רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ. רו"ח חן ברדיצ'ב ,בתפקידו כנאמן

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 16.12.2010 ב-ת"א 8746-10-09 שניתנה על ידי השופט פרופ' ע' גרוסקופף בה נדחתה בקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים כנגד תביעה שהוגשה נגדם ונגד אחרים על ידי המשיב.

העובדות הצריכות לעניין על פי החלטת בית המשפט המחוזי

1.

הרקע הדרוש לדיון בבקשה לסילוק על הסף הוא מורכב. אביא את העובדות כפי שתוארו בכתב התביעה, בלי לקבוע כמובן מסמרות בעניין נכונותן.

2.

התובענה שהגיש המשיב, הנאמן על הסדר הנושים של חברת פויכטונגר תעשיות בע"מ (להלן: הנאמן

או המשיב ), עסקה בהתמוטטותן של שלוש חברות המהוות חלק מקבוצת פויכטונגר ושתי חברות בנות שלה במהלך שנת 2002 (להלן ביחד: החברות ).

3.

קבוצת פויכטונגר היתה קבוצה סולידית ויציבה בעלת הון עצמי של למעלה מ-140 מיליון ש"ח והיא נוהלה ונשלטה על ידי המבקש 1, מר עזריאל פויכטונגר. קבוצת פלד-גבעוני החלה במחצית השנייה של שנת 2001 לנהל משא ומתן עם המבקש 1 לרכישת קבוצת פויכטונגר. התעניינותה של קבוצת פלד-גבעוני היתה על רקע מסע רכישות נרחב שניהלה משנת 2000. הרוח החיה מאחורי מסע רכישות זה היה מר טל יגרמן שלימים הואשם והורשע בשורה של עבירות פליליות בנוגע לפעילותו כנושא משרה בחברה ציבורית – פעולות שהביאו לקריסתה הכלכלית של אותה חברה.

4.

ביום 22.8.2001 הבשיל המשא ומתן בין קבוצת פויכטונגר לבין קבוצת פלד-גבעוני לכדי הסכם מחייב במסגרתו רכשה קבוצת פלד-גבעוני את השליטה בחברות. במסגרת ההסכם ניתנה למבקש 1 ולבני משפחתו אופציה למכירת המניות שיוותרו בידם לאחר מכירת השליטה. אופציית המכר גובתה בערבות בנקאית אוטונומית.

5.

בעקבות העברת השליטה בקבוצת פויכטונגר הוחלפו הדירקטורים ומנהל הכספים באחת החברות – חברת אפקון תעשיות בע"מ (להלן: חברת אפקון או החברה ). כמו כן הוחלפו הדירקטורים בשתי חברות הבת. המבקש 1 המשיך לכהן בתפקידו כמנכ"ל חברת אפקון. ואולם, במהרה התגלו חילוקי דעות בין המבקש 1 לבין קבוצת פלד-גבעוני בדבר דרך ניהול קבוצת פויכטונגר ולנוכח המחלוקת הוסכם על פרישתו של המבקש 1, כאשר ביום 6.1.2002 נחתמו הסכמי פרישה עימו ועם המבקשת 2 (חברה שבשליטתו שאמורה היתה לתת שירותי ניהול לחברה). בהמשך, ביום 24.2.2002 מימש המבקש 1 את אופציית המכר שניתנה לו ואת הערבות הבנקאית שהופקדה בידיו.

6.

בתוך חודשים ספורים ממועד מכירת השליטה הגיעה קבוצת פויכטונגר, תחת ניהולה של קבוצת פלד-גבעוני, למצב של חדלות פירעון ונזקקה להגנת בית המשפט. ביום 4.8.2002 התקבלה בקשה למתן צו הקפאת הליכים נגד החברה לתקופה קצובה, שהוארכה מעת לעת. המשיב מונה כמנהל מיוחד של חברת אפקון. ביום 9.8.2002 הורחב צו עיכוב ההליכים כך שהוחל גם על חברות אחרות השייכות לאשכול החברות שבשליטת חברת אפקון וחברות הבת בכלל זה.

7.

המנהל המיוחד החליט כי מאחר שלמרבית החברות הנמנות על קבוצת פויכטונגר יש זכות קיום כלכלית, מוטב יהיה לאתר רוכש לו תימכר דבוקת שליטה בחברת אפקון. ביום 11.5.2003 אושר על ידי בית המשפט המחוזי הסדר נושים עם רוכש החברה (להלן: הרוכש ). מכוח הסדר הנושים נפרעו כל נושי חברת אפקון את חובם והחברה יצאה לדרך חדשה כשהיא משוחררת מחובות העבר.

8.

להסדר הנושים שאושר, התווסף בשלב מאוחר יותר פרק נוסף, בסעיף 15.3 אשר התייחס לאפשרות להגיש תביעות נגד נושאי משרה בחברה (להלן: פרק התביעות ). הרקע להוספתו של פרק התביעות נעוץ בתובענה ייצוגית שהוגשה על ידי בעל מניות בחברה (מר פתאל) כשנה לפני אישור הסדר הנושים. הרוכש שהיה מודע לתביעה דרש כתנאי לביצוע העסקה, כי החברה תועבר אליו כשהיא ממורקת, קרי שהחברה תופטר מכל החובות בגין עסקאות חריגות או עסקאות עם בעלי עניין שנעשו עובר למועד הקפאת הליכים, לרבות כל החובות בקשר עם התובענה הייצוגית. בעלי המניות הסכימו לתנאי זה אך דרשו את הוספתו של פרק התביעות להסדר הנושים, וכך אכן נעשה.

9.

בהמשך, ביום 13.11.2009 הגיש המשיב שמונה כנאמן על הסדר הנושים את התובענה, נשוא הבקשה הנוכחית לבית המשפט המחוזי לאחר שביקש וקיבל את אישורו של בית המשפט של פירוק. עניינה של התובענה באחריות בעלי שליטה, דירקטורים ונושאי משרה לנזקים שנגרמו לחברה, על פי הנטען, בשל רשלנות והפרת חובת אמון.

10.

לא נפרט כאן את כל טענותיו של המשיב בכתב התביעה, נציין רק, בהתייחס למבקשים, כי המשיב טען שבמכירת החברה לקבוצת פלד-גבעוני בשלב הראשון, ונטישת החברה בשלב השני, הם הפרו את חובותיהם כלפי החברה כבעלי שליטה בחברה והמבקש 1 הפר גם את חובותיו כיו"ר הדירקטוריון וכמנכ"ל החברה, בכך שהפקירו במודע ותמורת בצע כסף את קבוצת פויכטונגר בידי "קבוצת משתלטים בוזזים".

11.

בתגובה לכתב התביעה הוגשו שמונה בקשות לסילוק על הסף. בית המשפט המחוזי קבע כי לבקשות אלה גרעין משותף, שעניינו טענה בענין העדר סמכות של הנאמן להגיש את התובענה וכן טענה לפטור מאחריות בעקבות הסדרי פטור ושיפוי שהתקבלו על ידי החברה ועל יד אחת מחברות הבנות.

החלטת בית המשפט המחוזי

12.

לאחר שהוגשו כתבי טענות ביחס לבקשות לסילוק על הסף ולאחר שהתקיימו שני ימי דיונים בבקשות וכפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, נשמעו הטענות המרכזיות באריכות שאינה אופיינת לבקשות לסילוק על הסף, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשים אינם מעלים בבקשה טענות כנגד כלל קביעותיו של בית המשפט המחוזי. אתמקד בקביעות אשר עליהן למבקשים השגות.

13.

בית המשפט דן תחילה בשאלה האם למשיב סמכות להגיש את התובענה. בית המשפט דחה את הטענה לפיה תפקידו של הנאמן מוגבל לדאגה לטובת הנושים החיצוניים ומשהוגשמה מטרה זו אין לו סמכות לפעול לא כנציג הנושים ולא כנציג החברה. כן נדחתה הטענה לפיה לא ניתן היה להמחות את עילות התביעה לנאמן. בשלב הבא, עבר בית המשפט לדון בשאלה מהן התביעות שהועברו לנאמן במסגרת פרק התביעות. בית המשפט דחה את הטענה לפיה פרק התביעות שבהסדר הנושים הקנה לנאמן את האפשרות לתבוע רק בעילות התביעה של בעלי המניות ולא בעילות התביעה של החברה. בהמשך, דן בית המשפט בשאלה האם ניתן לתבוע גם בעלי שליטה, להבדיל מתביעות נגד נושאי משרה. על קביעתו של בית המשפט בסוגיה זו מלינים המבקשים ולכן אתעכב על קביעותיו של בית המשפט המחוזי.

14.

בא כוח המבקשים טען כי פרק התביעות התייחס אך ורק לתביעות נגד נושאי משרה ולא כלל התייחסות לתביעות נגד בעלי שליטה, לפיכך, נטען כי לא הוקנו לנאמן התביעות נגד המבקש 1 מכוח מעמדו כבעל שליטה בחברה ובכלל זה עילות שעניינן טענה למכירה חובלת של קבוצת פויכטונגר לבוזזים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי קריאה דווקנית של פרק התביעות אכן יכולה להביא למסקנה הנטענת, אולם פרשנותו של פרק התביעות בהסדר הנושים, כמו פרשנות של כל הסדר משפטי, צריכה להתבצע באופן תכליתי, לא על בסיס לשוני-דווקני. נמצא, כי תכליתו של פרק התביעות היה לשמר את עילות התביעה כנגד האחראים להתמוטטות קבוצת פויכטונגר מבלי להסתכן בכך שתוגש תביעה נגד החברה לאחר יציאתה לדרך חדשה. על מנת להשיג מטרה זו הוחלט להקנות את עילות התביעה נגד האחראים להתמוטטות קבוצת פויכטונגר בידי הנאמן ולא להשאירן לשיקול דעת החברה או בעלי המניות שלה. תכלית זו, כך נקבע, מצדיקה פרשנות מרחיבה למונח "תביעות נגד נושאי משרה" באופן שיתייחס למכלול העילות האפשריות נגד כל אחד מנושאי המשרה ובכלל זה עילות הנוגעות למעמדו של מר פויכטונגר כבעל שליטה בקבוצה. תמיכה לפרשנות זו מצא בית המשפט בסעיפים שונים בבקשה לאישור הסדר הנושים שהוגשה מטעם הנאמן ושבעקבותיה אושר הסדר הנושים. נקבע, כי עיון באותם סעיפים מלמד כי נושא מכירת דבוקת השליטה בחברה מהמבקש 1 לקבוצת פלד-גבעוני, היה חלק מפרק התביעות והכוונה היתה שהנאמן יחקור, ובמידת הצורך יגיש תביעות נגד נושאי המשרה בחברה ובכלל זה נגד המבקש 1 עצמו, בגין מעורבותם באירועים אלו. פרשנות זו של פרק התביעות, כך נקבע, פוטרת את הצורך להבחין בין אחריותו של המבקש 1 כנושא תפקיד בחברת אפקון לבין אחריותו כבעל שליטה בה, הבחנה שאינה קלה כשמדובר בבעל שליטה יוצא הנותר נושא משרה גם לאחר מכירת השליטה ונוטש את הספינה זמן קצר לאחר מכן.

15.

בשלב הבא, דן בית המשפט המחוזי בטענות נוספות שאינן מענייננו, וביניהן טענות לפיהן פרק התביעות אינו יכול להתייחס לתביעות שאינן של חברת אפקון; טענות בדבר קיומם של הסדרי פטור ושיפוי ועוד. בסופו של יום, בקשותיהם של חלק מן הנתבעים לסילוק על הסף התקבלו, בעוד שבקשותיהם של חלק אחר מן הנתבעים, וביניהם המבקשים – נדחו.

16.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה כאמור הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

17.

המבקשים טוענים כי פרשנותו של בית המשפט למונח "נושאי המשרה" הינה שגויה וכי לא היה מקום לכלול בביטוי "נושאי משרה" גם עילות תביעה נגד נושאי משרה שהם גם בעלי שליטה בחברה. נטען, כי לשון ההסדר ברורה והיה מקום לעצור את ההליך הפרשני עוד בשלב הבחינה הלשונית. כן נטען, כי פרק התביעות בהסדר הנושים אינו כולל הוראה המסמיכה את המשיב במפורש או במשתמע להגיש תביעות כלשהן, זולת תביעות כנגד נושאי המשרה והדירקטורים בחברה בכשירותם ככאלה . עוד נטען, כי על פי הדין המונח "נושאי משרה" אינו כולל את בעלי השליטה בחברה. משכך, והואיל ובעלי השליטה בחברה אינם בגדר נושאי משרה בה, הרי שמבחינה לשונית המונח "תביעות נגד נושאי משרה" בחברה – אינו כולל תביעות כנגד בעלי השליטה בחברה. בהקשר זה נטען, כי לאור לשונו הבהירה של הסדר הנושים לא היה צורך או טעם לפנות למקורות חיצוניים שמעבר ללשונו הכתובה של ההסדר, בניסיון להקנות לו מובן "חדש" שאינו עולה מלשונו הפשוטה. נטען גם, כי כאשר מדובר בהסדר נושים גובר הצורך בוודאות ובצפיות וגובר משקלה של החזקה הפרשנית לפיה מובנו הנכון של הטקסט הוא המובן הטבעי העולה מלשונו הפשוטה.

18.

בנוסף, נטען כי תכליתו של פרק התביעות שונה ומצומצמת מזו שייחס לו בית המשפט. לטענת המבקשים העובדות מלמדות כי תכליתו של הסדר הנושים היתה לאפשר את מחיקת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה כנגד החברה וכנגד כמה מנושאי המשרה בה, כאשר המבקשים כלל לא היו צד לתובענה הייצוגית. הדרך להוביל למחיקת התובענה הייצוגית, תוך שמירה על זכויותיהם של בעלי המניות, כך נטען, היתה להקנות למשיב את הסמכות להגיש במסגרת תפקידו תובענה מקבילה הדומה לתובענה הייצוגית.

19.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי תכליתה של המחאת זכויות התביעה של בעלי המניות למשיב היתה למנוע חבות של החברה בגין עסקאות חריגות עם בעלי עניין שנעשו עובר למועד הקפאת ההליכים. ואולם, נטען כי בענייננו המשיב מתיימר לתבוע את המבקשים מכוח עילות תביעה של החברה ולא מכוח עילות שהמחו לו בעלי המניות. על פי הנטען, לו היתה תכליתו של פרק התביעות לשמר את עילות התביעה נגד האחראים להתמוטטות קבוצת פויכטונגר אזי היה מקום להקנות למשיב את כלל עילות התביעה של החברה ושל בעלי מניותיה, נגד כלל בעלי השליטה בה ללא תלות בשאלה מי מבין אותם בעלי שליטה כיהן במקביל גם כנושא משרה בחברה. בהקשר זה נטען כי מפרשנותו של בית המשפט עולה כי בעל שליטה אשר לא היה באותה עת גם נושא משרה בחברה אינו חשוף כלל לתביעות מכוח פרק התביעות שבהסדר הנושים וכי לאבחנה זו אין כל יסוד.

20.

טענה זו מובילה לטענה נוספת שמעלים המבקשים ועניינה במבקשת 2. על פי הנטען, אם מקבלים את פרשנותו של בית המשפט המחוזי הרי שיש למחוק את המבקשת 2 שכן היא אינה יכולה להיחשב בשום מקרה כמי שכיהנה כנושאת משרה בחברה. נטען, כי המבקשת 2 מעולם לא היתה נושאת משרה בחברה והיא נתבעת בתובענה דנן בכשירות אחת בלבד: היותה בעלת שליטה בחברה.

21.

המבקשים מוסיפים וטוענים לקיומן של אינדיקציות נוספות, אותן הם פרטו בבקשה, ולא מצאתי מקום לפרטן, המעידות על כך שפרק התביעות נועד לחול רק על נושאי משרה.

22.

עוד נטען, כי פרק התביעות אף מסייג עצמו וקובע מפורשות כי הוא יחול על תביעות נגד נושאי משרה ודירקטורים אשר כיהנו בתפקידם זה עד למועד הפסקת המסחר במניות החברה בבורסה לניירות ערך. נטען כי המבקש 1 לא כיהן כנושא משרה בחברה עד למועד כניסתה להקפאת הליכים שכן הוא חדל לשמש כמנכ"ל החברה חודשים לפני כן, בעת שהחברה היתה עדיין איתנה ויציבה. לטענת המבקשים טענה זו הועלתה גם בפני בית המשפט המחוזי אולם היא לא זכתה להתייחסות בהחלטה.

23.

לבסוף, נטען כי הבקשה דנן עונה על דרישות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 שכן בירורה של התביעה צפוי לארוך שנים ויהיה כרוך בהוצאות גבוהות ביותר. מעבר לכך, נטען כי קיומה של תביעה תלויה ועומדת נגד המבקשים פוגעת במוניטין שלהם ובשמם הטוב. לפיכך, נטען כי יש לקבל את הבקשה ולמנוע ניהולו של הליך מיותר על כל הכרוך בכך.

תשובת המשיב

24.

המשיב טוען כי המבקשים לא הזכירו בבקשתם שלוש החלטות של בית המשפט של פירוק, המסמיכות אותו להגיש את התביעה שהגיש נגדם. נטען, כי אי גילוי החלטות אלה, מהווה כשלעצמה עילה לדחיית הבקשה.

25.

על פי הנטען, סעיף 5.2.1 לבקשה לאישור הסדר הנושים מיום 29.4.2003 מלמד כי עילות התביעה נגד נושאי משרה לשעבר, כוללות גם תביעות כנגד בעלי השליטה לשעבר, כפי שצויין בסעיף הנזכר. המשיב אף הפנה לסעיף 15.3.2 להסדר הנושים הקובע כי בעלי המניות הקשורים לבעלי השליטה הקודמים בחברה לא יכללו בגדר בעלי המניות הזכאים ליהנות מפירות ההליכים המשפטיים אם יינקטו על ידי המשיב. נטען, כי סעיף זה נועד למנוע מצב אבסורדי בו המבקש 1 יהיה זכאי לכספים שיתקבלו בגין ניהול הליך נגדו.

26.

המשיב טוען כי מפרשנותם של המבקשים עולה כי הם חסינים בפני תביעות. נטען כי אין כל היגיון בטענה לפיה בעלי המניות הקנו למשיב סמכות להגיש תביעות כנגד כל המעורבים בקריסת החברה למעט המבקשים.

27.

עוד נטען, כי המחאת עילות התביעה של בעלי המניות שנועדה למנוע את הסיכון שתוגש תביעה נגד החברה לאחר יציאתה לדרך חדשה, מוסיפה על זכויות התביעה של החברה שבידי הנאמן (כנגד המבקש 1 ואחרים) ואינה גורעת מהן. בנוסף, נטען כי פרק התביעות ביקש לרכז את ניהול כל התביעות כנגד כל האחראים לקריסה תחת קורת גג אחת, בידי בעל תפקיד אובייקטיבי שימונה על ידי בית המשפט, ולא נועד להחליף את התביעה הייצוגית.

28.

המשיב סבור כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה יש לפרש את הסדר הנושים באופן דווקני ונטען כי יש להעניק להסדר פרשנות רחבה וכי יש לתת למעמדו של המשיב כנאמן פרשנות מרחיבה בנוגע למעמדו ולסמכויותיו.

29.

בהתייחס לטענת המבקשים לפיה היה צריך למחוק את המבקשת 2 שכן היא לא היתה מעולם נושאת משרה בחברה, נטען כי מדובר בטענה שלא נטענה בבית המשפט המחוזי. מעבר לכך נטען, בין היתר, כי: הסכם מכר מניות השליטה נכרת בין המבקשת 2 לבין הרוכשים ולא בין המבקש 1 לרוכשים; המבקש 1 הודה בבקשה כי הוא החזיק את השליטה בחברה באמצעות המבקשת 2; המבקש 1 פעל באמצעות המבקשת 2 הן בכובעו כנושא משרה והן בכובעו כבעל שליטה; גם עילת התביעה כנגד המבקש 1 בכובעו כמנכ"ל החברה כוללת את המבקשת 2 שכן בהתאם להסכם המכר, המבקש 1 לא הועסק ישירות על ידי החברה אלא הועסק על ידי המבקשת 2.

30.

עוד טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה לא היה ניתן להגיש נגדם את התביעה מאחר ועל פי סעיף 15.3.1 להסדר הנושים ניתן להגיש תביעה נגד נושאי משרה שכיהנו בחברה עד יום הפסקת המסחר במניות החברה בבורסה לניירות ערך בתל-אביב, ואילו המבקש 1 סיים את תפקידו כמנכ"ל החברה עוד לפני מועד הפסקת המסחר של החברה. על פי הנטען, מהחלטות בית המשפט של פירוק עולה כי למשיב ניתנה האפשרות לתבוע את המבקשים ללא תלות במועד כהונתו של המבקש 1. מעבר לכך, נטען כי סעיף 15.3 להסדר הנושים מסמיך את הנאמן להגיש תביעות בעילות התביעה של החברה ואינו מזכיר או מתייחס למועד הפסקת המסחר. כן נטען כי סעיף 15.3.1 להסדר הנושים, אליו הפנו המבקשים, עוסק אך ורק באופן חלוקת הכספים שיתקבלו מניהול ההליך, לאחר מתן פסק הדין ואינו עוסק בהגשת תביעות נגד נושאי משרה. מעבר לכך, נטען כי גם אם היה מדובר בסעיף הרלוונטי להגשת תביעות (ולא לחלוקת הכספים) הרי שמשמעות המילים "עד יום" כוללת הסמכה לתבוע את נושאי המשרה שכיהנו טרם הפסקת המסחר ולא ביום המסחר ממש. בעניין זה מוסיף המשיב וטוען כי המבקשים העלו טענה זו גם בפני בית המשפט של פירוק וטענתם נדחתה.

31.

לבסוף, טוען המשיב כי הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. נטען כי המבקשים הינם בעלי אמצעים. כן נטען בהתייחס לטענה בדבר פגיעה אפשרית במוניטין של המבקשים, כי ישנם פסקי דין חלוטים הן של בית משפט זה והן של בית הדין הארצי לעבודה המייחסים למבקש 1 חוסר תום לב וביצוע פעולות שלא כדין במהלך מכירת החברה.

32.

להשלמת התמונה יוער כי לאחר הגשת התשובה הגישו המבקשים בקשה להגשת תגובה לתשובה. המבקשים אף צירפו את עמדת המשיב. שני הצדדים לא המתינו להחלטת בית המשפט והוסיפו בבקשה ובתשובה לבקשה על שנטען על ידם. בנסיבות אלה אין מקום להיעתר לבקשה ולאפשר הגשתן של כתבי בי דין נוספים.

דיון והכרעה

33.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ההחלטה נשוא הבקשה הינה החלטה דיונית המורה על המשך בירורה של התובענה לגופה. בהחלטות מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ראו: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים , בפסקה ג (לא פורסם, 18.5.2006) (להלן: עניין חברת התחנה המרכזית ); רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ , בפסקה 6 (לא פורסם, 31.1.2011) (להלן: עניין טיב הכרמל ); רע"א 8355/08

צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ , בפסקה 7 (16.12.2008)). ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב להחליט כיצד תברר את המחלוקות שבפניה, מבחינת סדרי הדין ומהלך שמיעת הראיות. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות מסוג זה אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 211/11 גד כימיקלים בע"מ נ' BIP Chemicals Ltd , בפסקה 7 (לא פורסם, 2.2.2011)). חריגים לכלל זה הם מקרים בהם החלטתה של הערכאה הדיונית נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 942/11 אבק סרטים הפקות בע"מ נ' יונייטד קינג וידאו (1990) בע"מ , בפסקה 11 (לא פורסם, 21.7.2011)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם חריגים.

34.

בית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטתו כי עובר למתן ההחלטה התקיימו בפניו "שני ימי סיכומים מלאים" וכי טיעוני הצדדים "נשמעו באריכות שאינה אופיינית לבקשות לסילוק על הסף". בנוסף הגישו הצדדים כתבי טענות ביחס לבקשות הסילוק על הסף. החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה כאמור, ארוכה, מפורטת ומנומקת, ולא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. זאת ועוד, עניינה של החלטת הביניים במקרה דנן הוא בבקשה לסילוק על הסף. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו להורות על סילוק על הסף רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין הטענות בכתב התביעה יכולות להוביל לקבלת הסעד המבוקש (ראו: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , בפסקה י"ב (לא פורסם, 4.6.2007) (להלן: עניין צוקית הכרמל ); עניין טיב הכרמל , לעיל). אין זה המקרה שלפניי.

35.

אבקש להעיר כי אין עסקינן, במסגרת הבקשה הנוכחית, בשאלת עילת התביעה נגד המבקשים אלא רק ביכולתו של המשיב להגיש את התביעה נגד המבקשים. בעניין זה קבע כאמור בית המשפט כי פרשנות תכליתית של הסדר הנושים מובילה למסקנה לפיה למשיב הוקנתה הסמכות להגשת התביעה גם נגד המבקשים. אכן עיון בהסדר הנושים מלמד כי במסגרת עילות התביעה שהוקנו למשיב לא צויינה באופן מפורש אפשרות להגיש תביעה נגד בעלי שליטה קודמים בחברה. עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי אין להעניק להסדר הנושים פרשנות דווקנית וכי יש לתור אחר תכליתו של ההסדר. כאמור עסקינן בשלב התחלתי של בירור התביעה, כאשר טרם התבררו ונקבעו ממצאים עובדתיים, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בבקשה לסילוק על הסף הוא רחב. לא מצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין. בית המשפט המחוזי מצא כי תכליתו של הסדר הנושים היתה לשמר את עילות התביעה כנגד האחראים להתמוטטות קבוצת פויכטונגר מבלי להסתכן בהגשת תביעה נגד החברה לאחר צאתה לדרך חדשה. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש להעניק למונח "תביעות נגד נושאי משרה" פרשנות מרחיבה המתייחסת למכלול העילות האפשריות נגד כל אחד מנושאי המשרה ובכלל זה עילות הנוגעות למעמדו של המבקש 1 כבעל שליטה בקבוצה. פרשנות זו נלמדה גם מהבקשה לאישור הסדר הנושים שהוגשה על ידי המשיב, בקשה שהמבקשים היו צד לה כמשיבים. בבקשה לאישור הסדר הנושים ציין המשיב במפורש בסעיף 5.2.1 כי זכויות התביעה שיוענקו למשיב יכללו גם טענות נגד בעלי שליטה קודמים בחברה:

"בעלי המניות בחברה ימחו לנאמן, בהמחאה מוחלטת, בלתי חוזרת. כל טענה ו/או עילת תביעה ו/או כל סעד העומדים להם כנגד נושאי משרה לשעבר בחברה, לרבות בעלי שליטה קודמים בחברה.

הנאמן שימונה, יוסמך לפעול לשם הגשת תביעות כנגד נושאי משרה לשעבר שכיהנו בחברה עד למועד הפסקת המסחר במניות החברה בבורסה לניירות ערך..." [הדגשות הוספו – מ.נ.]

בנוסף, בפרק שהוקדש בבקשה לסמכויות שיוקנו לנאמן, ישנו סעיף ספציפי המתייחס למבקש 1. סעיף 53.3 קובע כי לנאמן תוקנה סמכות: "לנהל חקירות בקשר עם מעשים ומחדלים שנעשו על ידי נושאי משרה לשעבר בחברה, לרבות בקשר עם נושא מכירת דבוקת השליטה בחברה ממר עזריאל פויכטונגר לקבוצת 'פלד גבעוני'". לכאורה, משהוקנתה למשיב הסמכות לחקור את מעשיו ומחדליו של המבקש 1, ממילא ניתן להניח כי הוקנתה לו גם הסמכות להגיש תביעה ככל שהדבר יידרש כתוצאה מחקירתו. מעבר לכך, מסעיף זה ניתן לראות כי כאשר התייחסה הבקשה למבקש 1 היא התייחסה לתפקידו כנושא משרה , אולם באופן מהותי התייחס הסעיף לסוגית

מכירת השליטה בחברה.

36.

זאת ועוד, המשיב הפנה לסעיף 15.3.2 בהסדר הנושים. בסעיף זה צויין כי "בעלי המניות הקשורים לבעלי השליטה הקודמים בחברה, ואלה שנכנסו בנעלי בעלי השליטה הקודמים בחברה, לא יכללו בגדר בעלי המניות הזכאים..." לכאורה ניתן לסבור, כפי שטוען המשיב, כי כוונת הסעיף היתה למנוע מצב אבסורדי בו בעלי שליטה שנתבעים על ידי המשיב יהיו זכאים לפירות תביעתו, אם יזכה.

37.

ניתן לכאורה להגיע למסקנה דומה בדבר יכולתו של המשיב להגיש, מבחינה פרוצדוראלית את התביעה נגד המבקשים, מעיון בהחלטות בית המשפט של פירוק. מתגובת המשיב עולה כי בהליך קודם שביקש המשיב לנהל עם המבקשים בבית המשפט של פירוק, לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. העלה המשיב טענות נגד המבקשים שעניינן מכירת החברה, שבאותו שלב היתה חברה מצליחה וסולבנטית, בנסיבות בהן בעל שליטה ובעל מניות סביר היה מבין כי העברת השליטה לידי הרוכשים מסוכנת לחברה, לנושיה ולכל הקשורים בה. המשיב העלה בפני בית המשפט של פירוק טענות דומות לאלה שמועלות עתה על ידו בתובענה הנוכחית. המבקשים הגישו בקשה לסילוק על הסף. בית המשפט של פירוק נעתר לבקשה (ראו: ההחלטה ב-בש"א 4731/05 מיום 1.2.2006, של השופטת אלשייך נספח 3 לתגובת המשיב) אך זאת מן הטעם כי השאלה המרכזית העומדת לדיון אינה קשורה בקשר ישיר לחדלות הפירעון שנוצרה בדיעבד ולא על ידי המבקשים, אלא בידי אלו שרכשו את המניות מידיהם. השופטת אלשייך עמדה על כך שמדובר בשאלות נכבדות בדבר חובת האמון והזהירות המוטלת על בעל שליטה ובעל מניות בחברה סולבנטית במכר מניות מרצון לקונה מרצון. שאלות אלה, כך נקבע, קשורות לדיני חדלות פירעון אך בקשר רופף ביותר. הן קשורות בטבורן דווקא לשאלות כלליות מתחום דיני החברות הסולבנטיות ומידת החובות וההגבלות שיש להחיל על מכר ורכישת מניות ושליטה בחברות כאלו. מטעם זה

התקבלה כאמור הבקשה לסילוק על הסף. ואולם יום לאחר מכן ניתנה החלטה נוספת שביקשה לתקן השמטה מקרית שנפלה בסיפא של ההחלטה, באופן שלאחר המילים "דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל" תבואנה המילים: "חרף האמור לעיל, הנאמן מוסמך ויכול, אם ימצא לנכון, לבקש אישור להגיש תביעה בערכאה אזרחית מתאימה" (ראו: החלטה ב-בש"א 4731/05 מיום 2.2.2006, נספח 3 לתגובת המשיב). המשיב אכן הגיש בקשה וזו התקבלה בהחלטת בית המשפט של פירוק (ראו: החלטה ב-בש"א 18564/09 מיום 30.9.2009, נספח 5 לתגובת המשיב).

הנה כי כן, מהחלטות בית המשפט של פירוק עולה כי ניתן למשיב על ידי בית המשפט של פירעון אישור להגיש תביעה נגד המבקשים בעילה שבגינה הוגשה התובענה הנוכחית. בעניין זה אבקש להוסיף כי המבקשים עצמם טענו בפני בית המשפט של פירוק, כי לא ניתן לבסס את התביעה נגדם ללא צירופם של רוכשי השליטה ונושאי המשרה בחברה ומכאן שההליך המתנהל עתה בבית המשפט המחוזי אמור גם לשיטתם של המבקשים לסייע להם "לנהל את הגנתם כדבעי" כלשונם. לסיום הדיון בטענה זו, יוער כי בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו לאישור שקיבל המשיב להגשת התובענה ולא התעלם מן העובדה שהנתבעים בתובענה לא היו צד להליך בבית המשפט של פירוק.

38.

ומכאן לטענה לפיה היה מקום למחוק את המבקשת 2 שכן היא מעולם לא מלאה תפקיד של נושא משרה בחברה. המשיב טען כאמור כי טענה זו לא נטענה מעולם על ידי המבקשים. עיון בבקשה לסילוק על הסף ובתשובה לתגובה לבקשה לסילוק על הסף שהוגשו לבית המשפט המחוזי, מלמד כי הטענה אכן לא נטענה באופן מפורש, אף שניתן למצוא רמיזות לכך (ראו: סעיפים 1.2.1, 7.4 לבקשה וסעיף 4.17 לתשובה). בנוסף, המשיב טען כאמור כי ישנן אינדיקציות שונות לפיהן אין להתיר את מחיקתה של המבקשת 2. בין היתר נטען כאמור, כי המבקש 1 הודה כי החזיק בשליטה בחברה באמצעות המבקשת 2 וכי הסכם מכר מניות השליטה נכרת בין המבקשת 2 לבין הרוכשים. בבקשת המבקשים לפניי, להגיש תשובה לתגובה הם "הגניבו" טענה לפיה המבקש 1 לא העניק בשום שלב לחברה שירותי ניהול באמצעות המבקשת 2. איני נדרשת בשלב זה להכרעה במחלוקת בין הצדדים. די אם נתייחס לדבריו של בית המשפט המחוזי בעניין. בית המשפט המחוזי התייחס למבקשת 2 במסגרת פירוט העובדות, שכאמור בפתח הדברים טרם התבררו לגופן בבית המשפט. במקום בו התייחס בית המשפט לתקופת כהונתו של המבקש 1 כמנכ"ל תחת קבוצת פלד-גבעוני הוא ציין כי כאשר התגלעו חילוקי דעות נחתמו "הסכמי פרישה עימו ועם הנתבעת 2 [היא המבקשת 2 – מ.נ.] (חברה שבשליטתו שאמורה הייתה לתת שירותי ניהול לחברה)" (ראו: פסקה 7(ה) להחלטה). בהמשך ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש 1 היה בעצמו ובאמצעות המבקשת 2, בעל שליטה בקבוצת פויכטונגר (ראו: פסקה 18(א) להחלטה). מעבר לכך, המבקש 1 בעצמו אישר כי המבקשת 2 הינה חברה שבשליטתו (ראו: סעיף 10.2.2 לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה לבית המשפט המחוזי). מכאן, שלא מצאתי טעם להורות על מחיקתה של המבקשת 2. עלינו לשוב ולזכור כי עסקינן בהחלטת ביניים בהליך אזרחי. על פי התשתית העובדתית המונחת בפניי בשלב זה אין עילה להתערב בהחלטה. אם במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט המחוזי תתברר תמונה עובדתית אחרת בעניין זה או אחר מובן הוא כי בית המשפט יהיה רשאי לשנות את החלטתו (השוו: רע"א 1153/11 שטראוס גרופ בע"מ נ' כרמית תעשיות ממתקים בע"מ , בפסקה 10 (לא פורסם, 27.2.2011)). ואולם אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בשלב זה, במיוחד שהסעד המבוקש הינו קיצוני –סילוק התביעה על הסף.

39.

טענה נוספת אליה אבקש להתייחס הינה הטענה לפיה המבקש 1 לא כיהן כנושא משרה בחברה במועד כניסתה של החברה להקפאת הליכים ולכן אין ההסדר חל עליו. המבקשים מסתמכים על האמור בסעיף 15.3.1 להסדר הנושים לפיו:

"בכל מקרה בו יפסק פסק דין חלוט, או יוסכם, עקב או כתוצאה מכל הליך כאמור ולרבות עקב התראה או איום בנקיטת כל הליך כאמור, כי על נושאי המשרה ו/או הדירקטורים שכיהנו בחברה עד יום הפסקת המסחר במניות החברה בבורסה לניירות ערך בתל-אביב ... לשלם לחברה ו/או לבעלי מניותיה, סכומים כלשהן בגין מעשיהם או מחדליהם של אותם נושאי המשרה... אזי יחולקו הסכומים..." [הדגשות הוספו – מ.נ.]

אכן, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מלמד כי עניין זה לא מצא ביטוי בהחלטה עצמה אולם בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו לכך שהצדדים העלו מספר "לא מבוטל של עניינים וטיעונים נוספים, אשר לנוכח האמור לעיל, במרביתם אין צורך להכריע לשם קבלת החלטה בבקשות שלפני" (ראו: פסקה 108 להחלטה). ואכן, בית המשפט אינו חייב להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין (ראו: רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני , בפסקה 17 (לא פורסם, 24.4.2008) והאסמכתא שם). ואולם, גם אם ניתן לטעון כי היה מקום לדון בטענה זו, הרי שפרשנותו של המשיב לפיה צירוף המילים "עד יום" כולל גם את אלה שכיהנו בתפקיד בחברה טרם הפסקת המסחר ולאו דווקא ביום הפסקת המסחר אינה בלתי אפשרית. כזכור, כאשר עסקינן בבקשה לסילוק על הסף יש להראות כי הטענות שמעלה התובע אינן יכולות בשום פנים ואופן להוביל לקבלת הסעד המבוקש, ואין זהו המקרה שלפניי. על כך יש להוסיף, כפי שכבר ציינתי, כי בבקשה לאישור הסדר הנושים הוקדש סעיף מיוחד לחקירת מעשיו ומחדליו של המבקש 1 (ראו: סעיף 53.3 לבקשה לאישור הסדר הנושים) לכאורה, ניתן להניח, ואין אני קובעת מסמרות בדבר, כי סעיף 53.3 מחזק את הסברה לפיה כוונת סעיף 15.3.1 היתה לכלול גם נושאי משרה שכיהנו בתפקיד בעבר ולאו דווקא ביום סיום המסחר.

40.

לסיום אבקש לחזור ולהדגיש כי אין מדובר בהחלטה "הסוגרת" את ההליך וככל שהדבר יידרש היא עשויה לעמוד לביקורת ערעורית בהמשך (ראו: עניין חברת התחנה המרכזית , לעיל). זאת ועוד, אם בסופו של יום, יתברר בדיעבד כי אכן היה מקום להורות על סילוק על הסף, ניתן יהיה לפצות על כך במידה רבה למצער, בהשתת הוצאות (ראו: עניין צוקית הכרמל , לעיל, בפסקה י"ג). אדגיש גם כי איני מחווה כל דעה בשאלות המשפטיות הקשורות בחבות. בירור השאלות מצריך, קודם כל, תשתית עובדתית.

41.

סוף דבר: הבקשה נדחית. יש להניח כי בית המשפט המחוזי יביא בחשבון גם הליך זה בפסק דינו הסופי. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.