רע"א 1766/22 עמרם אברהם חברה לבניין בע"מ נ. ויקטור שושן יחיאל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט חננאל שרעבי ) בת"א 47154-06-14 מהימים 11.1.2022 ו-19.1.2022, במסגרתן נדחו בקשות המבקשת לסילוק התביעה שהוגשה נגדה על הסף, ולחיוב המשיבים 14-1 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאמה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

בשנת 2012 פרסמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות ) מכרז למכירת חטיבת קרקע בשטח של כ-30 דונמים הממוקמת במרכז העיר טירת הכרמל, והידועה בשם "גן אלי כהן" (להלן: המכרז ו- מתחם אלי כהן או המתחם , בהתאמה). במכרז זכתה חברת י.ו. טירת הכרמל בע"מ (המשיבה 15. להלן: חברת טירת הכרמל או החברה ), וזו חתמה מול הרשות על הסכם לפיתוח המתחם, במסגרתו התחייבה החברה לבנות במתחם מבני מגורים, מסחר ומשרדים (להלן: הסכם הפיתוח ו- המרכז המסחרי החדש , בהתאמה ). המשיבים 14-1 החזיקו בחנויות המסחריות, אשר היו קיימות במתחם אלי כהן במועד פרסום המכרז (להלן: המשיבים ).

2.

לאחר זכייתה במרכז, ביום 3.12.2013 הגישה חברת טירת הכרמל מספר תביעות לסילוק יד נגד המשיבים בבית משפט השלום בחדרה במסגרתן התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים להתפנות לאלתר ממתחם אלי כהן, ולמסור את החזקה בו לחברת טירת הכרמל (להלן:

הליך הפינוי ). ביום 24.2.2018 דחה בית משפט השלום את התביעות, וקבע כי החיובים שהושתו על החברה מכוח תוכנית בניין העיר (להלן: התב"ע ), המכרז והסכם הפיתוח, אינם מאפשרים לה לסלק את המשיבים מהמתחם בלא פיצוי. ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית משפט המחוזי בחיפה התקבל ביום 24.7.2019 (ע"א 20441-04-18. להלן: פסק הדין בערעור במסגרת הליך הפינוי ). בפסק דינו, בית המשפט המחוזי הורה על פינוי לאלתר של המשיבים ממתחם אלי כהן, מתוך מטרה לאפשר את הוצאתה אל הפועל של התב"ע שנקבעה למתחם. במקביל, בית המשפט קבע כי פינוי המשיבים מהמתחם אינו מאיין את זכותם לקבלת פיצוי בגין הפינוי, וכי על נושא זה להתברר במסגרת הליך נפרד. עוד קבע בית המשפט כי אין במסמכי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח כדי לשמש כמקור לזכותם של המשיבים לקבל פיצוי בגין הפינוי, אלא על הפיצוי להיגזר מטיבה ומעוצמתה של הזכות שעמדה לכל אחד מהמשיבים ערב הפינוי.

3.

ואכן, ביני לביני, ביום 1.7.2014 הגישו המשיבים תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בין היתר, נגד חברת טירת הכרמל (ת"א 47154-06-14), בה נטען כי מכוח התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח, כל אחד מהמשיבים זכאי לקבל כפיצוי, עקב פינויים הצפוי מהמתחם, חנות במרכז המסחרי החדש, אשר תהא זהה לחנות בה הוא החזיק במועד הגשת התביעה (להלן: הליך הפיצוי ). בהמשך, ביום 26.4.2018 הורה בית המשפט המחוזי על הפסקת התובענה, וזאת עד למתן פסק דין בערעור במסגרת הליך הפינוי. למען שלמות התמונה, יצוין כי בהתאם לפסק הדין בערעור במסגרת הליך הפינוי, המשיבים התפנו ממתחם אלי כהן בסוף שנת 2019.

4.

לאחר שניתן פסק הדין בערעור במסגרת הליך הפינוי, ביום 4.9.2019 הגישה חברת טירת הכרמל בקשה לסילוק על הסף של התביעה בהליך הפיצוי, וזאת, בין היתר, בטענה כי המשיבים ביססו את עילת תביעתם במסגרת הליך הפיצוי על מסמכי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח, וזאת על אף שנקבע במסגרת הליך הפינוי כי אין במסמכים אלו כדי לשמש כמקור לפיצוי המשיבים. ביום 24.11.2019 קיבל בית המשפט את הבקשה בחלקה. בתוך כך, בית המשפט קבע כי פסק הדין בערעור במסגרת הליך הפינוי מקים השתק פלוגתא לעניין זכאותם של המשיבים לפיצוי מכוח מסמכי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח, ומשכך המשיבים מנועים מלהעלות טענה זו במסגרת הליך הפיצוי. מנגד, בית המשפט קבע כי אין בהשתק פלוגתא זה כדי לחסום מהמשיבים מלטעון לזכאותם לקבלת פיצוי מכוח העילות של עשיית עושר ולא במשפט, וכן מכוח החזקה רבת שנים במתחם אלי כהן והיותם ברי רשות בו. אי לכך, בית המשפט הורה למשיבים להגיש כתב תביעה מתוקן ממנו יימחקו העילות המבוססות על מסמכי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח. יצוין כי בקשת רשות ערעור וערעור שהוגשו לבית משפט זה על החלטה זו נדחו ביום 11.3.2021 (ראו פסק הדין שניתן ברע"א 8512/19 וע"א 133/20, מפי השופט מני מזוז , ובהסכמת השופטים ג'ורג' קרא ו- יעל וילנר ).

5.

לאחר מכן, ביום 9.4.2021 הגישו המשיבים בקשה לצירופה של חברת עמרם אברהם חברה לבניין בע"מ (המבקשת. להלן: המבקשת ) כנתבעת נוספת לכתב התביעה המתוקן שיוגש על ידם. במסגרת הבקשה נטען כי בחודש ינואר 2017 מכרה חברת טירת הכרמל את כל זכויותיה במתחם אלי כהן למבקשת, ומשכך המבקשת נכנסה למעשה בנעלי חברת טירת הכרמל ביחס לכל החיובים הנטענים של החברה כלפי המשיבים הנוגעים לפינויים מהמתחם, וכי הן החברה והן המבקשת חבות כלפיהם ביחד ולחוד (להלן: הבקשה לצירוף ).

6.

ביום 28.4.2021 הגישה חברת טירת הכרמל את תגובתה לבקשה, במסגרתה נטען כי למשיבים אין כל עילה נגד המבקשת, וכי בין המשיבים לבין המבקשת אף אין כל יריבות. שבוע לאחר מכן, ביום 3.5.2021 הגישה גם המבקשת את תגובתה לבקשה, במסגרתה טענה כי אין לה כל קשר לסכסוך בין חברת טירת הכרמל לבין המשיבים, וכי לא יכולה להיות מחלוקת כי החברה היא זו שאמורה לשאת במלוא עלויות הפינוי של המתחם, וזאת, בין היתר, בהתאם לחוזה שנכרת בין החברה לבין המבקשת. ביום 10.5.2021 התיר בית המשפט את צירופה של המבקשת לתביעה בהליך הפיצוי. במסגרת זאת, בית המשפט קבע כי ישנה אפשרות שכחלק מהליך הפינוי המשיבים ידרשו פיצוי בעין, ולאו דווקא פיצוי כספי. משכך, ובהינתן שהמשיבה היא המחזיקה כיום במתחם אלי כהן, הרי שהיא בעלת דין הדרושה לצורך הכרעה שלמה ומלאה בתביעה דנן (להלן: ההחלטה בבקשת הצירוף ).

7.

בהתאם, ביום 30.6.2021 הגישו המשיבים את כתב התביעה המתוקן הן נגד חברת טירת הכרמל והן נגד המבקשת, במסגרתו התבקש בית המשפט לקבוע, בין היתר, כי כל אחד מהמשיבים זכאי לקבלת חנות במרכז המסחרי החדש אשר תהיה זהה בשטחה לחנות שפינה במתחם אלי כהן. עוד צוין בכתב התביעה כי המבקשת נכנסה בנעלי החברה כאשר רכשה ממנה את הזכויות במתחם, וזאת ביחס לכל חיוביה מכוח התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח (להלן: כתב התביעה המתוקן ).

8.

ואולם, ביום 29.11.2021 הגישה המבקשת בקשה לסילוק על הסף של התביעה (להלן: הבקשה השנייה לסילוק על הסף ). במסגרת הבקשה טענה המבקשת כי אין כל יריבות בינה לבין המשיבים שכן המחלוקת בתיק נוגעת לפיצוי בגין פינויים של אלו ממתחם אלי כהן, כאשר הפינוי כולו בוצע על ידי חברת טירת הכרמל. עוד טענה המבקשת כי אילו היא הייתה נכנסת בנעליה של החברה, אזי הייתה באה במקומה ולא בנוסף לה. כמו כן, המבקשת גרסה כי יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות באשר עילת התביעה של המשיבים, המבוססת על פינויים ממתחם אלי כהן, נולדה אף לגישת המשיבים בחודש דצמבר 2013, כאשר חברת טירת הכרמל פתחה נגדם בהליך הפינוי, בעוד שהתביעה נגד המבקשת הוגשה כשבע שנים וחצי לאחר מכן, ועל כן התיישנה. בנוסף, המבקשת טענה כי למשיבים אין כל עילת תביעה נגדה. כך, ביחס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט – בניגוד לחברה אשר רכשה את המתחם כקרקע תפוסה, ושילמה בעקבות זאת תמורה נמוכה יותר, המבקשת רכשה את הזכויות במתחם כקרקע פנויה ושילמה עליהן מחיר מלא. בנוסף, וביחס לזכות הפיצוי אשר לכאורה נובעת מכוח חזקה רבת שנים במתחם, הרי שהמבקשת לא הייתה צד להליכי הפינוי של המשיבים, ואף לא למכרז אשר מכוחו לכאורה נוצר החיוב כלפי המשיבים. עוד טענה המבקשת כי המשיבים התבססו בכתב התביעה המתוקן על עילות שנדחו זה מכבר, ועל סוגיות שהוכרעו, ולכן יש לדחות את התביעה גם מחמת מעשה בית דין.

9.

במקביל לכך, המבקשת הגישה בקשה להורות למשיבים להפקיד ערובה בסך 30,000 ש"ח כל אחד להבטחת הוצאותיה (להלן: הבקשה להפקדת ערובה ). בבקשה נטען כי המשיבים מנסים לנהל נגד המבקשת הליך שווא אשר סיכוייו נמוכים. אי לכך, המבקשת טענה כי בהינתן שקיימת אפשרות ממשית כי לאחר שההליך יסתיים לטובתה, היא תמצא עצמה ללא יכולת של ממש לפרוע את הוצאותיה מהמשיבים, הרי שיש להורות למשיבים להפקיד את הערובה שהתבקשה כתנאי לניהול ההליך.

יצוין למען שלמות התמונה כי ביום 1.12.2022 חברת טירת הכרמל הגישה גם היא בקשה לדחייה על הסף של התביעה, וכן בקשה להפקדת ערובה על ידי המשיבים להבטחת הוצאותיה (להלן: הבקשות מטעם חברת טירת הכרמל ). במסגרת הבקשה להפקדת ערובה מטעם החברה, צוין כי בהליך מקביל אשר הגיש מחזיק אחר במתחם נגד החברה (ת"א 16204-03-15), המחזיק חויב בהפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות החברה (להלן: ת"א 16204-03-15 ).

10.

ביום 11.1.2022 דחה בית המשפט קמא את הבקשה השנייה לסילוק על הסף (להלן:

ההחלטה בבקשה השנייה לסילוק על הסף ). בתוך כך, ביחס לטענת המבקשת להעדר יריבות, בית המשפט ציין כי במסגרת ההחלטה בבקשת הצירוף נקבע כי המבקשת היא בעלת דין דרושה להכרעה בתובענה דנן, ודי בכך על מנת לדחות טענה זו. בית המשפט הוסיף בהקשר זה כי מערכת היחסים המשולשת שבין המשיבים, חברת טירת הכרמל והמבקשת, צריכה להתברר לעומקה במסגרת ההליך. כמו כן, באשר לטענה בדבר העדר עילה, בית המשפט קבע כי טענותיה של המבקשת בנדון עשויות לשמש לה כטענות הגנה, ואולם אין בהן כדי להוביל למסקנה כי תביעת המשיבים כלל אינה מגלה עילה כלפי המבקשת. בנוסף, באשר לטענת ההתיישנות, בית המשפט קבע כי עילת התביעה של המשיבים נגד המבקשת התגבשה לכל המוקדם עם חתימתה על ההסכם לרכישת הזכויות במתחם אלי כהן מהחברה בשנת 2017, ומשכך תקופת ההתיישנות טרם חלפה. בית המשפט הוסיף, בגדר למעלה מן הצורך, כי אף אם נניח שהעילה נגד המבקשת התגבשה בחודש דצמבר 2013, הרי שהמשיבים לא ידעו על רכישת המתחם על ידי המבקשת עד לחודש פברואר 2021, ומשכך במקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) אשר עניינו בהתיישנות שלא מדעת, ויש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות. עוד קבע בית המשפט כי דינה של הטענה בדבר מעשה בית דין להידחות, שכן המשיבים הבהירו כי אין בכוונתם להסתמך על טענות שנדחו במסגרת ההליכים הקודמים, וכי הוא, קרי בית המשפט,

גם לא יאפשר להם לעשות כן.

11.

בנוסף, ביום 19.1.2022 דחה בית המשפט קמא את הבקשה להפקדת ערובה (להלן: ההחלטה בבקשה להפקדת ערובה ). בתוך כך, בית המשפט ציין כי ברירת המחדל שנקבעה בפסיקה היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה, וכי במקרה דנן אין מקום לחרוג מברירת מחדל זו, שכן לא ניתן לומר שסיכויי התביעה נגד המבקשת הם קלושים, וכן כיוון שהמשיבים הם כולם אזרחי ותושבי ישראל. עוד קבע בית המשפט כי בהינתן טענת המשיבים לפיה פינויים מהמתחם הביא להרעה במצבם הכלכלי, לא יהיה זה הוגן להטיל עליהם חיוב נוסף בדמות הפקדת ערובה, חיוב אשר עלול להביא לחסימת דרכם לפני בית המשפט. בית המשפט הוסיף כי אין בסכום הערובה אשר נקבע בת"א 16204-03-15 כדי להשליך על עניינו, וזאת בשים לב לכך שבאותו העניין המחזיק הוכרז כפולש, בעוד שבענייננו המשיבים לא הוכרזו מעולם כפולשים.

למען שלמות התמונה, יובהר כי במסגרת החלטות אלו נדחו גם הבקשות מטעם חברת טירת הכרמל.

בקשת רשות הערעור

12.

על ההחלטות בבקשה השנייה לסילוק על הסף ובבקשה להפקדת ערובה הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. במסגרת הבקשה שבה המבקשת על עיקר טענותיה בבקשה השנייה לסילוק על הסף. בתוך כך, נטען כדלהלן: ראשית כי שתי העילות היחידות בכתב התביעה כלל אינן רלוונטיות אליה; שנית , לגישת המבקשת, בינה לבין המשיבים אין כל יריבות, שכן אין לה ומעולם לא הייתה לה כל זיקה או קשר למשיבים. המבקשת מוסיפה בהקשר זה שאף אם ייקבע כי המשיבים זכאים לסעד של "חנות תמורת חנות", הרי שיהיה על חברת טירת הכרמל לרכוש על חשבונה חנויות חדשות בשווי שיקבע ולמסור אותן למשיבים, וממילא אין המדובר ב"חבות במקרקעין" אשר ניתן לגלגלה על שכמו של הרוכש; שלישית , המבקשת גורסת כי כתב התביעה המתוקן שהוגש מתעלם מהחלטות חלוטות שניתנו בהליכים הקודמים שנוהלו וממחזר עילות שסולקו, ובכלל זאת את זכאותם הנטענת של המשיבים לפיצוי מכוח מסמכי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח. לגישת המבקשת, טענתם של המשיבים לפיה מסמכים אלו משמשים אותם כראיה בלבד, אינה יכולה לעמוד; רביעית , לתפיסת המבקשת, עילת התביעה נולדה למשיבים בחודש דצמבר 2013, כאשר חברת טירת הכרמל פתחה נגדם בהליך הפינוי, והעובדה כי החברה מכרה בהמשך את זכויותיה במתחם למבקשת אינה מאפסת את מירוץ ההתיישנות. אשר להחלטה בבקשה להפקדת ערובה, המבקשת סבורה כי יש מקום להקיש מסכום הערובה אותו הורה בית המשפט להפקיד בת"א 16204-03-15 לענייננו, וזאת הן משום שהמחזיק באותו עניין החזיק בקרקע במשך תקופה ארוכה יותר מהמשיבים, והן לאור העובדה כי באותו עניין התביעה הוגשה אך נגד חברת טירת הכרמל, בעוד שבענייננו הוגשה תביעה גם נגד המבקשת, ובית המשפט קמא קבע ביחס לתביעה זו כי סיכוייה נמוכים יותר. עוד הוסיפה המבקשת כי היא שורבבה לסכסוך לא לה, וכי יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לגבות מהמשיבים את הוצאותיה, אם וכאשר תדחה התביעה נגדה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה, על שני חלקיה, להידחות, ללא צורך בתגובות המשיבים.

14.

נפנה תחילה לבחינת ההחלטה בבקשה השנייה לסילוק על הסף . כידוע, סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, המביא למחיקה או לדחייה של תובענה בטרם התבררה לגופה. על כן, סעד כאמור יינתן רק במקרים שבהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, אין אפשרות של ממש כי התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על ידו ( רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב , פסקה 34 (3.10.2011); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך , פסקה 22 (20.8.2020) (להלן: עניין אילני )). עוד נקבע בפסיקה כי כאשר נדרש בירור עובדתי במטרה להכריע בבקשה לסילוק תובענה על הסף, מוצדק לדחות את הבקשה כדי לאפשר את המשך הבירור במסגרת ההליך העיקרי ( ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 22 (20.2.2018); עניין אילני , פסקה 22; רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ, פסקה 12 (5.1.2021)). לנוכח האמור, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות של הערכאה המבררת אשר משמעותן היא המשך בירור ההליך לגופו, אלא במקרים חריגים. על מקרים אלה נמנות החלטות שנפלה בהן טעות מהותית, או שמתעורר בהן חשש לניהול הליך סרק, הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (רע"א 8552/16 איתי פיננסים א.א השקעות בע"מ נ' יחזקאל , פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (10.1.2017); רע"א 4951/20 המשביר 365 בע"מ נ' טורבו טקסטיל בע"מ , פסקה 12 (6.12.2020) ). לא מצאתי שהמקרה דנן בא בגדר מקרים חריגים אלה.

15.

כך, באשר לטענת המבקשת כי בינה לבין המשיבים אין יריבות, בהינתן העובדה שהמבקשת היא בעלת הזכויות כיום במתחם אלי כהן, ולאור כך שאחד מהסעדים לו עותרים המשיבים הוא מתן צו הצהרתי לפיו כל אחד מהם זכאי לקבלת חנות במרכז המסחרי החדש שיבנה במתחם – הרי שלא ניתן לקבוע בשלב זה כי לא מתקיימת יריבות בין המבקשת לבין המשיבים (לעניין היריבות בין צדדים להתחייבויות נוגדות ביחס למקרקעין ראו ד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי , פ"ד לה(3) 253, 269-268 (1981)). בהקשר זה, שאלת זכאותם של המשיבים לקבל את הסעד הנזכר עתידה להתברר במסגרת ההליך, ועד להכרעה בה לא ניתן לקבוע כי כתב התביעה המתוקן לא מגלה כל עילה ביחס למבקשת כבאה בנעלי חברת טירת הכרמל לעניין הזכויות במתחם.

16.

כמו כן, ביחס לטענת המבקשת לפיה המשיבים חזרו במסגרת כתב התביעה המתוקן וטענו כי התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח מבססים להם זכות לקבלת פיצוי, על אף שטענה זו נדחתה – הרי שבית המשפט קמא ציין במסגרת החלטתו כי המשיבים הבהירו שאין להם כוונה להסתמך על מסמכים אלו כמקור המבסס את זכאותם לקבלת פיצוי. בית המשפט אף הדגיש כי ככל שלאורך ההליך יסתבר כי המשיבים מנסים להסתמך על מסמכים אלו באופן הזה, הוא יימנע מהם מלעשות כן. אי לכך, לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשת לעניין זה.

17.

לבסוף, גם הטענה שיש לדחות את התביעה נגד המבקשת מחמת התיישנות צריכה להידחות. המשיבים ביקשו לצרף לתביעה את המבקשת בטענה כי היא חליפתה של חברת טירת הכרמל. כך, בסעיף 5 לכתב התביעה הדגישו המשיבים כי " הנתבעת 2 [המבקשת]

נכנסה בנעלי הנתבעת 1 [החברה] בחתימתה על הסכם המכר, לכל חיוביה ". מכאן שהעילה אשר לגישת המשיבים עומדת להם נגד המבקשת היא אותה עילה אשר עומדת להם נגד החברה (וראו גם סעיף 18 לחוק ההתיישנות: " לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו ... "). בעניינו אין חולק כי התביעה נגד חברת טירת הכרמל הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ולפיכך לא התיישנה. צירוף הנתבעת כחליפת החברה איננו משנה דבר לעניין זה, ולפיכך בצדק קבע בית המשפט קמא כי גם התביעה נגדה לא התיישנה (שאלה אחרת היא מה הוא הדין במקרה בו צירוף הנתבעת להליך היה מתבקש לאחר שחלפו יותר משבע שנים מהמועד בו רכשה את המקרקעין. ואולם שאלה זו אינה מתעוררת במקרה דנן, ונוכל להותירה בצריך עיון).

18.

ומכאן, לעניין ההחלטה בבקשה להפקדת ערובה . כלל הוא כי החלטות הנוגעות להפקדת ערובה הן מסוג ההחלטות הדיוניות-ניהוליות אשר בהן לערכאה הדיונית יש שיקול דעת רחב. משכך, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטות מעין אלו, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (רע"א 4339/19 קילקר נ' נועם , פסקה 12 (27.08.2019); רע"א 6857/19 שחם נ' כפיר , פסקה 9 (3.11.2019); רע"א 7799/20

רומנו נ' עיריית נתניה , פסקה 8 (24.11.2020)). בפסיקתו של בית משפט זה הותוו מספר שיקולים אותם נדרש בית המשפט להביא בחשבון בבואו לחייב בהפקדת ערובה להוצאות, ובכלל זאת הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי (ככל שייפסקו לו הוצאות); הרתעה מהגשת תביעות סרק; והגנה על זכות הגישה לערכאות (ראו: רע"א 7687/18 מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ , פסקה 9 והאסמכתאות שם (15.07.2020)).

19.

במקרה דנן, בית המשפט קמא דן בהרחבה בשיקולים האמורים, ומצא כי אין המדובר בתביעת סרק, וכן כי מתן הוראה למשיבים להפקיד ערובה כתנאי לבירור תביעתם, עלול להביא לחסימת דלתות בית המשפט בפניהם. עוד ציין בית המשפט כי בניגוד לטענת המבקשת, לא ניתן להסיק מת"א 16204-03-15 לענייננו, וזאת לאור הבדלים בין נסיבות המקרה דנן לבין נסיבות אותו העניין. משאלו פני הדברים, לא מצאתי כי החלטת בית המשפט קמא בעניין זה מגלה עילה להתערבות.

20.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשו תגובות, תשא המבקשת בהוצאות המשיבים בסכום של 3,000 ש"ח בלבד.