פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6511/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשת:
עירית חולון
נ ג ד
המשיבים:
מרים ליטבק ואח'
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי תל אביב מיום 19.08.2014 בת"א 1218/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר'
רונן
בשם המבקשת:
עו"ד הילה וינטרוב;
עו"ד נטעלי מימון
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' רונן ) בת"א 1218/04 מיום 19.8.2014 בה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיבים.
1.
המשיבים הם היורשים של בעליה הקודמים של קרקע בעיר חולון. בשנת 1963 הפקיעה המבקשת (להלן: העירייה ) את הקרקע למטרת דרכים ונרשמה כבעליה. בשנת 2002 הגישו המשיבים המרצת פתיחה כנגד העירייה (ה"פ 173/02), אשר הפכה לתובענה שלפני. בתביעתם טענו המשיבים כי העירייה מעולם לא הקימה דרך על החלקה ולא ייעדה את החלקה למטרה זו. עוד טענו המשיבים כי מלבד המשיבים 20-18 הם לא קיבלו פיצויי הפקעה עבור החלקה. הסעד העיקרי אותו ביקשו המשיבים היה השבה של זכויות אשר הוקצו לעירייה במסגרת תכנית ח/300/1/א, כחלק מאיזון שנערך לצורכי איחוד וחלוקה. לחילופין תבעו המשיבים פיצויי הפקעה.
2.
העירייה הגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה מטעמים שונים, ביניהם טענת התיישנות. ביום 7.10.2003 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת (כתארה אז) ה' גרסטל ) את טענת ההתיישנות וקבע כי תביעת המשיבים לפיצויי הפקעה התיישנה. המשיבים ערערו על החלטה זו (ע"א 10246/03) והעירייה הגישה בקשת רשות ערעור על דחיית טענותיה האחרות (רע"א 60/04). ביום 2.4.2006 הורה בית המשפט (הרשם י' מרזל ) על עיכוב ההליך עד למתן פסק דין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקווה ( 21.3.2013 ) (להלן: עניין ארידור ). ביום 16.1.2014 , לאחר שניתן פסק הדין בעניין ארידור , ניתן פסק דין בערעור ובבקשת רשות הערעור (השופטים י' דנציגר , צ' זילברטל ו א' שהם ) לפיו:
"ההליך שלפנינו יחזור לבית המשפט קמא על מנת שיכריע בטענות המערערים בע"א 10246/03 בדבר זכותם לפיצויים, לאחר שישמע את טענות עיריית חולון לעניין תחולת הלכת ארידור ולעניין תחולת שינויי החקיקה הרלבנטיים על המקרה הנדון, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם".
3.
בהתאם לפסק דין זה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי.
החלטת בית המשפט המחוזי
4.
לפני בית המשפט המחוזי התעוררו שתי מחלוקות עיקריות. האחת, עסקה בנפקותו ובתחולתו של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3) התש"ע-2010 (להלן: תיקון מס' 3 ). השנייה, עסקה בתחולתו של עניין ארידור על המקרה שלפני.
5.
באשר לתיקון מס' 3, בית המשפט המחוזי קבע כי התיקון חל על ההפקעה מושא ההליך. עוד קבע בית המשפט כי בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 27 לתיקון – 25 שנים – פגה זיקת המשיבים לקרקע ואין הם זכאים לפיצוי בשל עשיית השימוש בה שלא למטרות לשמן היא הופקעה. אולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי סעיף זה אינו חוסם את המשיבים מלתבוע את הסעד החלופי לו עתרו – פיצויי הפקעה – אשר איננו נגזר מהתביעה העיקרית להשבת החלקה.
6.
באשר לעניין ארידור , בית המשפט המחוזי קבע כי יש להחיל על התובענה את הוראת המעבר, ולפיה ההלכה שנקבעה בעניין ארידור "לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט". בתוך כך קבע בית המשפט כי תובענת המשיבים עודנה תלויה ועומדת, והפנה בעניין זה לרע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (14.12.2006) (להלן: עניין אי.בי.אי ). כן דחה בית המשפט את טענת העירייה לפיה יש לפרש את הוראת המעבר בצמצום, כך שההוראה לא תחול על מקרים בהם טענת ההתיישנות התקבלה בפסק דין עובר לעניין ארידור . בית המשפט הוסיף ודחה טענות שונות שהעלתה העירייה באשר להעדר ההצדקה, לטענתה, להחלת הוראת המעבר על ענייננו.
טענות העירייה
7.
העירייה – באמצעות באות כוחה עו"ד הילה וינטרוב ועו"ד נטעלי מימון – טוענת כי הוראת המעבר שנקבעה בעניין ארידור אינה חלה על תובענות לפיצויי הפקעה שנדחו, עובר למתן פסק הדין, עקב קבלת טענת התיישנות. לטענת העירייה, מטרתה של הוראת המעבר היא להבטיח כי ההלכה שנקבעה "לא תביא לכך שתועלנה טענות התיישנות נגד תביעות תלויות ועומדות, שמקורן בהלכה החדשה". אולם, משעה שהתקבלה טענת התיישנות עובר לעניין ארידור , אין מדובר בתביעה תלויה ועומדת. כמו כן, אין מתעורר חשש שתועלנה טענות עתידיות אשר מקורן בהלכה החדשה, שכן טענות ההתיישנות במקרה דנן נטענו עובר למתן פסק הדין ועל בסיס המצב המשפטי אשר קדם לו.
העירייה מוסיפה וטוענת כי עניין אי.בי.אי אליו הפנה בית המשפט המחוזי אינו רלוונטי לענייננו, הואיל ופסק דין זה זה עסק בשינויו של חוק ואילו במקרה דנן מדובר בשינויה של הלכה. כן טוענת העירייה כי בעניין ארידור לא נוצר דין חדש, אלא פסק הדין אך הצהיר על המצב המשפטי הקיים. לפיכך, לטענתה, פסק הדין של השופטת גרסטל משנת 2003 היה נכון במועד נתינתו, ואין הצדקה להתערב בו. העירייה מוסיפה וטוענת כי עובר לעניין ארידור לא הייתה הלכה ברורה בנושא, כך שלא ניתן לקבוע כי המשיבים הסתמכו על המצב הקיים. למעשה, טענת העירייה היא כי היא הסתמכה במהלכיה על המצב המשפטי הנכון – זה שהוצהר בעניין ארידור . עוד טוענת העירייה כי לנוכח "התוצאה הקשה" של הוראת המעבר יש לפרשה בצמצום, ולא להחילה על המקרה שלפני.
8.
העירייה טוענת כי ראוי לדחות את התביעה גם לפי תיקון 3. לטענת העירייה, בסיכומיהם "ניסו המשיבים – ואף הצליחו – להטעות את בית המשפט", וזאת בדרך של "הסוואת" תביעתם להשבת שווי הקרקע בכסות של תביעה לפיצויי הפקעה. לטענת העירייה, דרך הילוך חסרת תום לב זו של המשיבים מהווה שינוי חזית. כן טוענת העירייה כי תיקון מס' 3 אינו מאפשר חישוב של פיצויי ההפקעה בהתאם לשווי הקרקע בהווה. העירייה מוסיפה ומעלה טענת מעשה בית דין, ביחס להמ' 5270/70 גוגול נ' עיריית חולון , בו התקבלה תביעתם של חלק ממורישי המשיבים לפיצויי הפקעה.
דיון והכרעה
9.
דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.
10.
בעניין ארידור קבע בית משפט זה, בהרכב מורחב, כי עילת התביעה לפיצויי הפקעה נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות את החזקה במקרקעין. אולם, כאמור, בעניין ארידור נקבעה גם הוראת מעבר לפיה הלכה זו תיכנס לתוקף שלוש שנים לאחר מועד מתן פסק הדין ולא תחול על תובענות התלויות ועומדות לפיצויי הפקעה. בפסק דינו בעניין ארידור הבהיר הנשיא א' גרוניס כי מטרתה של הוראת המעבר היא להפחית את הפגיעה בהסתמכותו של ציבור בעלי המקרקעין, אשר יכול ורשאי היה לסבור כי תביעות לפיצויי הפקעה אינן מתיישנות. כותב הנשיא גרוניס :
"יש להתחשב בכך שההלכה הקודמת בסוגיה, שנקבעה, כאמור, בעניין אבו-דאיה (בכל הנוגע להסדרים שהיו קבועים במג'לה) קבעה כי לא חלה התיישנות לגבי תביעות לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות. הלכה זו יצרה, כך ניתן להניח, הסתמכות לגיטימית של ציבור בעלי המקרקעין ושל ציבור המשפטנים על התפיסה לפיה תביעות בגין פיצויי הפקעה אינן מתיישנות, ולמצער יצרה חוסר ודאות בשאלה זו. עוד יצוין, כי הגישה לפיה תביעות לפיצויי הפקעה אינן מתיישנות התקבלה אף במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, שבהם נדונה השאלה בהתאם להוראות חוק ההתיישנות ולא לפי המג'לה" [ שם , פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס ].
לאורה של תכלית זו, קבע הנשיא גרוניס כי פועלה האופרטיבי של הוראת המעבר הוא כי בתובענות עליהן היא חלה לא תתקבלנה טענות התיישנות. כותב הנשיא גרוניס :
"בנסיבות אלה סבורני כי מן הראוי לקבוע תקופת מעבר בת שלוש שנים, החל ממועד מתן פסק דין זה, שבה לא תחול ההלכה החדשה שקבענו. ביחס לתביעות שתוגשנה בתקופה זו, כמו גם ביחס לתביעות לפיצויי הפקעה שעודן תלויות ועומדות וטרם ניתן בהן פסק דין חלוט, לא תתקבלנה טענות של התיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות" [ שם , שם].
הנה כי כן, הוראת המעבר היא חדה וברורה. הוראה זו נפרשת על כל תובענה התלויה ועומדת במועד מתן פסק הדין. תוצאתה של הפעלת ההוראה היא דחיה של טענות התיישנות בתובענות לפיצויי הפקעה.
11.
התובענה שלפני הייתה תלויה ועומדת במועד מתן פסק הדין בעניין ארידור . אמנם, בשנת 2003 דחה בית המשפט המחוזי את התובענה מחמת התיישנות. ואולם, פסק דין זה לא הפך חלוט בשל ערעור שהוגש לבית משפט זה, ואשר ההכרעה בו עוכבה עד למתן פסק הדין בעניין ארידור [סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981]. בהעדר הכרעה בערעור, וכל עוד לא הפך פסק הדין של בית המשפט המחוזי לחלוט, יש לראות את התובענה ככזו שהייתה תלויה ועומדת במועד מתן פסק הדין. מסקנה זו מתיישבת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, עם הפרשנות שהעניק בית משפט זה לביטוי "תובענות... אשר היו תלויות ועומדות" בעניין אי.בי.אי , שם קבע הנשיא א' ברק כדלקמן:
"החלת החוק על בקשות תלויות ועומדות ביום כניסתו של החוק לתוקף, משמעה החלתו על כל בקשה שבעניינה טרם ניתן פסק-דין חלוט ביום זה, בין אם היא תלויה ועומדת ביום זה בערכאה ראשונה או בערכאת ערעור... כל עוד העניין נמצא בשלב הערעור, לא הסתיימו כל ההליכים לבירור הדין ויש לראות את העניין כתלוי ועומד" [ שם , פסקה 19].
מסקנתי לפיה תביעת המשיבים הייתה תלויה ועומדת בעת מתן פסק הדין בעניין ארידור מחייבת החלה של הוראת המעבר על התובענה. תוצאתה של החלה זו היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דחייה של טענות להתיישנות התובענה.
אני סבור כי לשונה הברורה של הוראת המעבר אינה מאפשרת לקבל את טענות העירייה, המבקשת לצמצם את היקף תחולתה של ההוראה או את תוצאות החלתה. בתוך כך יש לדחות גם את הטענה שלפיה הוראת המעבר לא חלה על תובענות בהן התקבלה טענת התיישנות עובר לפסק הדין בעניין ארידור, אך טרם ניתן בהן פסק דין בערעור. למעשה, ענייננו דומה למקרה אשר נדון בעניין ארידור עצמו . באותה פרשה נדונה תביעה לפיצויים בגין הפקעה אשר אירעה בשנת 1962. בדומה למקרה שלפני, בית המשפט המחוזי [השופטת (כתארה אז) ה' גרסטל בה"פ 1058/02] דחה את התביעה מחמת התיישנות. התובע ערער לבית משפט זה ולאחר מכן פנה בבקשה לדיון נוסף, שהתקבלה. בדיון הנוסף – הוא עניין ארידור – התקבלה בדעת רוב העמדה לפיה תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות, לכל המאוחר, במועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות. מאחר ובעניין ארידור תפסה הרשות את החזקה בסמוך לאחר ההפקעה, צריכה הייתה עמדה זו להוביל לקבלת טענת ההתיישנות ולדחיית התובענה. אולם, בית משפט זה החיל את הוראת המעבר שקבע גם על התובענה שנדונה לפניו, והורה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי, שם "לא תוכל [המשיבה] להעלות טענת התיישנות" [ שם , פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס ]. על כן, עניין ארידור עצמו מגלה כי אין מניעה להחיל את הוראת המעבר גם על תובענות בהן ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין המקבל טענת התיישנות אך פסק דין זה טרם הפך חלוט במועד מתן פסק הדין בעניין ארידור .
12.
אף לא מצאתי ממש בטענות העירייה בכל הנוגע לתיקון מס' 3. בהמרצת הפתיחה שהגישו ביקשו המשיבים סעד של פיצויי הפקעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, סעד זה אינו נובע מתביעתם העיקרית – שנדחתה – להשבת החלקה והוא אינו כפוף להוראת ההתיישנות שנקבעה בתיקון מס' 3. לפיכך, אין הצדקה למחיקה על הסף של התביעה בכל הנוגע לפיצויי ההפקעה.
13.
יתר טענות העירייה בדבר "הסוואה" של תביעת ההשבה כתביעה לפיצויי הפקעה או בדבר אופן החישוב של פיצויי ההפקעה אינן מצדיקות מחיקה על הסף של התביעה שכן, כידוע, "הלכה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו להורות על סילוק על הסף רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין הטענות בכתב התביעה יכולות להוביל לקבלת הסעד המבוקש" [רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב, בתפקידו כנאמן על הסדר , פסקה 34 להחלטת השופטת (כתארה אז) מ' נאור 34 (3.10.2011); כן ראו: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקה י"ב (4.6.2007)]. אף איני סבור כי החלטה זו מצדיקה מתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. מובן כי העירייה תוכל לשוב ולהעלות טענותיה בעניין פיצויי ההפקעה במסגרת ההליך העיקרי, וככל שתידחנה טענות אלה תוכל היא לשוב ולפנות לבית משפט זה בערעור על פסק הדין. עיון בטענות העירייה בנושא זה אינו מעורר חשש של ממש כי אם תידון ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" [סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984].
14.
לא מצאתי ממש גם בטענת העירייה לקיומו של מעשה בית דין. טענה זו לא נטענה על ידי העירייה בסיכומים שהגישה לפני בית המשפט המחוזי, ודי בכך כדי להביא לדחייתה. העירייה תוכל לשוב ולהעלות טענה זו במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיהיה בכך צורך.
15.
סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, י' בטבת התשע"ה (1.1.2015).
ש ו פ ט