגיות המשפטיות בעניין הבעלות ודחה את עדויות המבקשים והעדים מטעמם. טענותיהם הנוספות של המבקשים לזכויות במקרקעין מכוח התיישנות, חזקת שנים, רישיון בלתי הדיר וחזקה נוגדת נדחו אף הם. גם לא קיים "נוהג" הכשרת פלישות כטענת המבקשים. המדינה כפופה לחובת מכרז לפיה יש לקיים מכרז בעת הקצאת זכות. לעמדת המשיבה, המבקשים נוהגים בחוסר תום לב ומשתמשים לרעה בהליכי משפט, כאשר הם נוקטים הליכי סרק שמטרתם לעכב את ביצוע צו הפינוי. כך, למשל, היא הפרת החלטת העיכוב בכך שהמבקשים המשיכו לבנות את הבית ולאכלסו. לכן, יש לדחות בקשתם של מי שפלש למקרקעי מדינה ומתעלם מצו שיפוטי המורה לו "להקפיא" את המצב בשטח.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה

ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. יצויין, כי הבקשה הוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע אך במהותה היא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור (השוו: ע"א 2289/08 אמיר-שלו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (4.1.2009)). ההלכה הפסוקה לעניין מתן סעד זמני בערעור קובעת כדלקמן (ראו, למשל: עע"ם 2738/19

תוסף קומפאונדס בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל

(7.7.2019)):

"הלכה פסוקה היא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו, כך שסעד זמני בתקופת הערעור יינתן במקרים חריגים (ראו, למשל: עע"ם 4639/07 א.ג.ייזום ונכסים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל

(4.2.2008 )). על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימות התנאים המצטברים של סיכויים טובים לקבלת הערעור וכן ש'מאזן הנוחות' נוטה לטובתו, במובן זה שאם יזכה בערעור יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו, למשל: עע"ם 7537/12 פלונית נ' בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין

(20.11.2012) וההפניות שם; ע"א 427/13 דעוס נ' דופני

(28.8.2013)). מדובר במקבילית כוחות, כאשר 'מאזן הנוחות' הוא אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה לסעד זמני

(עע"ם 6949/17 בני עאדל גבאלי חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' ועדת המכרזים של החברה הכלכלית לפיתוח מעלות תרשיחא (1989) בע"מ (26.9.17); עע"ם 9897/17 א.ש. אלפא נכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל

( 11.1.2018 )). בהליך מינהלי נדרש בית המשפט במסגרת בחינת מאזן הנוחות גם לפגיעה באינטרס הציבורי

(עע"ם 122/19 זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים , בפס' 13 (13.2.2019))" (שם, בפס' 10).

6.

אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור (שנראה לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי אינם גבוהים), לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות תומך בקבלת הבקשה. נראה כי טענות המבקשים מכוונות לתחולתה של ההלכה הפסוקה בדבר פינוי מנכס מקרקעין המיועד למגורים (ראו, למשל: רע"א 605/19 ידען נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 9 וההפניות שם (18.4.2019) (כשמדובר בנכס מקרקעין המשמש בית מגורים, להבדיל מחיוב כספי או ממקרקעין המשמשים למסחר או השקעה, הכף נוטה לכיוון מתן סעד זמני. זאת, נוכח ההשלכות המיידיות והקשות מהם עשויים לסבול המפונים מביתם); רע"א 4218/16 גרבוע נ' רשות הפיתוח , פסקה ט' (21.6.2016) ("כאשר מדובר בנכס מסחרי, הנחת המוצא היא שפינויו אינו בלתי הפיך ומגלם נזק כספי, הניתן לפיצוי ולפיכך אין הצדקה להיענות לבקשת עיכוב הביצוע")). בענייננו, בעת מתן צו הפינוי, בניית הבניין טרם הושלמה והבניין היה במצב של "שלד", בעוד כעת הבנייה לקראת סיומה והמבקשים עברו להתגורר בנכס. המשיבה מציינת כי מדו"ח פיקוח מיום 6.11.2019, עולה כי המבקשים הפרו את החלטת העיכוב שנתן בית משפט השלום בכך שהם סיימו לטייח את שלוש הקומות הבנויות, הרכיבו חלונות, דלתות, תריסים ומזגנים ומתגוררים במקום. עם פתיחת ההליך נשוא הערעור או לכל המאוחר במועד מתן צו הפינוי בבית משפט השלום – הבית הבנוי על המקרקעין לא היה בבחינת דירה הראויה למגורים. לכן, ההלכה הפסוקה בדבר פינוי מבית מגורים אינה רלוונטית בענייננו (וראו גם: רע"א 5589/19

אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל (24.9.2019), בו בית המשפט התחשב גם באינטרס הציבורי ובחשיבות הנודעת לשמירה על מקרקעי ציבור מפני השתלטות שלא כדין).

סוף דבר

7.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ש"ח.