רע"א 6264/15 פלוני נ. משרד הבריאות

בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר ) בגדרן נדחו בקשות שהגישו המבקשים (התובעים בהליך העיקרי): לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף חוות דעת רפואית נוספת, לצירוף הודעה של המומחה מטעמם בתחום המיילדות והגניקולוגיה, לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולמחיקת הגנתה של המשיבה 2.

החלטה מיום 29.6.2015 - דחיית בקשות לתיקון כתב תביעה ולצירוף "הודעת" המומחה מטעם המבקשים

1.

המבקשים, שהם, כאמור, התובעים בהליך העיקרי, הגישו ביום 4.1.2010 תביעה נזיקית בעילה של הולדה בעוולה נגד המשיבות. בתביעה נטען, כי המשיבות התרשלו בכך שלא עדכנו את המבקשת 2 על אודות מבנה רחמה וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנכויות מהן סובלת המבקשת 1. התביעה הוגשה בלי שצורפו אליה חוות דעת רפואיות לביסוס הטענות שהועלו בה. לאחר מספר בקשות אורכה, הגישו המבקשים חוות דעת רפואיות מטעמם: ביום 7.6.2011 הוגשה חוות דעתו של ד"ר וייס, מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה, וביום

13.6.2011 הוגשה חוות דעת של מומחה בתחום השיקום, ד"ר ברזנר. יצוין, כי בחוות דעתם הביעו מומחים אלה עמדות שונות ביחס לתסמונת ממנה סובלת המבקשת 1 - ד"ר ברזנר העריך כי מדובר בתסמונת אופרקולרית, בעוד ד"ר וייס העריך כי מדובר בתסמונת מסוג ארתרוגריפוזיס.

2.

המשיבות הגישו חוות דעת מטעמן בתחומי הנוירולוגיה ובתחום המיילדות והגניקולוגיה. המומחים מטעם המשיבות שללו את טענת ההתרשלות ואת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבה הרפואי של המבקשת. יצוין, כי האמור בחוות הדעת של המומחים מטעם המשיבות ביחס לתסמונת ממנה סובלת המבקשת 1 התיישב עם האמור בחוות דעתו של ד"ר ברזנר (המומחה מטעם המבקשים בתחום השיקום) אך לא עם האמור בחוות דעתו של ד"ר וייס (המומחה מטעם המבקשים בתחום המיילדות והגניקולוגיה).

3.

נוכח המחלוקות בין הצדדים, מינה בית משפט קמא את פרופ' אברהם שטיינברג, כמומחה מטעמו בתחום הנוירולוגי. בחוות דעתו מיום 19.5.2014 העריך פרופ' שטיינברג, כמו ד"ר ברזנר והמומחים מטעם המשיבות, כי המבקשת 1 סובלת מתסמונת אופרקולרית, וכי אין קשר בין תסמונת זו לבין מצב הרחם של המבקשת 2.

4.

בישיבת ההוכחות הראשונה (ביום 18.5.2015), ביקשו המבקשים להעיד את ד"ר שטיין - מומחה בתחום האורטופדי. מאחר שחוות דעת מטעמו של ד"ר שטיין לא הוגשו לבית המשפט (ולא הומצאו למשיבות) לא התאפשרה חקירתו. בישיבה זו ובישיבת הוכחות נוספת הושלמו חקירות עדי התובעים וחקירתו של פרופ' שטיינברג. לאחר הדיון שהתקיים ביום 18.5.2015 הגישו המבקשים בקשה להגיש (בדרך של תיקון כתב התביעה) את שתי חוות הדעת של ד"ר שטיין, אשר לטענת המבקשים, לא הוגשו לבית המשפט ולא הומצאו למשיבות בתום לב ומחמת תקלה משרדית. לצד זאת הוסבר, כי חוות הדעת מטעם ד"ר שטיין עמדו בפני פרופ' שטיינברג וד"ר שטיין אף נכלל ברשימת העדים מטעמם של המבקשים. המשיבות התנגדו לבקשה.

5.

בהחלטתו מיום 29.6.2015 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים לתיקון כתב התביעה. בית משפט קמא עמד על כך שהמבקשים לא הסבירו כיצד התקלה לא התגלתה כאשר לתיק צורפה חוות דעתו של ד"ר וייס (המאוחרת לחוות הדעת הראשונה של ד"ר שטיין), או לאחר שהמשיבות הגישו את חוות הדעת מטעמן שבהן לא נזכרה חוות דעתו של ד"ר שטיין, או כאשר נדונה בקשת המשיבות לדחות את התביעה על הסף. נוכח כל האמור דחה בית משפט קמא את הבקשה בקבעו כדלקמן:

"תהיות אלה והיעדר המענה לכך בבקשת התובעים [המבקשים] ובתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה, יש בהם כדי לבסס בסבירות גבוהה את ההנחה, כי התובעים [המבקשים] לא התכוונו מלכתחילה להתבסס על חוות דעתו של ד"ר שטיין, שאם לא כן, אין הסבר מניח את הדעת, מדוע חוות הדעת לא הוגשו ומדוע לא נפנו אליהן התובעים [המבקשים] בטיעוניהם ... אין זה אלא, כי התובעים עצמם סברו בזמן אמת, כי אין בחוות הדעת של ד"ר שטיין כדי להועיל להם, שאם לא כן, היו להם די הזדמנויות והותר, על מנת להגיש את חוות הדעת לתיק בית המשפט...".

בית משפט קמא גם עמד על כך שהמבקשים לא הסבירו בבקשתם מדוע חוות הדעת של ד"ר שטיין נחוצות כדי שבית המשפט יוכל להכריע "בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" כנדרש בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לבסוף קבע בית משפט קמא, כי בענייננו, יש להביא בחשבון גם את השלב המתקדם אליו הגיע ההליך.

בגדר החלטה זו דחה בית משפט קמא את בקשתם של המבקשים להוסיף לתיק "הודעה" מטעמו של ד"ר וייס מיום 29.6.2015, שהיא בפועל מכתב שנערך על-ידו לאחר חקירתו הנגדית. בית משפט קמא עמד על כך שהודעה זו אינה אלא ניסיון לערוך מקצה שיפורים בחקירה הנגדית של ד"ר וייס.

טענות המבקשים

6.

לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בדחותו את בקשתם להגיש את חוות דעתו של ד"ר שטיין. נטען, כי לא היה מקום להתחשב בעניין זה בשלב אליו הגיע ההליך מאחר שלבית המשפט סמכות לאפשר תיקון כתב תביעה בכל עת, ומה גם שטרם נשמעה פרשת ההגנה ואין הכרח שהמשיבות-הנתבעות יצטרכו לתקן את חוות הדעת מטעמן בעקבות הגשת חוות הדעת של ד"ר שטיין. נטען, כי החלטת בית משפט קמא פוגעת ביכולתם של המבקשים להוכיח את תביעתם, וכי חוות הדעת של ד"ר שטיין חיוניות לבירור השאלות השנויות במחלוקת נוכח קביעותיו באשר לקשר הסיבתי שבין מבנה הרחם של המבקשת 2 לבין מצבה הרפואי של המבקשת 1. לבסוף נטען, כי הקביעה שלפיה המבקשים מלכתחילה לא התכוונו לבסס את תביעתם על חוות הדעת של ד"ר שטיין אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שד"ר שטיין זומן על ידם לעדות.

באשר להחלטת בית משפט קמא ביחס להודעתו של ד"ר וייס טוענים המבקשים, כי מכתבו מיום 29.6.2015 הוגש בעקבות התחייבותו במהלך חקירתו הנגדית להמציא אסמכתאות במענה לטענות שהוטחו בו. נטען, כי במכתבו לא נטענו טענות חדשות ואין בו ניסיון להשלים או לשפר את חוות דעתו.

החלטה מיום 5.8.2015 - דחיית בקשה לפסילת המומחה מטעם בית המשפט

7.

כמפורט לעיל, בית משפט קמא מינה את פרופ' שטיינברג כמומחה מטעמו, ובחוות דעתו העריך פרופ' שטיינברג כי לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת של המשיבות לבין מצבה של המבקשת 1. לאחר שפרופ' שטיינברג נחקר על חוות דעתו, הגישו המבקשים בקשה לפסילתו בטענה, כי במהלך חקירתו הנגדית אישר פרופ' שטיינברג כי הוא לא עיין בספרות המקצועית עליה הסתמכו המבקשים בחוות דעתם, וכי אין לו ידע בתחום הרלבנטי. עוד נטען, כי לאחר החקירה התברר למבקשים כי לפרופ' שטיינברג קשרי עבודה עם המשיבות-הנתבעות, ובגדר כך הוא אף הגיש חוות דעת לטובתן ועל כן קיים אצלו ניגוד אינטרסים. עוד נטען, כי פרופ' שטיינברג מחזיק בעמדה אידיאולוגית נגד תביעות הולדה בעוולה.

8.

בהחלטתו מיום 5.8.2015 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים. תחילה עמד בית משפט קמא על כך שחלק ניכר מהנימוקים בבסיס בקשת המבקשים נובעים ממידע שהיה או יכול היה להיות בידיעתם עובר להחלטה בדבר מינויו של פרופ' שטיינברג, ואף על פי כן, הם לא העלו טענות אלה בדיון שעסק במינויו. מעבר לצורך נקבע גם, כי ממילא לא עלה בידי המבקשים להניח תשתית עובדתית שתבסס את טענותיהם כלפי פרופ' שטיינברג.

לבסוף, דחה בית משפט קמא את הטענה כי יש לפסול את חוות דעתו של פרופ' שטיינברג מאחר שלא עיין בספרות הרלבנטית מטעם המבקשים ובשל עמדתו "האידיאולוגית" נגד תביעות הולדה בעוולה. בית משפט קמא עמד על כך שבחקירתו הבהיר פרופ' שטיינברג, כי הוא סבור שהספרות הרפואית שצורפה על-ידי המבקשים אינה רלבנטית מאחר שהיא אינה מתייחסת לתסמונת שממנה, להערכתו, סובלת המבקשת 1 ועל כן הוא לא עיין בספרות זו, אלא בספרות הרפואית הרלבנטית למצבה. נקבע גם, כי לפרופ' שטיינברג הופנו שאלות ממוקדות בעניינים שברפואה ובאלה התמקדה חוות דעתו.

טענות המבקשים

9.

נטען, כי יש טעם לפגם בכך שפרופ' שטיינברג, מומחה מטעם בית המשפט שנדרש לאובייקטיביות, לא עיין בספרות הרפואית שהוצגה על-ידם. לטענת המבקשים, אין ממש בהסבר שלפיו פרופ' שטיינברג לא נדרש לעיין בספרות הרפואית שהגישו מאחר שזו מתייחסת לתסמונת אחרת מזו שפרופ' שטיינברג ייחס למבקשת 1, שכן אין סתירה בין התסמונות, ועל כן היה עליו לעיין בספרות הרפואית שהגישו, בפרט כאשר פרופ' שטיינברג הודה שאינו מכיר את הסיכונים של רחם דו קרני. נטען, כי בנסיבות אלה גם לא היה מקום לדחות את טענות המבקשים באשר לעמדתו האידיאולוגית של פרופ' שטיינברג ביחס לתביעות הולדה בעוולה. לטענת המבקשים, הותרת המינוי של פרופ' שטיינברג כמומחה מטעם בית המשפט עלולה לגרום להם לעיוות דין. המבקשים מלינים גם על כך שחויבו בהוצאות בגין בקשתם בעניין זה.

החלטה מיום 20.8.2015 - דחיית בקשה למחיקת הגנתה של המשיבה 2

10.

המבקשים הגישו בקשה למחיקת הגנתה של המשיבה 2 - שירותי בריאות כללית. נראה, כי טענתם המרכזית של המבקשים היתה כי לא עלה בידי המשיבה 2 לבסס את טענתה המרכזית בכתב ההגנה ושלפיה המעקב אחר הריונה של המבקשת 2 כלל לא התבצע על-ידה. לטענת המבקשים, מראיות שהגישה המשיבה 1 עולה, כי מעקב ההריון כן התבצע על-ידי המשיבה 2. עוד נטען, כי עובדת של המשיבה 2, שהיה בידיה לשפוך אור על שאלת ביצוע המעקב הרפואי, לא התייצבה לעדות אף שהמבקשים זימנו אותה לעדות.

בית משפט קמא דחה בקשה זו של המבקשים בקבעו, בין היתר, כי המחלוקת בדבר מעקב ההריון ראוי שתתברר לגופה בהליך וזאת "באמצעות זימונם של עדים רלבנטיים, אשר עדותם תוכל להשליך אור על טענות התובעים". בית משפט קמא התייחס לטענת המבקשים ביחס לאי התייצבותה לעדות של עובדת המשיבה 2, וציין כי המבקשים לא המציאו את אישור המסירה של זימונה לעדות ואף לא ביקשו לאכוף את התייצבותה. עוד הוסיף בית משפט קמא בהקשר זה, כי המשיבה 2 זימנה לעדות עובד, המטפל בנושא הרשומות הרפואיות, והוא צפוי להביא עמו את מלוא התיעוד הרפואי הנוגע למבקשות 2-1 וייתכן שיהיה בכך לסייע בליבון המחלוקת בשאלת ביצוע מעקב ההריון. לבסוף נאמר, כי במידה ויעלה בידי המבקשים להוכיח שהמעקב אחר הריונה של המבקשת 2 אכן התבצעה אצל המשיבה 2 הרי שבמסגרת פסק הדין ישקלו טענותיהם בדבר נזק ראייתי שנגרם להם בשל תיעוד רפואי שהמשיבה 2 לא המציאה להם. בית משפט קמא קבע גם, כי הראיות שהציגו המבקשים כדי לתמוך בטענתם שמעקב אחר הריונה של המבקשת 2 אכן התבצע אצל המשיבה 2 כלל לא היו חד משמעיות והם לא פעלו לגילוי מסמכים אחרים שעשויים לחזק את טענתם.

טענות המבקשים

11.

בעניין זה חוזרים המבקשים על טענותיהם בפני בית משפט קמא כי טענת ההגנה המרכזית של המשיבה 2, לפיה לא ביצעה את המעקב אחר ההריון, הוכחה כלא נכונה. המבקשים מזכירים בעניין זה, כי מהרשומות שהמציאה המשיבה 1 עולה כי המשיבה 2 אכן ביצעה את מעקב ההריון וכי עדה מרכזית, שזומנה על-ידי המבקשים, לא התייצבה לעדות. המבקשים גם מלינים על כך שהמשיבה 2 פוגעת ביכולתם להוכיח את תביעתם בכך שהיא אינה ממציאה את הרשומות הרפואיות בעניין מעקב ההריון של המבקשת 2. המבקשים מלינים גם על כך שחויבו בהוצאות במסגרת דחיית בקשתם.

דיון והכרעה

12.

לאחר העיון בבקשה – שבגדרה הוגשו, הלכה למעשה, שלוש בקשות רשות ערעור שונות - באתי לכלל מסקנה, כי דינה להידחות, על כל חלקיה, אף בלי שתתבקש תשובה. כמפורט בהרחבה לעיל, המבקשים מבקשים לערער על שלוש החלטות ביניים. הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובעת באלו מקרים על בתי המשפט לשקול ליתן רשות ערעור על החלטות מעין אלה:

" ... רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

כלומר, ככלל, השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה המבררת יידונו במסגרת ערעור על פסק הדין, זאת למעט אותם מקרים המנויים בסעיף 41(א) לחוק בתי המשפט. בענייננו, המבקשים אינם מסבירים מדוע יש לסטות בעניינם מכלל מושרש זה. את עיקר טענותיהם מפנים המבקשים לגופן של ההחלטות, בלי להסביר מדוע עניינם נכלל באותם מקרים המנויים בסעיף והמצדיקים קיום דיון בערכאת הערעור בטרם הסתיים ההליך. ואכן, עיון בהחלטות עליהם מבקשים המבקשים לערער מלמד כי קיים קושי לטעון כי החלטות אלה יצרו מצב בלתי הדיר, או כי בגינן עלול להתנהל הליך מורכב באופן יוצא דופן או שגוי. נזכיר את הקביעות שעליהם מבקשים המבקשים לערער:

(א)

דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה בדרך של הוספת חוות דעת, והחלטה על הוצאתו של מכתב מטעמו של ד"ר וייס (מומחה מטעם המבקשים).

נזכיר, כי המבקשים הגישו חוות דעת מטעמם, אך הם ביקשו להגיש חוות דעת נוספות בטענה ששכחו לצרפן לכתב התביעה בתום לב. חוות דעת אלה, לטענתם, גם הוצגו למומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שטיינברג. כלומר, המדובר במצב שבו המבקשים-התובעים כן הגישו חוות דעת רפואיות כדי לתמוך בטענותיהם, וחוות הדעת שביקשו להגיש עמדו בפני המומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות אלה, בהן בפני בית המשפט ובפני המומחה מטעמו עמדו חוות דעת שלגישת המבקשים יש בהם כדי לבסס את תביעתם, קיים קושי לקבוע שדחיית בקשתם עלולה לגרום להם לעיוות דין בלתי הפיך אשר מצדיק התערבות ערכאת הערעור בטרם סיומו של ההליך. סבורני כי דברים אלה יפים גם באשר לקביעת בית משפט קמא כי יש להוציא מתיק בית המשפט את המכתב או ההודעה מטעמו של ד"ר וייס, שהוגש לאחר שד"ר וייס הגיש חוות דעת מטעמו ונחקר עליה (השוו לרע"א 384/15 גאנם נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (3.6.2015)). נמצא שטענות המבקשים בעניין זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בשלב זה.

(ב)

דחיית בקשה לפסילתו של המומחה מטעם בית המשפט.

נזכיר, כי המבקשים ביקשו לפסול את מינויו של פרופ' שטיינברג, לאחר הגשת חוות דעתו ולאחר חקירתו, בנימוקים שונים ובהם כי הוא מחזיק בעמדה "אידיאולוגית" נגד תביעות הולדה בעוולה וכי הוא מצוי בקשרי עבודה עם הנתבעות-משיבות. באשר לנימוקים אלה ראוי לציין, כפי שקבע בית משפט קמא, כי הם מבוססים על מידע שיכול היה או צריך היה להיות בידי המבקשים עובר למועד שבו הגיש פרופ' שטיינברג את חוות דעתו ולא היה מקום להעלותם רק לאחר שנחקר עליה. זאת ועוד, טיעונים אלה, בדבר "אידיאולוגיה" או קשרי עבודה, אינם מבססים, כשלעצמם, עילה לפסילתו של פרופ' שטיינברג. כידוע, באשר למומחים מטעם בית המשפט קיימת מעין "חזקת תקינות" שלפיה מומחה מטעם בית המשפט פועל במקצועיות ובתום לב ובית המשפט לא יפסול בנקל את מינויו. סתירתה של חזקה זו מחייבת הוכחת קיומן של אינדיקציות ברורות לניגוד עניינים, וזאת לא הוכח בענייננו. המבקשים לא הצביעו על קשרי עבודה משמעותיים ונמשכים בין פרופ' שטיינברג לבין המשיבות ואף לא הוכיחו את עמדתו "האידיאולוגית" של פרופ' שטיינברג או שיש בה לפגום במקצועיותו (והשוו לרע"א 8869/13 פאור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (19.1.2014)). יתרה מכך, כאשר הבקשה לפסילת המומחה מוגשת לאחר מתן חוות הדעת ולאחר חקירתו, נדרש טעם חזק במיוחד כדי שהיא תתקבל. באשר ליתר טענותיהם של המבקשים ביחס לפגמים שנפלו, לגישתם, במינויו של פרופ' שטיינברג, ובכלל זאת, כי הלה לא עיין בספרות המקצועית שהגישו או באשר לתחומי מומחיותו. בית משפט קמא בחן טענות אלה וסבר כי אין בהן ממש נוכח תשובותיו והסבריו של פרופ' שטיינברג לטענותיהם של המבקשים בעניינים אלה. בנסיבות אלה, אינני סבור כי ישנה הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ובוודאי שלא בשלב זה של ההליך.

(ג)

דחיית הבקשה למחיקת הגנתה של המשיבה 2.

בקשת המבקשים בעניין זה אינה מצדיקה במובהק התערבות של ערכאת הערעור בשלב זה של ההליך. נזכיר, כי בית משפט קמא קבע, כי בניגוד לטענות המבקשים, אין ראיה ברורה המלמדת על כך שהמשיבה 2 אכן ביצעה את המעקב אחר הריונה של המבקשת 2. עוד קבע בית משפט קמא, כי מעבר לכך שגם למבקשים יש חלק בכך ששאלה זו טרם הובררה - נוכח אי עמידתם על זימון עדה מטעמה של המבקשת 2 או התנהלותם בשלב גילוי המסמכים, סוגיה זו עתידה להתלבן, בין היתר, נוכח זימונו של עד, שלו נגיעה לרשומות הרפואיות של המשיבה 2. כלומר, בניגוד לטענת המבקשים, לא נמצא שניתן לבסס כבר בשלב זה קביעה שטענת ההגנה המרכזית של המשיבה 2 (כי לא ביצעה את מעקב ההריון) אינה מבוססת וכי בכל מקרה סוגיה זו עוד עתידה להתברר. ובכלל, מחיקת כתב הגנה בעיצומו של בירור התובענה הוא צעד קיצוני ששמור, אם בכלל, למצבים מובהקים של היעדר כל הגנה על פי כל קנה מידה.

(ד)

לבסוף, יש לדחות על הסף גם את טענת המבקשים לעניין גובה הוצאות המשפט שהוטלו עליהם נוכח הוראות סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009.

13.

הנה כי כן, הסקירה שהובאה לעיל מלמדת, כי החלטות בית משפט קמא אינן יוצרות מצב בלתי הדיר, אין הן גורמות למבקשים עיוות דין שלא יוכל לתקון ואין בהן ליצור מצב שיביא לניהול ההליך באופן שגוי. בכל מקרה, בסופו של יום, ככל שהמבקשים יסברו כי קופחו בפסק הדין וכי יש קשר בין קיפוח זה ובין דחיית בקשותיהם , או מי מהן, הרי שתעמוד בפניהם האפשרות לטעון זאת במסגרת ערעור בזכות, ככל שיוגש.

סוף דבר. הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.