רע"א 1504/22מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ. אפרופים שיכון וייזום (199

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון ) בת"א 71341-09-16 מיום 30.12.2021, במסגרתה נדחתה בקשה מטעם המבקשת, למחיקה מחמת התיישנות של המשיבה 3 מתביעה שהוגשה נגדה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

התשתית העובדתית של הסכסוך בין הצדדים מסועפת והיא נדונה במספר הליכים קודמים, אשר הרלוונטיים מביניהם ייסקרו בקצרה להלן.

2.

המשיבות 3-1 הן חברות בניה הנמצאות בשליטתו המלאה של המשיב 4, כאשר המשיבה 3 היא חברת האם שדרכה נוהלו ענייניו של המשיב 4 (להלן, יכונו יחד: המשיבים ). בתחילת שנות ה-90 ניהלה המבקשת, מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (להלן: המבקשת ), מגעים עם המשיבים לשם כריתת הסכם מסגרת רב-שנתי, שעניינו בפרויקט בנייה של יחידות דיור בדרום הארץ, בהיקף נרחב. המגעים לא הבשילו לכדי הסכם חתום, ועקב כך, ביום 15.6.1994 הגישו המשיבים 1, 2 ו-4 לבית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה נגד המבקשת, במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע שבין הצדדים נכרת הסכם מחייב, ולחלופין כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב כלפי המשיבים 1, 2 ו-4 (ה"פ 408/94. להלן: המרצת הפתיחה ) . ביום 12.3.1998 הועברה המרצת הפתיחה למסלול של תביעה רגילה, ובמקביל, בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן למשיבים 1, 2 ו-4 היתר לפיצול סעדים, המאפשר להם לתבוע מהמבקשת סעדים כספיים, ככל שהם יזכו בתביעתם (ת"א 1376/98. להלן: התביעה לסעד הצהרתי ו- ההיתר לפיצול סעדים , בהתאמה). המשיבה 3 צורפה להליך זה רק כשהועברה התביעה למסלול של תביעה רגילה, דהיינו כארבע שנים לאחר הגשת התביעה לסעד הצהרתי – עובדה שכפי שיובהר בהמשך עומדת בלב הבקשה בה עסקינן.

3.

ביום 9.8.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה לסעד הצהרתי, וקבע כי בין הצדדים נקשר הסכם מחייב. ערעור אשר הגישה המבקשת לבית משפט זה התקבל באופן חלקי בפסק דין מיום 3.5.2012, בגדרו נקבע כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, ואף לא הוכח קיומה של הבטחה מינהלית בעניין זה. יחד עם זאת, נפסק כי המבקשת הפרה את חובתה, הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ועל כן, זכאים המשיבים לקבלת פיצויי הסתמכות. עוד נקבע כי פרטי הפיצויים ייקבעו בהליך נוסף, שניהולו נדרש מתוקף היתר פיצול הסעדים שהעניק בית המשפט המחוזי למשיבים 1, 2 ו-4 (ע"א 9073/07; השופטת (כתוארה אז) אסתר חיות והשופטים עוזי פוגלמן ו יצחק עמית . להלן: הערעור על התביעה לסעד הצהרתי ).

4.

בהתאם לכך, ביום 29.9.2016 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המבקשת, בסכום של 115 מיליון ש"ח (ת"א 71341-09-16; להלן: התביעה הכספית ). ביום 24.5.2017 הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ומעשה בית-דין. ביום 18.3.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע, לעניין טענת ההתיישנות, כי בתקופה שבין הגשת המרצת הפתיחה (ובעקבותיה התביעה לסעד הצהרתי) לבין מתן פסק הדין בערעור על התביעה לסעד הצהרתי, דהיינו התקופה שבין 15.6.1994 ל-3.5.2012, הושהה מירוץ ההתיישנות. עוד נקבע כי בשים לב לשלב שבו מצוי ההליך, מועד התגבשות עילת התביעה לפיצויים הוא על פי האמור בכתב התביעה, קרי נובמבר 1991. מכאן שהתביעה הוגשה אומנם בשלהי תקופת התיישנות, אך טרם התיישנה (להלן: הבקשה הראשונה לסילוק התביעה ). בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נדונה כערעור ונדחתה על ידי בית משפט זה ביום 11.6.2019. בית משפט זה קבע כי ההיתר לפיצול סעדים שניתן למשיבים 1, 2 ו-4 עצר את מירוץ ההתיישנות עד למתן פסק דין חלוט בתביעה לסעד הצהרתי. עוד נפסק כי אין מקום להתערב בקביעה של בית המשפט המחוזי, לפיה זכותם של המשיבים לקבלת פיצוי מאת המבקשת התגבשה ביום 17.11.1991, כפי האמור בכתב התביעה. זאת, בין היתר, לנוכח הצורך בבירור עובדתי מורכב, שאותו יש לערוך במסגרת ההליך העיקרי (רע"א 3402/18; הנשיאה אסתר חיות והשופטות ענת ברון ו יעל וילנר . להלן: בקשת רשות הערעור הראשונה ).

5.

למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 9.7.2020 הגישה המבקשת כתב הגנה, כשלצידו כתב תביעה שכנגד בסכום של יותר מ-175 מיליון ש"ח. המשיבים, מנגד, הגישו בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 25.2.2021, וכך גם בקשת רשות הערעור שהוגשה עליה (החלטה מיום 18.10.2021 במסגרת רע"א 5715/21).

6.

כשנתיים וחצי חלפו מאז ניתן פסק הדין בבקשת רשות הערעור הראשונה, וביום 20.12.2021 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת תביעתה של המשיבה 3 בשל התיישנות. על פי הנטען, " במסגרת ההליך התחדד [למבקשת] " שמכתב התביעה עולה כי בשונה משאר המשיבים, שלגביהם מירוץ ההתיישנות הוקפא עם הגשת המרצת הפתיחה ביום 15.6.1994, בכל הנוגע למשיבה 3 מירוץ ההתיישנות הוקפא רק עם הצטרפותה לתביעה לסעד הצהרתי, בעקבות תיקון כתב התביעה. אי-לכך, תביעתה של המשיבה 3 הוגשה בחלוף כ-4 שנים מתום תקופת ההתיישנות, ועל כן יש למחוק אותה.

7.

ביום 30.12.2021 דחה בית המשפט המחוזי על הסף את בקשתה של המבקשת. בנמקו החלטה זו, ציין בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשת ביחס למשיבה 3 לא נטענה בהזדמנות הראשונה, ואף לא במסגרת הבקשה הראשונה לסילוק התביעה ובקשת רשות הערעור הראשונה, ועל כן לא ניתן לשקול את קבלתה, בנסיבות שבהן הועלתה. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהצדדים מנהלים " קרב חפירות דיוני המשתק את האפשרות לקידום ההליך " (פסקה 2 להחלטה) אשר תומך אף הוא בדחיית הבקשה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

8.

בבקשת רשות הערעור שלפניי, טוענת המבקשת כי היא מכירה בהיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בהחלטות כגון דא, אך היא סבורה כי המקרה שלפנינו הוא מקרה חריג, המצדיק התערבות כאמור. לשיטתה, שגה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, שכן לא מדובר בהעלאת טענה חדשה מצד המבקשת, אלא בעדכון של טענת ההתיישנות המקורית. לדבריה, העדכון נובע מגילוי עובדות שלא היו בידיה בעת העלאת הטענה לראשונה, ועל כן, לדידה, אין מניעה לבקש את בחינתה בשנית. כן נטען כי בבקשת רשות הערעור הראשונה הותיר בית משפט זה את האפשרות להעלות טענת התיישנות בהמשך ההליך, וממילא החלטת בית המשפט קמא בבקשה הראשונה לסילוק התביעה היא החלטת ביניים, שאינה יוצרת מעשה בית דין. על כן, רשאי בית המשפט קמא לשוב ולדון בה, ואם ראה לנכון אף לשנותה. עוד טוענת המבקשת כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב דיוני, עת הציגו באופן מטעה את העובדות המהותיות הרלוונטיות לבחינת טענת ההתיישנות, ובכך גרמו להטעיה של בתי המשפט שדנו בטענת ההתיישנות המקורית. לגופו של עניין, נטען כי בירור טענת ההתיישנות ביחס למשיבה 3 הוא פשוט וברור, בעוד המשך ניהול תביעתה עלול להסב למבקשת נזק רב, לאור מורכבות התביעה והיקפה. לבסוף, הוסיפה המבקשת כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור גם מהטעם שהחלטת בית המשפט קמא לא נומקה כדבעי.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובטענות המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

10.

כידוע, סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, המביא למחיקה או לדחייה של תובענה בטרם התבררה לגופה. על כן, סעד כאמור יינתן רק במקרים שבהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, אין אפשרות של ממש, כי התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על ידו ( רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב , פסקה 34 (3.10.2011); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך , פסקה 22 (20.8.2020) (להלן: עניין אילני )). עוד נקבע בפסיקה כי כאשר נדרש בירור עובדתי במטרה להכריע בבקשה לסילוק תובענה על הסף, מוצדק לדחות את הבקשה כדי לאפשר את המשך הבירור במסגרת ההליך העיקרי ( ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 22 (20.2.2018); עניין אילני , פסקה 22; רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ, פסקה 12 (5.1.2021) (להלן: עניין נת"ע )). לנוכח האמור, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות של הערכאה המבררת, אשר משמעותן היא המשך בירור ההליך לגופו, אלא במקרים חריגים בלבד. על מקרים אלה נמנות החלטות שנפלה בהן טעות מהותית, או שמתעורר בהן חשש לניהול הליך סרק, הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (רע"א 8552/16 איתי פיננסים א.א השקעות בע"מ נ' יחזקאל , פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (10.1.2017); רע"א 4951/20 המשביר 365 בע"מ נ' טורבו טקסטיל בע"מ , פסקה 12 (6.12.2020) ). לא מצאתי שהמקרה דנן בא בגדר מקרים חריגים אלה.

11.

עסקינן בבקשה נוספת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, לאחר שבקשה קודמת שהגישה המבקשת נגד כלל המשיבים, ובכללם המשיבה 3, נדונה על ידי בית המשפט קמא, ועל ידי בית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה – ונדחתה. המבקשת גורסת כי לפנינו מצב דברים שונה מזה שעמד בבקשתה הראשונה, ואולם טענתה של המבקשת נסמכת על עובדות שהיו ידועות למבקשת בעת העלאת טענת ההתיישנות בפעם הראשונה, ולמצער עובדות שניתן היה בנקל לגלותן. זאת ועוד, בשים לב לקשר בין המשיבים, המבקשת לא הבהירה כיצד אי מחיקת תביעתה של המשיבה 3, שהיא כזכור חברת האם דרכה מנהל המשיב 4 את ענייניו העסקיים, תוביל לסרבול

ולהתמשכות ההליכים, ובוודאי שלא שכנעה כי המשך ניהול התביעה גם מצידה צפוי לגרום לנזק שאינו בר-תיקון. ממילא, דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף אינה מלמדת על סיכויי התביעה להתקבל, ואף לא על כך שדין טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת להידחות (לשאלה כיצד יש למנות את תקופת ההתיישנות ביחס לבעל דין שצורף להליך לאחר פתיחתו ראו ע"א 8121/16 פלוני נ' ד"ר שעבאני , פסקה 8 (13.12.2018); טל חבקין התיישנות

62–63 (מהדורה שנייה, 2021)). מכל מקום, בית המשפט קמא יכריע בתובענה, ובכלל זה בטענת ההתיישנות, לפי מיטב שיקול דעתו, לאחר שיוצגו לפניו מכלול הטענות והראיות של הצדדים. אי-לכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

12.

לכך יש להוסיף כי בענייננו מדובר בהליך המתפרש על פני כשלושה עשורים וסופו טרם נראה באופק. התביעה הכספית, אשר נועדה להיות השלב האחרון בסאגה זו, מתנהלת מזה כחמש וחצי שנים וטרם הושלמו ההליכים המקדמיים בהליך. לפיכך, טוב יעשו הצדדים אם יתמקדו בניהול הדיון התובענה העיקרית ויביאו אותה לכדי סיום, שכן דרך זו עדיפה מהמשך הדיון בבקשות ביניים ובקשות רשות ערעור הנסובות על החלטות דיוניות של הערכאה המבררת.

13.

לבסוף, יצוין כי ככל שיתברר בסופו של ההליך כי התובענה שהגישה המשיבה 3 אכן התיישנה, ניתן יהיה לפצות על הכללתה בהליך באמצעות פסיקת הוצאות מתאימות ( עניין נת"ע , פסקה 15; רע"א 6982/21 יצחקי נ' יצחקי בר , פסקה 11 (16.11.2021)).

14.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות לטובת המשיבות בסכום של 3,000 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שלא התבקשה תגובה.