רע"א 1739-23 רע"א 1739-23

לפניי שתי בקשות רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 61802-09-22 מהימים 1.1.2023 ו-23.2.2023 (כב' השופט עמית כהן), במסגרתן נדחו שתי בקשות שהגישו המבקשת ברע"א 1739/23 והמבקש ברע"א 1801/23 לדחייה על הסף של תביעת המשיבים 15-1 נגדם.

העובדות הצריכות לעניין

1.ענייננו בתולדותיו הסבוכות של מרכז מסחרי בעיר אשדוד, אשר מאז שנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום עבר בין ידיים שונות ועמד במרכזם של מספר סכסוכים. בהינתן היסטוריה מסועפת זו, יובאו להלן בתמצית העובדות הדרושות להכרעה בבקשות שלפניי.

2.המשיבים 15-1 בכל אחת מבקשות רשות הערעור הם בעלי חנויות פרטיות הממוקמות ברחוב מקס נורדאו 13 בעיר אשדוד (להלן: המשיבים, החנויות הפרטיות ו-המקרקעין, בהתאמה). המשיבים רכשו את החנויות הפרטיות במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת מחברת צבי ובניו – חברה לביצוע עבודות בנין ופיתוח בע"מ (להלן: חברת צבי ובניו). בעת ההיא היו החנויות הפרטיות צמודות לשטח אשר יועד, בסיומו של פרויקט בנייה מקיף, להפוך למתחם הכולל מבנה למגורים וכן מרכז מסחרי, אשר יכלול גם את החנויות הפרטיות (להלן: הפרויקט ו-המרכז המסחרי, בהתאמה). ואולם, במרוצת השנים נקלעה חברת צבי ובניו להליכי פירוק (ת"א מחוזי ב"ש 570/81), וזאת בטרם הושלם הפרויקט. במסגרת הליכים אלה, התגבש בשנת 1989 הסדר נושים (להלן: הסדר הנושים), אשר המשיב 16, עו"ד שמואל פאר (להלן: עו"ד פאר), מונה כנאמן לביצועו מטעם בית המשפט. הסדר נושים זה הוביל למכירת זכויותיה של חברת צבי ובניו במקרקעין לחברת מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ (להלן: חברת מרכז העיר), כך שהאחרונה נכנסה בנעליה של חברת צבי ובניו ונטלה על עצמה את התחייבויותיה ביחס לפרויקט. ואולם, עד למועד כתיבת שורות אלה, רישום זכויותיהם של המשיבים טרם הושלם, וכל שנרשמה היא הערת אזהרה על שמו של עו"ד פאר, ולא על שמם של המשיבים (להלן: הערת האזהרה).

3.משעלה בידיה של חברת מרכז העיר להשלים את בניית הפרויקט, החל המרכז המסחרי לפעול, כאשר החנויות הפרטיות והחנויות בבעלותה של חברת מרכז העיר פועלות כמקשה אחת. אף על פי כן, גם חברת מרכז העיר לא הצליחה לעמוד בחובותיה, ובסופו של דבר, בשנת 2006, הפסיק המרכז המסחרי את פעילותו, דבר שהביא להפסקת פעילותן גם של החנויות הפרטיות. במסגרת הליכי הפירוק של חברת מרכז העיר (פר"ק מחוזי ת"א 1625/08; להלן: הליך הפר"ק) אישר בית המשפט ביום 28.6.2013 (כב' השופטת דניה קרת-מאיר) את מכירת זכויותיה של חברת מרכז העיר במקרקעין לחברת אלד פלאנט בע"מ, היא המבקשת ברע"א 1739/23 ומשיבה פורמאלית ברע"א 1801/23 (להלן: החברה), וכשזו הושלמה ניתנה פסיקתה בהתאם.

4.ביני לביני, במועד שאינו ידוע לצדדים ומטעמים שטרם התבררו ושעומדים במוקד המחלוקת בין הצדדים, הוצב קיר מפריד בין החנויות הפרטיות לבין יתר המרכז המסחרי, באופן שמונע מעבר חופשי ביניהם (להלן: הקיר המפריד). בהתאם להסכם הרכישה שנערך בין כונסי הנכסים לנכסיה של חברת מרכז העיר לבין החברה, רישום זכויות החכירה של החברה במקרקעין הצריך עריכה של תשריט (להלן: התשריט ו-הסכם הרכישה, בהתאמה). עו"ד פאר אישר את התשריט בחתימתו בהתאם להוראת הסכם הרכישה (יוער כבר עתה, כי הצדדים חלוקים על משמעותה המשפטית של חתימה זו). התשריט כלל שיקוף של הקיר המפריד ומיקומו במקרקעין.

5.במהלך שנת 2012 מונה עו"ד דוד אביטל, הוא המבקש ברע"א 1801/23 ומשיב פורמאלי ברע"א 1739/23 (להלן: עו"ד אביטל), כמנהל מיוחד לצורך רישום המקרקעין כבית משותף, ובתוך כך היה עליו להסדיר את הרישום של כלל בעלי הזכויות במקרקעין. ברם, הליכי רישום אלה נתקלו בשלל התנגדויות, ועל כן התארכו ונמשכו, כך שרק בשנת 2020 הושלם רישומו של הבית כמשותף. במסגרת זאת הוגש התשריט לבית המשפט, אשר אישר להגישו למפקח על הרישום, ובהתאם לו נרשמו זכויותיה של החברה במקרקעין. הרישום לא כלל את זכויות בעלי החנויות הפרטיות, וכאמור לעיל, עד ליום זה זכויותיהם מובטחות בהערת אזהרה לטובת עו"ד פאר.

6.ביום 29.12.2021 הגישו המשיבים בקשה במסגרת הליך הפר"ק (וזאת חרף העובדה שהם לא היו צד לו, דבר שנבע מהיעדר רישומם כבעלי זכויות במקרקעין), ובה התבקש בית המשפט לעכב את סגירתו של ההליך. ביום 13.6.2022 נדחתה בקשתם (כב' סגן הנשיא, השופט חגי ברנר; להלן: ההחלטה מיום 13.6.2022), תוך שבית המשפט עמד על השיהוי הבולט מצד המשיבים בפנייה לערכאות, והבהיר כי ממילא הליך הפר"ק איננו המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענותיהם. בתוך כך, צוין כי: "הבירור צריך להיעשות בראש ובראשונה בין הצדדים הניצים לבין עצמם, קרי, [המשיבים] מזה ו[החברה] מזה, תוך שיש לברר גם את שאלת אחריותו המקצועית של עו"ד פאר [...] ועוד כהנה וכהנה שלל שאלות עובדתיות" (פסקה 30 להחלטה זו).

7.על רקע האמור, ביום 29.9.2022 הגישו המשיבים תביעה נגד עו"ד אביטל, עו"ד פאר והחברה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: התביעה ו-הנתבעים, בהתאמה). המשיבים טענו כי יש להורות על הסרת הקיר המפריד ולבטל את השינויים שנעשו בתשריט בכל הנוגע אליו, וזאת בין היתר מכיוון שהליך הפר"ק לא הובא לידיעתם. לטענתם, הקיר המפריד חוסם הן את המעבר בין החנויות הפרטיות לבין המרכז המסחרי, הן את הגישה של המשיבים לחנויות. עוד הם טענו כי החברה היא שהציבה את הקיר המפריד ובכך פגעה בצורה חמורה בזכויותיהם. זאת, נוכח רצונם להמשיך את שיתוף הפעולה העסקי עליו הוסכם עם חברת מרכז העיר – קרי, פעילות עסקית משותפת בין המרכז המסחרי (אשר כעת החברה היא הבעלים בו) לבין החנויות הפרטיות. בנוסף, בית המשפט התבקש להורות לעו"ד פאר ולעו"ד אביטל להשלים את רישום זכויות המשיבים בחנויות הפרטיות, וכן על חיוב הנתבעים בשיפוי המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם, המוערכים בסך של 5 מיליון ש"ח.

8.ביום 20.11.2022 הגישה החברה בקשה לדחיית התביעה נגדה על הסף. בתמצית נטען, בין היתר, כי זכויותיה במקרקעין נרכשו על פי שורה של החלטות שיפוטיות חלוטות, אשר המשיבים לא עתרו לביטולן. על כן, לעמדתה, אין לאפשר להם להשיג עליהן בעקיפין, באמצעות הגשת התביעה דנן. ביום 1.1.2023 הכריע בית משפט קמא בבקשת החברה האמורה, וקבע כדלהלן: "מבלי שקבעתי דעתי באופן סופי, על פניו קיים קושי בהגשת התביעה נגד [החברה], אשר לטענתה רכשה את זכויותיה מכונסי נכסים, אשר פעלו בפיקוח ובאישור בית המשפט בתיק פירוק ולטענתה, פעולותיהם אושרו בתיק הפירוק. אולם, קיימות סוגיות רבות במחלוקת ואין מקום להכריע בהן בהליך של סילוק תביעה על הסף. לכן, הבקשה לסילוק על הסף נדחית. מלוא טענות [החברה] עומדות לה ויוכרעו בסוף ההליך" (להלן: ההחלטה מיום 1.1.2023).

9.ביום 25.10.2022 הגיש גם עו"ד אביטל בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף. קודם למתן החלטת בית משפט קמא בבקשה זו, ניתנה ביום 8.2.2023 החלטה בהליך הפר"ק, במסגרתה נקבע כי עו"ד אביטל פעל בהתאם להוראות בית המשפט בעת ביצוע הרישום, כי הוא לא חרג מסמכותו, וכי אין להתיר הגשת תביעה כספית נגדו (להלן: ההחלטה מיום 8.2.2023). בד בבד, צוינו גם הדברים הבאים: "הסיבה היחידה שבגינה יש להתיר הגשת תביעה שאינה כספית נגד [עו"ד אביטל] היא שזה עדיין לא סיים את מלאכת רישום הזכויות על שמם של [המשיבים]. בנסיבות אלה, ככל שמדובר בתביעה להשלמת רישום הזכויות על שמם של [המשיבים], יש להתירה [...]. על כן, אם תימנע מהתובעים האפשרות לתבוע מאת [עו"ד אביטל] להשלים את רישום הזכויות על שמם, הם ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה" (פסקה 22 להחלטה זו). בהמשך להחלטה זו, הודיעו המשיבים לבית משפט קמא כי אין הם עומדים על הסעדים הכספיים שהם תבעו מעו"ד אביטל. לפיכך, ביום 23.2.2023 קיבל בית משפט קמא את בקשת עו"ד אביטל לדחייה על הסף באופן חלקי, וקבע כי דינם של הסעדים הכספיים נגדו (ושלהם בלבד) להימחק (להלן: ההחלטה מיום 23.2.2023).

על ההחלטות מימים 1.1.2023 ו-23.2.2023 הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

10.בבקשתה טוענת החברה כי זכויותיה במקרקעין נרכשו על פי צו שיפוטי שניתן במסגרת הליך הפר"ק, בהתבסס על הסכם הרכישה, וכי התשריט – אשר שיקף את קיומו של הקיר המפריד – נחתם על ידי עו"ד פאר, אשר שימש לטענתם כנאמן של המשיבים, ואושר על ידי בית המשפט. לא זו אף זו, זכויות החברה במקרקעין קיבלו ביסוס ואשרור במספר החלטות נוספות, אשר הדרך לתקוף אותן הייתה במסגרת ההליכים בהם ניתנו, ולא בהליך הנוכחי. החברה מציינת, כי לפי סעיף 3 להסכם הרכישה של זכויותיה מחברת מרכז העיר, המקרקעין נמכר לה במצבו הפיזי בפועל, כלומר "As Is", וכאשר באותה שעה כבר ניצב הקיר המפריד במקומו. נטען, כי בהחלטתו מיום 13.6.2022 קיבל בית המשפט של הפירוק את טענתה העובדתית של החברה לעניין זה, שכן נקבע כי הקיר המפריד הוצב עובר להסכם הרכישה, ומאחר שלא הוגש ערעור על החלטה זו, היא הפכה לחלוטה וקיים מעשה בית דין בעניין. עוד טענה החברה כי אף החלטת בית המשפט של הפירוק מיום 8.2.2023 תומכת בעמדתה.

11.עו"ד אביטל סבור מצדו כי היה מקום להיעתר לבקשתו במלואה, באופן שהיה מאיין את היכולת לתבוע ממנו כל סעד, ולא רק סעד כספי. ראשית, נטען כי תביעה נגד בעל תפקיד מטעם בית המשפט מצריכה את אישורו של אותו בית המשפט שמינה את בעל התפקיד – כאשר בענייננו היה זה בית המשפט בהליך הפר"ק, ואילו התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לעניין זה נטען, כי אף לו התביעה הייתה מוגשת בסמכות, הרי שגם אז לא היה מקום לאשרה, שכן ישנם שיקולים כבדי משקל אשר מטים את הכף נגד אישורה. לחלופין, גם אם ניתן להניח כי ההחלטה מיום 8.2.2023 מאפשרת לתבוע ממנו סעד שאינו כספי, הרי שלשיטתו אין בסעד זה כל ממש בנסיבות העניין. זאת, משום שהמשיבים לא נקטו כל צעד למען קידום רישום זכויותיהם, וזאת חרף העובדה שההחלטה מיום 13.6.2022 הורתה להם לעשות כן ללא דיחוי. על כן, לעמדת עו"ד אביטל, לאור הכלל לפיו בית המשפט ינהג בריסון ובזהירות מוגברים בבואו לאשר תביעה אישית נגד בעל תפקיד, היה מקום להיעתר לבקשתו במלואה. לבסוף, עו"ד אביטל מלין גם על כך שבית משפט קמא לא פסק הוצאות לטובתו בגין הגשת הבקשה, וזאת בניגוד לדין, ומבלי לציין אם ואילו נסיבות מיוחדות מתקיימות אשר מצדיקות זאת.

לשלמות התמונה יוער כי ביום 3.5.2023 הגישה החברה הודעת עדכון בדבר התפתחויות מסוימות בהליך קמא, אשר לשיטתה, יש בהן כדי להצביע על הקשר ההדוק שבין הליך הפר"ק להליך קמא, ובכך לחזק את טענותיה בבקשה דנן.

דיון והכרעה

12.ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך, והלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטה שמשמעותה המעשית היא המשך בירורו של ההליך לגופו (רע"א 9070/11 אייזיקוביץ' נ' קלוגר, פסקה 6 (16.1.2012); רע"א 5779/19 אליאס נ' פקיד השומה גוש דן, פסקה 13 (11.11.2019); רע"א 1504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פסקה 10 (17.3.2022) (להלן: עניין אפרופים)). כלל זה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה סילוקה של תביעה על הסף היא אמצעי דיוני קיצוני, הננקט בזהירות יתרה ובמקרים חריגים, בהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא טענות כתב התביעה, לא מתקיימת אפשרות ממשית לכך שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו (רע"א 4890/16 טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' הוצאה מוכרת בע"מ, פסקה 5 (22.8.2016) (להלן: עניין טריניטי); עניין אפרופים, שם). לאור האמור, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות המורות על המשך בירור ההליך לגופו, אלא במקרים חריגים. על מקרים אלה נמנות החלטות שנפלה בהן טעות מהותית או שמתעורר חשש לניהול הליך סרק, הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (רע"א 8552/16 איתי פיננסים א.א השקעות בע"מ נ' יחזקאל, פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (10.1.2017); רע"א 1766/22 עמרם אברהם חברה לבניין בע"מ יחיאל (2.5.2022), פסקה 14). לא מצאתי כי הבקשות שלפניי נמנות עם מקרים חריגים אלה.

13.אשר לבקשת רשות הערעור שהגישה החברה (רע"א 1739/23), הרי שהמחלוקת בינה לבין המשיבים מתמקדת, בין היתר, בקיומו של הקיר המפריד ובנסיבות הצבתו. עיון בכתב התביעה שצורף כנספח לבקשות רשות הערעור מגלה כי לשם הכרעה במחלוקת זו בית המשפט יידרש להכריע בשאלות עובדתיות ומשפטיות שטרם נדונו לגופן, וביניהן:

- מתי הוצב הקיר המפריד ומתי נעשו המשיבים מודעים להצבת הקיר המפריד;

- האם נכונה טענת המשיבים בתביעה שהגישו כי החברה היא שהציבה את הקיר המפריד;

- האם סעיף 6.2 להסכם הרכישה (הקובע כי "רישום החכירה יתבצע על פי תשריט שייערך ע"י מודד מוסמך ויאושר ע"י בעלי החלקים שנמכרו בשטח המסחרי [...] וע"י עו"ד שמואל פאר [...]") הצריך את קבלת אישורם של המשיבים לתשריט בנוסף לאישורו של עו"ד פאר, וכיצד הדבר משליך על זכויות הצדדים;

- האם רכישת הנכס "As Is", כפי שמורים סעיפים 3 ו-4 להסכם הרכישה, משמעה כי כל טענה קניינית של המשיבים לגבי הקיר המפריד (בהנחה כי זה הוצב טרם הרכישה) עומדת להם כיום נגד החברה, או שסעיפים אלה תומכים בטענות החברה.

מבלי לשאוף למצות את שלל השאלות שעשויות לעלות בהקשר זה, אין ספק כי הן טרם לובנו, וכי יש למענה עליהן השלכה משפטית ומעשית על טענות המשיבים בתביעתם.

14.ואולם, החברה סבורה כי לא רק ששאלות אלה אינן מצריכות בירור, אלא שהן נדונו באופן שהקים מעשה בית דין נגד המשיבים. בהקשר זה, נסמכת החברה על קביעת בית המשפט של הפירוק בהחלטתו מיום 13.6.2022 לפיה "ברור שהקיר כבר היה קיים בשטח בעת שנעשתה [עסקת הרכישה] ואושרה" (פסקה 8 להחלטה זו). ואולם, מעבר לכך שאף אם הייתי מקבל טענה זו, היה בה כדי להשיב, באופן חלקי, רק על אחת מהשאלות האמורות, ניווכח כי ממילא לא מתקיימים התנאים לתחולתו של השתק פלוגתא, ועל כן דין טענה זו להידחות.

15.כידוע, מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא קם בהתמלא התנאים הבאים: האחד, קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות העולות בכל אחת מההתדיינות; השני, בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק ניתן יומו בבית המשפט; השלישי, ההתדיינות הראשונה כללה קביעה פוזיטיבית; ואחרון, ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך הגעה לתוצאה הסופית של פסק הדין (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 649 (2000); רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני, פסקה 6 (1.6.2017)).

תנאים אלה לא התקיימו בענייננו, ואסתפק בלציין כי לפחות שניים מהם אינם מתקיימים בבירור. כך, שאלת נסיבות הצבת הקיר המפריד לא נדונה בהליך הפר"ק במובן זה שלא ניתנה לצדדים הזדמנות להביא ראיותיהם ולהשמיע טיעוניהם בעניין (השוו: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976); רע"א 3744/20 י.ו טירת הכרמל בע"מ נ' חלבי, פסקה 14 (30.7.2020)), ומשום כך לא מתקיים התנאי השני הנדרש לשם קביעה כי נוצר השתק פלוגתא. בנוסף, המדובר בהכרעה אגבית של בית המשפט של הפירוק, שכן התייחסותו לעניין מועד הקמת הקיר המפריד (ויוער, אף הערה זו אינה מציינת מועד קונקרטי בו הוצב הקיר, אלא אך מספקת טווח זמנים שבו סביר כי הדבר אירע) והאחראים להקמתו לא נדרשה לשם ההכרעה, ומשכך אף התנאי הרביעי (והאחרון) אינו מתקיים.

16.למעשה, שתי החלטות שונות מפי שופטים שונים עמדו על הצורך ללבן סוגיות עובדתיות אלה ונוספות על מנת להכריע בטענות העולות מהתביעה (ההחלטה מיום 13.6.2022, בפסקה 5; ההחלטה מיום 1.1.2023, בפסקה 9). הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המקרה דנן, בהן בית המשפט של הפירוק הוא שהפנה את המשיבים להליך חיצוני ונפרד להליך הפר"ק לצורך בירור טענותיהם (ההחלטה מיום 13.6.2022, בפסקה 35). על כן, ברי כי אף דין טענתה של החברה לפיה הליך הפר"ק הוא ההליך המתאים לבירור הטענות העולות מהתביעה להידחות.

17.לא זו אף זו, מתברר כי במסגרת הליך הפר"ק החברה טענה כי ברצונה להגיש נגד המשיבים תביעה שכנגד, דבר שאין ביכולתה לעשות במסגרת הליך הפר"ק, אלא רק במסגרת הליך נפרד. זו הייתה אחת הסיבות לדחיית בקשת המשיבים במסגרת ההחלטה מיום 13.6.2022 (ראו פסקה 32 להחלטה). בנסיבות אלה, טענת החברה כעת כי המסגרת לבירור טענות המשיבים היא הליך הפר"ק, מנוגדת לעמדתה כפי שהובעה במסגרת הליך הפר"ק עצמו. עמדה, שהתקבלה ושממנה היא נהנתה, ועל כן חל עליה השתק שיפוטי המונע ממנה להעלותה )ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin, מח(4) 133, 194, 198 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625, 635-634 (2005); רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ, פסקה ד' לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין (5.1.2011); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 255 (2015)).

לאור כל האמור, ברי כי זהו אינו המקרה המתאים לחסום את הצוהר להמשך בירורו של ההליך לגופו.

18.תוצאה זהה יש לקבוע גם ביחס לבקשת רשות הערעור שהגיש עו"ד אביטל (רע"א 1801/23). כאמור, בית משפט קמא ציין כי: "אם תימנע מהתובעים האפשרות לתבוע מאת המנהל המיוחד להשלים את רישום הזכויות על שמם, הם ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה" (פסקה 22 להחלטה מיום 8.2.2023). זהו, אם כן, הטעם לאי-מחיקת התביעה נגד עו"ד אביטל בכל הנוגע לבקשת התובעים למתן צו עשה נגדו, ולא מצאתי כל סיבה לסטות מקביעה זו. מחיקת התביעה נגד עו"ד אביטל במלואה משמעה "ויתור מראש" על סעד הרישום כאמור, ומהסיבות שפורטו לעיל, זהו אינו המקרה לנקוט בצעד קיצוני שכזה.

19.ברם, מצאתי לנכון להעיר כי טעם זה שריר כל עוד כוונתם הכנה של המשיבים היא, כמוצהר על ידם, רישום זכויותיהם. העובדה שהמשיבים לא פעלו בעניין מאז חודש יוני 2022, חרף קביעתו של בית משפט קמא לפיה עליהם למסור את כל הפרטים הדרושים לעו"ד אביטל בהקדם האפשרי, על מנת "שזה סוף סוף יוכל להשלים את רישום הזכויות על שמם" (פסקה 34 להחלטה מיום 13.6.2022), מעלה חשש שמא הם אינם מעוניינים בהשלמת הרישום בפועל. ככל שאלו הם פני הדברים (ואינני מביע כל עמדה לעניין זה) – ראוי שבית משפט קמא ייתן על כך את הדעת.

20.באשר לטענתו של עו"ד אביטל ביחס להוצאות שלא הוטלו בבית משפט קמא, הרי שעניין זה חוסה באופן ברור תחת סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, לפיו לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט [...]", ומשכך דינה להידחות על הסף (רע"א 6264/15 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 12 (10.11.2015); רע"א 8837/15 מוניות קו 51 בע"מ נ' טקסי המרכז בע"מ, פסקה 36 (10.4.2016)).

21.סוף דבר: כל אחד מהמבקשים יישא בהוצאות לטובת המשיבים 15-1 בסכום של 2,000 ש"ח. בקביעת סכום זה על הצד הנמוך, הבאתי בחשבון את העובדה שלא נדרשה תשובה.