רע"א 6774/19אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ. עיריית ראש העין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת הלית סילש ) בת"א 30003-11-16 מיום 12.9.2019 במסגרתה התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבות לסילוק התביעה נגדן על הסף מחמת התיישנות.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

באפריל 1997 פרסמה רשות מקרקעי ישראל (מנהל מקרקעי ישראל כשמה דאז. להלן: "רמ"י" ), ביחד עם החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (המשיבה 2. להלן: "החברה הכלכלית" ), מכרז מס' מר/70/97 המזמין יזמים להציע הצעות לפיתוח שטחים המשויכים מוניציפלית לעיריית ראש העין (המשיבה 1. להלן: "העירייה" ). שלושה קבלנים זכו במכרז, ועמם נחתם הסכם לביצוע עבודות תשתית ביום 12.11.1997, ובהמשך, ביום 31.12.1997, נחתמו הסכמי פיתוח בינם לבין רמ"י (להלן: ״ההסכמים הקודמים ״). בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעו הקבלנים (ובטרם בוצעו עבודות בשטח), נערך מכרז חדש לביצוע העבודות ובעקבותיו נחתם ביום 19.3.2000 הסכם פיתוח בין רמ"י לבין חברת נצר זהב בנין והשקעות בע"מ (להלן: "נצר זהב" ), חלף הסכמי הפיתוח מיום 31.12.1997 (להלן: "הסכם הפיתוח" ).

2.

חלפו השנים, וביום 14.2.2008 נחתם הסכם בין נצר זהב לבין המבקשת, אפרידר החברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ (להלן: "המבקשת" או "אפרידר" ), במסגרתו מכרה הראשונה לזו האחרונה את יתרת זכויותיה על פי הסכם הפיתוח ביחס למקרקעין עליהם לא בנתה נצר זהב (להלן: "הסכם המכר" ). בהמשך לכך, ביום 30.6.2008 נחתם הסכם בין אפרידר לבין החברה הכלכלית לשם הסדרת היחסים בין הצדדים (להלן: "ההסכם" ). בהתאם להסכם זה, בוצעו במהלך השנים עבודות פיתוח בשטחי המקרקעין ושולמו סכומים שונים על ידי אפרידר בגין הוצאות פיתוח והיטלי פיתוח.

3.

ביום 13.11.2016 הגישה אפרידר תביעה כספית לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד במסגרתה טענה כי הדרישות לביצוע חלק מהעבודות שביצעה ולתשלום חלק מהסכומים ששילמה נעשו שלא כדין. טענותיה של אפרידר מתחלקות לשני סוגים: האחד , והוא הסוג המרכזי, טענות שעניינן תשלומים ועבודות שבוצעו ביתר ומקורם בהוראות בהסכם שלטענתה אינן חוקיות; השני , טענות לפיהן נשאה בתשלומים או ביצעה עבודות החורגים מהקבוע בהסכם. לפיכך, דרשה אפרידר כי יושבו לה הסכומים ששולמו ביתר, וישולם לה שכר ראוי בגין העבודות שבוצעו ביתר.

4.

בטרם הוגש כתב ההגנה, הגישו העירייה והחברה הכלכלית (להלן, יכונו יחדיו:

"המשיבות" ) ביום 26.1.2017 בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, היעדר יריבות והשתק שיפוטי.

החלטת בית המשפט קמא

5.

לאחר שהתקבלו התייחסויות הצדדים והתקיימו שני דיונים בנושא, וחרף ניסיונות גישור שהתנהלו בין הצדדים, ביום 12.9.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, אשר כונתה "החלטה ופסק דין חלקי" , במסגרתה התקבלה הבקשה לסילוק על הסף באופן חלקי ונקבע כי חלק מתביעתה של אפרידר התיישן.

6.

תחילה קבע בית המשפט קמא כי אין למנוע מהמשיבות, בשל היותן גופים ציבוריים, להעלות טענות סף פרוצדוראליות, ובכך דחה את טענת אפרידר בעניין. כן נדחתה טענה נוספת של אפרידר לפיה התנהלות המשיבות עולה לכדי חוסר תום לב קיצוני המקים השתק מפני העלאת טענות סף על ידן, ובכלל זאת טענת התיישנות.

7.

לאחר מכן, בחן בית המשפט קמא את טענת ההתיישנות ביחס לעילת התביעה המרכזית – השבת התשלומים ששולמו מכוח הוראות שאינן חוקיות בהסכם. נפסק כי לצורך מניין ההתיישנות, עילת תביעה זו נוצרת במועד כריתת ההסכם שלגביו נטענת אי החוקיות, וזאת במנותק מהמועד בו בוצעו התשלומים או העבודות בפועל על פי ההסכם. בית המשפט קמא דחה את טענת המשיבות לפיה יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות משנת 1997 מאחר שיש לראות את אפרידר כמי שנכנסה בנעלי נצר זהב; נקבע כי מעת שנחתם הסכם ישיר בין אפרידר לבין החברה הכלכלית בשנת 2008, יש לראות בהסכם זה כמגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, וכפועל יוצא יחל מניין ההתיישנות מתחילתו. נוכח האמור, ככל שלאפרידר היו טענות בדבר אי חוקיות ההסכם היה עליה להעלותן בסמוך לכריתתו, ולמצער במהלך השנים שלאחר מכן ובטרם חלוף תקופת ההתיישנות. זאת לא עשתה אפרידר במשך 8 וחצי השנים מאז נחתם ההסכם, תוך שהיא פועלת על פיו. בהקשר זה אף צוין כי אפרידר הייתה מודעת למערכת ההסכמית אליה נכנסה, וכן לעובדה שחברת נצר זהב לא עמדה במערכת זו ואף הוגשה נגדה תביעה בעניין. לבסוף, דחה בית המשפט קמא את ניסיון אפרידר להסתמך על פסק הדין בעניין ה"פ (מרכז) 50755-11-11 לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ נ' עיריית יהוד (21.4.2016) (להלן: "עניין לנדקו" ) במסגרתו בוטל הסכם, שנכרת 11 שנים עובר להגשת התביעה, מחמת אי חוקיות. נקבע כי עניין לנדקו דן בהסכם שטרם קוים, בעוד בענייננו מדובר בהסכם שמומש, וכי ממילא על בית המשפט להפעיל את כוחו בריסון רב בהכרזתו על חוזה פסול עת אחד הצדדים לו קיים את התחייבויותיו על פיו. אשר על כן, נקבע כי עילת התביעה להשבת כספים ששולמו עקב הוראות הסכם שאינן חוקיות התיישנה. לצד זאת, דחה בית המשפט קמא את טענתה של אפרידר לפיה יש להורות על כך שיתר עילות התביעה עליהן מבוססת תביעתה, ואשר קשורות בקשר הדוק לטענות שהועלו במסגרת עילת התביעה שהתיישנה, לא התיישנו, ופסק כי יש לראות בבקשה לסילוק על הסף שהגישו המשיבות ככזו המבקשת לטעון להתיישנות כתב התביעה כולו.

8.

יחד עם זאת, בית המשפט קמא הבחין בין חיובים אשר נובעים מההסכם, אשר לגביהם נקבע כי התיישנו זה מכבר, לבין חיובים שמקורם בדרישות מאוחרות של המשיבות (להלן: "הדרישות המאוחרות" ), אשר יש מקום לקיים בירור עובדתי ביחס אליהם, תוך בירור המועד הפרטני בו הוצגה כל דרישה כזו, ובהתאם ייקבע מרוץ ההתיישנות.

9.

מכאן, בחן בית המשפט קמא האם מתקיימים החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק" או "חוק ההתיישנות" ), ובפרט סעיפים 7 ו-8 לחוק. בית המשפט קמא דחה את טענת אפרידר לאילוץ או כפייה, מן הטעם שאפרידר, אשר הייתה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה, נכנסה להסכם מבחירה ובאופן מודע כאשר הוראותיו ידועות לה. ואולם, ביחס לביצוע עבודות או תשלומים שלא הוסכם עליהם מראש ומקורם אינו בהוראות ההסכם, נקבע כי הדבר דורש בירור עובדתי שייערך בהמשך ההליך; אשר לטענת ההטעיה שהעלתה אפרידר בדבר המצב העובדתי הקיים בשטח ובדבר היקף התשלומים ששולמו על ידי נצר זהב, ולחילופין טענתה לאי ידיעת העובדות הללו, נקבע כי מדובר בסוגיות עובדתיות אשר המקום לבררן אינו במסגרת בקשה לסילוק על הסף; בכל הנוגע לטענות הנוגעות לאי חוקיות הוראות ההסכם, נדחה ניסיונה של אפרידר להסתמך על פסק הדין בעניין ע"א 7368/06

דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (27.6.2011) (להלן: "עניין דירות יוקרה" ) כדי לבסס את טענתה לגילוי מאוחר של אי החוקיות שבהסכם. נקבע כי העובדות המהוות את הבסיס לאי החוקיות הנטענת בהסכם היו ידועות לאפרידר במועד כריתת ההסכם ואין באמור בפסק הדין בעניין דירות יוקרה כדי לשנות מקביעה זו.

10.

לבסוף, נדחתה טענת אפרידר בדבר אי התיישנות טענתה להפרת חובת ההגינות והנאמנות של המשיבות ככל שהטענות נוגעות להוראות ההסכם, להבדיל מטענות דומות שהועלו ביחס לדרישות המאוחרות להסכם (טענות אשר נקבע כי יתבררו בהמשך ההליך); ונדחתה הטענה כי קיימת לאפרידר עילת תביעה עצמאית של עשיית עושר ולא במשפט אשר לא התיישנה. בעניין אחרון זה נקבע כי ככל שתביעת ההשבה מתייחסת לתשלומים שבוצעו על פי ההסכם, הרי שלצורך הוכחתה " יש להקדים ולקבוע כי לדרישת התשלום לא היה בסיס שבדין ", ואולם דיון בעניין זה חסום נוכח הוראות דיני ההתיישנות. בצד זאת, נדחתה טענת המשיבות לקיומם של מניעות והשתק נוכח הליכי בוררות שהתנהלו בין הצדדים, אשר במהלכם לא העלתה אפרידר כל טענה בדבר אי חוקיות הוראות ההסכם. אשר לטענת היעדר יריבות מול העירייה שהעלו המשיבות, קבע בית המשפט קמא כי מקום בו נטען לתשלום ישיר לעירייה, אפילו שאינה צד להסכם, יש להידרש לטענות אלה לגופן.

11.

סיכומו של דבר, בית המשפט קמא קבע כי תביעתה של אפרידר נדחית מחמת התיישנות ככל שהיא נוגעת לביצוע עבודות ותשלומים שמקורם בהסכם. אפרידר רשאית להמשיך ולנהל את תביעתה ככל שזו מתייחסת לדרישות המאוחרות שאינן נובעות מההסכם ושאירעו ב-7 שנים שקדמו להגשת התביעה.

טענות אפרידר

12.

בפתח הדברים מבהירה אפרידר כי מכותרת החלטתו של בית המשפט קמא לא היה נהיר לה האם מדובר בהחלטה סופית המהווה פסק דין, עליה יש ערעור בזכות, או בהחלטה אחרת, עליה נדרש להגיש בקשת רשות ערעור. לפיכך הגשת בקשת רשות ערעור, חלף ערעור בזכות, נעשתה מטעמי זהירות.

13.

ראשית , וזו טענתה המרכזית של אפרידר, לשיטתה תקופת ההתיישנות צריכה להיקבע בהתאם למהות ההליך ולסעד המבוקש. בהתאם, כאשר מועלית טענה לאי חוקיות הסכם, מועד התגבשות עילת התביעה משתנה בהתאם לסוג התביעה: כאשר מדובר בתביעה כספית להשבת תשלומים ששולמו מכוח הסכם הנגוע באי חוקיות, כמו בענייננו, עילת התביעה מתגבשת במועד התשלום מכוח ההסכם, שאז נוצרת הזכות להשבה; לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעה לסעד הצהרתי בדבר אי חוקיות ההסכם, עילת התביעה נוצרת במועד כריתת ההסכם. בית המשפט קמא התעלם מהבחנה זו, ובכך נפל לידי שגגה. לטענת אפרידר, משהתביעה הוגשה בטרם חלפו 7 שנים ממועד ביצוע התשלום הראשון על פי ההסכם (הוא יום 15.11.2009), היא לא התיישנה. כן עמדה אפרידר גם על ההבדלים בין המקרה שלפנינו לבין פסקי הדין שהובאו בנימוקיו של בית המשפט קמא.

14.

שנית , נטען כי בית המשפט קמא שגה כאשר הבחין בין טענות הנוגעות לדרישות שבוצעו מכוח ההסכם לבין טענות הנוגעות לדרישות מאוחרות שאינן נובעות מההסכם. לשיטת אפרידר, הבחנה זו היא מלאכותית, ומתעלמת מגרסתה העובדתית לפיה עילת אי חוקיות ההסכם נובעת הן מהוראת ההסכם הלא חוקי והן מהשימוש לרעה שנעשה בו במסגרת הדרישות המאוחרות. במילים אחרות, אותן דרישות מאוחרות קשורות בקשר הדוק להסכם עצמו ומהוות כולן חלק בלתי נפרד מעילת התביעה, ומכאן שעילת התביעה בדבר אי חוקיות ההסכם בכללותה לא התיישנה. מכל מקום, נטען כי לא היה מקום לבצע את ההבחנה האמורה מבלי לערוך בחינה עובדתית ראויה של טענות אפרידר, בוודאי כאשר המשיבות כלל לא הציגו גרסה עובדתית אחרת.

15.

שלישית , אפרידר טוענת כי בקביעות בית המשפט קמא ביחס להתקיימות החריגים שבחוק ההתיישנות נפלו מספר שגיאות: לא היה מקום לדחות את טענותיה בדבר אילוץ וכפייה ללא בירור עובדתי נדרש; לא היה מקום לדחות את הבירור העובדתי הנדרש בנוגע להתקיימות חריג ההטעיה מבלי לברר את גרסתה העובדתית המפורטת של אפרידר; ניתוח בית המשפט קמא לא מבחין בין חריג ההטעיה שבחוק ההתיישנות לבין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים, דבר שהוביל לסתירות בהחלטה; ההבחנה שיצר בית המשפט בין הטענות שהעלתה אפרידר היא שגויה גם בהיבט של התקיימות החריגים, משום שלא היה צורך לבחון האם מתקיימים החריגים ביחס לדרישות המאוחרות שהתרחשו ב-7 השנים שקדמו לתביעה ועל כן כלל לא התיישנו; מכל מקום, נטען כי בהחלטה יש סתירה פנימית, מאחר שבית המשפט קמא קבע כי חלה התיישנות, ובד בבד נקבע כי בעניינים מסוימים אפרידר עדיין יכולה לטעון בדבר ההתקיימות החריגים בחוק.

16.

רביעית , טוענת אפרידר כי בית המשפט קמא שגה כאשר איפשר למשיבות להעלות טענת התיישנות בנסיבות של אי חוקיות חמורה לצד חוסר תום לב קיצוני העולה מהתנהלות המשיבות, וזאת גם בשים לב למעמדן של המשיבות כגופים ציבוריים ולחובות הנאמנות וההגינות החלים עליהן, וכן לקיומו של עניין ציבורי המחייב את בירור התובענה לגופה. לשיטת אפרידר, בכל אלה היה די כדי להקים השתק מפני העלאת טענת התיישנות.

17.

לבסוף , טענה אפרידר כי קביעתו של בית המשפט לפיה חלה התיישנות על יתר עילות התביעה (אשר לטענתה הן: הפרת חובות הנאמנות וההגינות, התנהלות העולה לכדי אילוץ וכפייה, הטעייה ועשיית עושר ולא במשפט) היא שגויה; וכי בדחיית טענת היעדר היריבות שהעלתה העירייה, לא היה מקום להותיר סייגים המאפשרים לעירייה שלא לשאת באחריות, דהיינו לשיטת אפרידר יש להתיר לה לנהל את התביעה כולה גם נגד העירייה ולא רק בסייגים שנקבעו.

18.

בתשובה לתגובת המשיבות, הוסיפה אפרידר גם את הטענות הבאות: כי המשיבות התעלמו מטענתה המרכזית לפיה תקופת ההתיישנות נקבעת בהתאם לסוג ההליך ולסעד המבוקש, ודי בכך כדי לקבלת את בקשת רשות הערעור; כי המשיבות לא התמודדו עם הפגם שנפל בהחלטת בית המשפט קמא אשר דחה חלק מהתביעה על הסף מבלי לקיים בירור עובדתי כלשהו; כי המשיבות לא התייחסו לטענה כי לא חלה התיישנות על יתר עילות התביעה; וכי יתר הטענות שהעלו המשיבות בתגובתן מהווה מחזור של טענות שהועלו לפני בית המשפט קמא ונדחו על ידו.

טענות העירייה והחברה הכלכלית

19.

המשיבות עומדות על כך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו אחד מהם. מכאן שיש לדחות את ניסיונות אפרידר "לגרור" את בית המשפט לבירור עובדתי. עוד טוענות להרחבת חזית אסורה, משאפרידר העלתה עובדות וטענות רבות אשר לא נזכרו בכתב התביעה, ולא נתבע בגינן כל סעד, ועל כן אין מקום לדון בהן, בוודאי לא במסגרת בקשת רשות הערעור דנן. לגופם של דברים, טוענות המשיבות כי החלטת בית המשפט קמא בדין יסודה.

20.

המשיבות טוענות כי המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות לצורך עילת התביעה של אפרידר בדבר אי חוקיות ההסכם הוא שנת 1997, משאפרידר נכנסה בנעלי נצר זהב לעניין ההסכמים הקודמים, ולכל המאוחר הוא מועד כריתת ההסכם, קרי יוני 2008, שכבר אז כל העובדות הצריכות לעניין היו קיימות וידועות. זאת, ללא קשר למועד ביצוע התשלומים בפועל. עוד טוענות המשיבות כי הדרישות המאוחרות שנטענו על ידי אפרידר אינן יכולות למתוח את תקופת ההתיישנות. משכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי כל סעד הנדרש מכוח הטענה כי ההסכם נגוע באי חוקיות או בדרישות שמקורן במועד כריתת ההסכם, דינו להידחות מחמת התיישנות. בהמשך לכך, נטען כי גם העילות האחרות אותן העלתה אפרידר נובעות מטענת אי חוקיות ההסכם, ולפיכך התיישנו. המשיבות אף מדגישות כי אי חוקיות ההסכם, חמורה ככל שתהיה, אינה יכולה לגבור על מגבלת ההתיישנות.

21.

אשר להתקיימות החריגים שבחוק ההתיישנות, גורסות המשיבות כי הם לא חלים בענייננו: אין בטיעוני אפרידר כל הסבר מספק מדוע במשך למעלה מ-8 וחצי שנים לא פנתה לערכאות משפטיות בנוגע לטענותיה (המוכחשות על ידי המשיבות) אודות אילוץ וכפייה, ולחילופין מה מנע ממנה לעשות כן. עוד טענו כי חלק מהנסיבות עליהן הצביעה אפרידר אף אינן יכולות לעלות לכדי אילוץ וכפייה; אשר לחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק, נטען כי אפרידר לא הציגה מועד בו לכאורה נתגלו לה עובדות המהוות חלק מעילת התביעה, ודי בכך כדי להצביע שאין כל בסיס לטענתה בדבר קיומו של חריג זה. עוד נטען כי עניין דירות יוקרה לא שינה את המצב המשפטי הקיים ואין בו כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות; מכל מקום, טענו המשיבות כי החריגים אותם העלתה אפרידר כלל אינם נוגעים לעילת אי חוקיות ההסכם בגינה הגישה תביעתה.

22.

לבסוף, העלו המשיבות גם את הטענות הבאות: כי צדק בית המשפט קמא כאשר דן בטענות הסף שהעלו המשיבות. המשיבות הדגישו כי זו זכותן, ללא קשר להיותן גופים ציבוריים, להעלות טענות מסוג זה בדומה לכל בעל דין אחר, ואף האינטרס הציבורי תומך בכך, משום שלתביעות מסוג זה יש השפעה על הקופה הציבורית; כי אפרידר מנועה מלטעון לאי חוקיות ההסכם לאור הליכי בוררות שהתנהלו בין הצדדים; וכי המשא ומתן וההתקשרות בהסכם נעשו בין החברה הכלכלית לבין אפרידר, ולכן על זו האחרונה הנטל להראות על קיומה של יריבות בינה לבין העירייה ולהבהיר את מהות טענותיה.

דיון והכרעה

23.

בטרם יפורטו נימוקי ההחלטה, הערה לעניין המסגרת הדיונית הנדרשת לעניין. כידוע, החלטה המורה על סילוק תביעה על הסף מהווה "פסק דין" אשר השגה עליה היא בדרך של ערעור בזכות, ולעומת זאת החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף מהווה "החלטה אחרת" אשר השגה עליה היא בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. ואולם, מהו הדין כאשר בית המשפט מקבל באופן חלקי בקשה לסילוק על הסף, כפי שנעשה בענייננו? מקום בו בית המשפט מסלק על הסף רק חלק מהתביעה, ביחס לאותו חלק שסולק גמר בית המשפט את מלאכתו והסתיים הדיון בעניינו, ועל כן מדובר בהחלטה המהווה "פסק דין חלקי", אשר הערעור עליה הוא בזכות (ראו: ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל, מרכז קופת-חולים מכבי נ' מדינת ישראל (הלשכה לשיקום נכים) , פ"ד לא(1) 770, 775-773 (1977). השוו לע"א 97/77

זונבנד נ' קלוגמן , פ"ד לא(3) 466, 468 (1977). עוד ראו: בר"ם 10999/02 קבוצת ברן בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ , פ"ד נז(3) 187, 191-190 (2003); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 770 (מהדורה שביעית, 1995); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 109-107, 120-119 (מהדורה שלישית, 2012)). דא עקא, אפרידר השיגה על החלטת בית המשפט קמא באמצעות הגשת בקשה למתן רשות ערעור, והמשיבות לא ביקשו להעביר את ההליך לפסים של ערעור בזכות. משכך, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אשר איננה מביאה לסיום ההליך, ולפיכך שומרת לצדדים את האפשרות להגיש ערעור בסופו של ההליך לפני מותב תלתא, מצאתי לנכון, משיקולי יעילות, לדון בבקשה כפי שהוגשה, ולא להעבירה למסלול של ערעור מכוח הסמכות שבתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (השוו: רע״א 4822/16 בן שמחון נ' יקיר , פסקה 6 (16.8.2016); רע״א 8660/15 טסה נ' גרינברג , פסקה 9 (27.1.2016); רע"א 3118/16 בלס נ' בלס , פסקה 2 (15.6.2016); רע״א 7869/17 אי.אר.אמ. נכסים בע"מ נ' אור , פסקה 23 (23.11.2017)).

24.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה . דין הערעור להתקבל, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

25.

לוז המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה מתי נוצרה עילת התביעה של אפרידר כלפי המשיבות לצורך טענת התיישנות. המענה לשאלה זו, טמון בשאלה מהי עילת התביעה של אפרידר ומתי היא התגבשה. סדר הדיון יהיה כדלהלן: תחילה אדון בסוגיה של סילוק תביעה על הסף, ולאחר מכן אבחן את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבות.

סילוק על הסף

26.

בית המשפט רשאי בכל עת להורות על סילוקה על הסף של תביעה, כולה או מקצתה, מכוח תקנות 101-100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, במטרה לסנן תביעות סרק ובכך לחסוך בזמן שיפוטי ובהוצאות עבור הצדדים, ובפרט עבור הנתבע. יחד עם זאת, סילוק על הסף הוא סעד קיצוני המביא למחיקה או לדחייה של תובענה טרם התבררה לגופה, ועל כן סעד כאמור יינתן רק במקרים בהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקאות י"ב-י"ג (4.6.2007); רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב , פסקה 34 (3.10.2011)). הטענה כי יש לדחות את התביעה מהטעם שעילת התביעה הנטענת בה התיישנה, בדומה לענייננו, היא מסוג הטענות החריגות שקיימת הצדקה להעלותן ולבחון אותן במסגרת בקשה לסילוק על הסף (וראו סעיף 2 לחוק ההתיישנות. להרחבה ראו טל חבקין התיישנות 88-85 (2014) (להלן: "חבקין, התיישנות" ) ). אפנה לבחון טענה זו עתה.

התיישנות

27.

בבחינת בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות על בית המשפט לאזן בין התכליות שבבסיס מוסד ההתיישנות (כגון אינטרס הנתבע לוודאות, מניעת הכבדה על הנתבע ותיעדוף משאבי ציבור) מחד גיסא, לבין זכות הגישה לערכאות (וכן אינטרס התובע למימוש זכויותיו) מאידך גיסא (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה , ירושלים, פ"ד סב(4) 525, פסקאות 12-11 (2008) (להלן: "עניין אלנקווה" ); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל , פ"ד סד(2) 82, פסקאות 30-28 והאסמכתאות המופיעות שם (2010); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ , פסקאות 15-14 (24.5.2010) (להלן: "עניין פסגת אשדוד" )).

28.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כלל לפיו תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין תעמוד על 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מורה כי תחילתה של תקופת ההתיישנות היא " ביום שבו נולדה עילת התובענה ". המונח "עילת תביעה" הוא מונח הנזכר בהקשר שונים, ופרשנותו אינה אחידה, אלא תלויה בהקשר הדברים הנדון (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ , פ"ד מד(2) 846, 859-858 (1990) (להלן: "עניין שכטר" ); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (10.7.2011) (להלן: "עניין אבנ"ר" ); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ , פ"ד סה(2) 635, פסקה 17 לפסק הדין (2012) (להלן: " עניין רובאב ")). לצורך התיישנות, עילת התביעה היא מכלול העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע (ראו עניין

רובאב , פסקה 18; ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פסקה 7 (22.2.2012)). מכאן, שהמועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות הוא " היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) " (ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation) , פ"ד מד(2) 265, 271 (1990)).

29.

בפסיקת בית משפט זה הובהר כי בגדר "העובדות המהותיות" שהתגבשותן נדרשת לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות נכללים כלל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש עילת תביעה בדין המהותי וכן נתונים עובדתיים נוספים אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכאותו של התובע לפנות לערכאות (ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה , פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)). ודוק, לא די בקיומם של הרכיבים החיוניים המגבשים את עילת התביעה על פי הדין המהותי, אלא נדרש גם קיומם של נתונים נוספים המהווים תנאי מוקדם ליכולתו הממשית של התובע לפנות לערכאה משפטית ולממש בפועל את הזכות הנתונה בידו (עניין אלנקווה , פסקאות 21-20; עניין פסגת אשדוד , פסקאות 18-17; עניין אבנ"ר , פסקה 11; ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פסקאות 41-40 (10.6.2008); ע"א 7589/13 establishment adoka

נ' מכון ויצמן למדע , פסקאות 10-9 (8.6.2015)).

30.

בעניין זה נהוג להבחין בין מועד היווצרותה של הזכות המושגית לבין מועד היוולדותה של זכות התביעה הקונקרטית, שרק מעת התגבשותה של זו האחרונה מתחיל מניין ההתיישנות (עניין שכטר , עמ' 861-859; עניין

אלנקווה , פסקה 20; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 176-175 (2003) . ראו גם חבקין התיישנות , עמ׳ 137-134; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 5-3 (מהדורה שנייה, 2008)). כפי שעמד על כך השופט יצחק עמית , בהקשר החוזי:

למונח "זכות" בהקשרנו יש שני פנים: הפן האחד נסב על עצם קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, המקנה לכל צד זכות חוזית-מושגית לכך שהצד השני לא יפר את התחייבויותיו. הפן השני בא לעולם מקום בו הופרה הזכות המושגית, או-אז מתגבשת הזכות הקונקרטית של הנפגע לתבוע את קיום הזכות המושגית בדרך של הגשת תביעה למימוש הזכות לקבלת הסעד המתאים (עניין רובאב , פסקה 22).

דרך אחרת לתאר זאת היא באמצעות ההבחנה בין זכות ראשונית לבין זכות שניונית. הציג זאת פרופ' ישראל גלעד: "הזכות הראשונית העומדת לאדם היא חיובו המשפטי של אדם אחר לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה ביחסיו עם הראשון; הזכות השניונית נולדת כשהזכות הראשונית מופרת, והדין מכיר ביכולתו ובזכאותו של הנפגע כלפי המפר לקבלת סעד – בין אכיפת הזכות הראשונית ובין פיצויים או תשלום כספי אחר. האם מושא ההתיישנות הוא הזכות הראשונית או הזכות השניונית לסעד? הן הגיונם של דברים והן לשון חוק ההתיישנות מעידים כי מדובר בזכות השניונית לסעד" ( ישראל גלעד "עילת התובענה בהתיישנות האזרחית: מושא ההתיישנות, מושגיות מול קונקרטיות וכוח התביעה" שערי משפט ט 9, 13 (2017) (להלן: "גלעד" )). ודוק, עלינו לקבוע את מועד היווצרות עילת התביעה לא רק על פי מכלול העובדות החיוניות המגבשות את העילה בדין המהותי אלא גם בשים לב לסעד המבוקש (חבקין התיישנות , עמ׳ 137. לניסיון לשנות הבחנה זו דרך חקיקה שלא הבשילה, ראו: סעיפים 7 ו-8 להצעת חוק ההתיישנות, התשס״ד-2004, ה״ח הממשלה 611, 615-613; סעיפים 828 ו-829 להצעת חוק דיני ממונות, התשע״א-2011, ה״ח הממשלה 700, 1056-1054).

31.

אשר על כן, מועד היווצרות עילת התביעה הוא כאשר התגבשו העובדות החיוניות המקימות את הזכות לסעד המבוקש, דהיינו כאשר נתון בידי התובע כוח תביעה המאפשר לתובע לפנות לערכאות משפטיות, לברר את תביעתו ולקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראו גם: ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ , פ"ד נד(1) 529, 541 (2000); ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק מזרחי-טפחות , פסקה 37 (5.1.2011)). מכאן, שלעניין תחילת מרוץ ההתיישנות, עלינו להידרש לשילובם של שלושה היבטים: העובדות החיוניות, הדין המהותי והסעד המבוקש (ראו: גלעד, עמ' 18, 36-34). התכלית העומדת ביסודו של כלל זה היא השאיפה לתמרץ הגשת תביעות בשלות בלבד (ע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ , פסקה 27 (29.8.2012); ע"א 945/11

שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG , פסקה 11 לפסק-דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מרים נאור (20.8.2014)).

התיישנות וטענת חוזה פסול

32.

הערעור שלפניי מעורר לכאורה את השאלה מהו המועד בו מתיישנת הטענה בדבר קיומו של חוזה פסול? ואולם הצגת השאלה בדרך זו היא שגויה. הטענה כי חוזה מסוים הוא חוזה פסול, כמשמעות מונח זה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (" חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור ") (להלן: " טענת חוזה פסול "), אינה מהווה, לבדה, עילת תביעה כהגדרת מונח זה לצורך דיני ההתיישנות, אלא היא רק רכיב אחד, גם אם חיוני ומרכזי, במספר עילות תביעה אפשריות. אמחיש זאת באמצעות הצגת שלוש עילות תביעה מרכזיות, אשר טענת חוזה פסול מהווה חלק ממרכיביהן:

א.

תביעה לסעד הצהרתי

בדבר בטלות הסכם מחמת פסלות – סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי דינו של חוזה פסול הוא בטלות. מתדיין עשוי לפיכך לפנות לערכאות בבקשה להצהיר על בטלותו של הסכם שנערך מחמת טענת חוזה פסול (לדיון באפשרות זו ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 590-576 (2003) (להלן: " פרידמן וכהן, חוזים ג "); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 672-667 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: " שלו וצמח, דיני חוזים ")).

ב.

תביעה לצו קיום

הסכם פסול – סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) מורה כי למרות שדינו של חוזה פסול הוא בטלות, ולפיכך אין חובה לפעול על פיו, רשאי בית המשפט " במידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו ". מכאן שצד לחוזה עשוי לבקש מבית המשפט צו לקיום מלא או חלקי של חוזה פסול, אם אותו מתקשר ביצע חלק ממשי של התחייבויותיו על פי החוזה (לדיון באפשרות זו ראו פרידמן וכהן חוזים ג , עמ' 629-613; שלו וצמח דיני חוזים , עמ' 680-677).

ג.

תביעה להשבת טובות הנאה שניתנו על פי חוזה פסול – התוצאה השגרתית של הקביעה כי חוזה בטל מחמת פסלותו היא שכל אחד מהצדדים נדרש להשיב לרעהו את " מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל " (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) החל במקרה של חוזה פסול מכוח הרישא של סעיף 31 לחוק). כאשר אחד הצדדים אינו פועל על פי חובה זו יכול שתוגש תביעה להשבה בעין או בשווי (לדיון באפשרות זו ראו פרידמן וכהן חוזים ג , עמ' 620-591; שלו וצמח דיני חוזים , עמ' 675-673).

בכל אחת מהדוגמאות הללו, וכן במקרים נוספים, מהווה טענת חוזה פסול חלק מרכיבי עילת התביעה. ואולם, אין היא ממצה בהכרח את מכלול רכיבי עילת התביעה, כהגדרתו הרחבה של מונח זה לצורך דיני ההתיישנות. כך, למשל, לצורך תביעה לצו קיום הסכם פסול יש צורך בכך שהתובע ביצע חלק ממשי מחיוביו על פי החוזה, וזהו רכיב נוסף, המנותק מטענת החוזה הפסול; בדומה, לצורך תביעת להשבת טובות הנאה שניתנו מכוח חוזה פסול נדרש להוכיח כי הנתבע קיבל טובת הנאה על פי החוזה, ואף זהו רכיב המתווסף לטענת החוזה הפסול (והשוו להלכה לפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה חוזית בגין הפרת חוזה תלוי בטיב סעד המתבקש: ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נ(5) 423 (1997); ע"א 2113/10

ציון בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקאות 10-8 (18.7.2012); ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (31.10.2017); ע"א 909/16 פרי ז"ל נ' בדש חינה ז"ל , פסקה 31 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ (27.2.2019) (להלן: "עניין פרי" )).

33.

הדיון לעיל מלמד כי את השאלה בה עסקינן, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, לא ניתן לנתח באופן אחיד ביחס לכל עילות התביעה הכוללות את טענת החוזה הפסול כחלק ממרכיביהן. מכאן, שעל מנת להכריע בערעור שלפניי יש לקרב מבטנו להליך מושא הערעור, ולבחון את השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות ביחס לאותו חלק של התביעה שנמחק על ידי בית המשפט קמא – תביעות להשבה של תשלומים שנעשו מכוח חוזה פסול.

התיישנות תביעה להשבת תשלומים שנעשו מכוח חוזה פסול

34.

כפי שציין בית המשפט קמא, טענת החוזה הפסול עומדת ביסוד התביעה להשבת תשלומים ששולמו בהתאם להסכם. הטעם לכך פשוט וברור: טובות הנאה הניתנות ומתקבלות מכוחו של חוזה מחייב מתקבלות " על פי זכות שבדין ", כלשון סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ועל כן, כל עוד החוזה עומד בתוקפו, לא ניתן לתבוע את השבתן (ראו ע"א 11/87 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו , פ"ד מג(4) 287, 292 (1989) (" התעשרות, שכל כולה היא על סמך החוזה וכחלק מן החיובים הנובעים מן החוזה עצמו, אינה יכולה להיות 'שלא כדין' "); ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ , פסקה 22

(13.12.2006); ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 20 (2.1.2011); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 143-135 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: " פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר א ") (" צד שהעביר טובת הנאה במסגרת חוזה תקף איננו יכול לטעון כלפי המקבל כי התעשר שלא כדין על חשבונו, זאת, אף אם התובע עשה 'עסק רע'... "); מיכל אגמון-גונן השבה בהקשרים חוזיים

65 (2001)). לעומת זאת, אם מדובר בחוזה פסול, הרי שדינו בטלות, ולפיכך אין הוא יכול להוות בסיס משפטי להחזקה בטובות ההנאה שניתנו מכוחו. על כן ביחס לחוזה כזה מכיר הדין בחובת ההשבה של טובות ההנאה שהתקבלו מכוחו, בכפוף לשיקול דעת בית המשפט להורות על שלילתה (סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי)). מכאן, חשיבותה הקריטית של טענת החוזה הפסול לעילת התביעה של השבת תשלומים שנעשו מכוחו.

35.

ואולם, מהעובדה שטענת החוזה הפסול מהווה רכיב חיוני בעילת התביעה, לא נובעת המסקנה כי די בהתגבשותה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות. כפי שהובהר, מרוץ ההתיישנות נפתח כאשר מתגבשות כל "העובדות המהותיות", ובהתגבשות חלקן אין די. טענת החוזה הפסול היא, ללא ספק, רכיב חיוני בתביעות ההשבה בהן עסקינן, ואולם כפי שיובהר להלן – אין היא ממצה את כל מרכיבי עילת התביעה האמורה.

36.

מבחינה אנליטית, עילה זו – השבה מחמת חוזה פסול – שייכת לדיני עשיית עושר ולא במשפט, ועל כן יש לבחון את יסודותיה במסגרתם (בג״ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פ״ד מט(4) 749, 783 (1995); ע״א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים , פ״ד סג(2) 1, 37 ו-56 (2009); ע"א 7141/13

קונקטיב גרופ בע"מ נ' דבוש , פסקה 16 (5.11.2015); פרידמן וכהן חוזים ג , עמ' 5; פרידמן ושפירא דיני עשיית עושר א , עמ' 51. לפסיקה הרואה בחובת ההשבה כחלק מדיני עשיית עושר ולא במשפט בהקשרים חוזיים נוספים, ראו גם: ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ' הורביץ , פ"ד לה(3) 533, 541 (1981); ע״א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף , פ״ד מז(1) 540, 559-556 (1993); ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה , פ״ד נו(4) 798, 806-805 (2002); ע"א 5267/03 עו"ד פרג'-גשורי נ' מיטל , פ״ד נט(5) 337, 348, 357-355 (2005); דנ״א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע״מ , פ״ד סה(1) 350, פסקאות 32-30 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מרים נאור (2011); ע״א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ , פ״ד סו(1) 167, פסקאות ל״ג-ל״ה (2012); רע"א 1816/13 אמ.די.הי. בניה ותעשיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה ח (21.4.2013). בפסיקה ובספרות הובעו גם דעות אחרות, ואולם הן היו ונותרו דעות מיעוט). מכאן, שעל מנת שתקום עילה להשבה מחמת חוזה פסול לא די בהעלאת טענת חוזה פסול, אלא נדרש להוכיח גם את רכיב קבלת טובת ההנאה על ידי הנתבע. כך, בהתאם לעקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט, אשר אחד מיסודותיו הוא קבלה של " נכס שירות או טובת הנאה אחרת " (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט). כך גם ביחס להוראת החוק הספציפית, המגבשת את העיקרון הכללי בהקשר הקונקרטי, והקובעת כי צד לחוזה פסול חייב להשיב לצד שכנגד " מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל " (סעיפים 21 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי)).

37.

משמעות הדברים היא כי את תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה להשבת טובות הנאה שניתנו על פי חוזה פסול, יש למנות מהיום שבו השתכללה הזכות להשבה, דהיינו כשמדובר בתביעה להשבת תשלומים שבוצעו על פי חוזה פסול, היום בו נגבה התשלום שהשבתו מתבקשת או המועד בו נפל פסול בהסכם, לפי המאוחר (ראו והשוו: ע״א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון , פ״ד נו(4) 117, 139 (2002); ע״א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית , פסקה 71 (20.8.2009) (התקיים דיון נוסף במסגרת דנ"א 7398/09 אך לא לעניין זה); רע"א 7880/15 בן משה נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 40 (16.9.2019). ראו והשוו: ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.2015); עניין פרי , פסקה 31 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ ).

מן הכלל אל הפרט

38.

מן הדברים עולה כי בית המשפט קמא נקלע לכלל טעות. לצורך התגבשות העילה להשבת הכספים מחמת חוזה פסול לא די באי חוקיות הוראות ההסכם, אלא נדרש כי התשלומים שמתבקש השבתם אכן ישולמו; בהיעדר תשלום – אין בסיס לדרוש השבה. ולראיה, אילו הייתה פונה אפרידר לבית המשפט למתן סעד כספי, בטרם שולמו הכספים – היא לא הייתה זוכה בפסק דין וספק אם תביעתה הייתה מגלה עילה. מכאן שהמועד ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות הוא המועד שבו התאפשר לאפרידר לדרוש לראשונה מבית המשפט את הסעד המבוקש על ידה – השבת הכספים ששולמו ביתר – וכן לקבלו במידה ותעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי המוטל עליה. מועד זה הוא מועד תשלום הכספים שהשבתם מתבקשת, דהיינו לכל המוקדם בשנת 2009 (המועד בו בוצע התשלום הראשון שהשבתו נדרשת).

39.

ודוק, ההבחנה המרכזית העוברת כחוט השני בהחלטתו של בית המשפט קמא, היא בין עילות התביעה המתייחסות לתשלומים שבוצעו על פי החוזה, לבין עילות התביעה המתייחסות לדרישות מאוחרות החורגות מהמוסדר בחוזה. להבחנה זו חשיבות רבה, שכן בעוד שתביעות המתייחסות להשבת תשלומים שבוצעו על פי החוזה מחייבות דיון בטענת החוזה הפסול (שכן כפי שהובהר, כל עוד החוזה עומד בתוקפו, הוא משמש בסיס המונע תביעה להשבתן) תביעות המתייחסות לדרישות מאוחרות החורגות מהמוסדר בחוזה אינן מצריכות דיון בטענה זו (שכן החוזה לא היווה מעולם בסיס לקבלת טובות הנאה אלה). ואולם, למרות השוני האמור בין עילות התביעה, מסקנת בית המשפט כי להבחנה זו חשיבות לצורך הגדרת מועד פתיחת מרוץ ההתיישנות שגויה. ביחס לשני סוגי העילות מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל אלא כשהמשיבות קיבלו את טובת ההנאה, שכן רק ממועד זה התגבשו כל "עובדות התביעה". מכאן, שכשם שיש מקום לאפשר למבקשת לנהל תביעה ביחס לתשלום על עבודות נוספות שבוצעו ותשלומים נוספים שנגבו ב-7 השנים שקדמו לתביעה, כך גם אין לחסום את דרכה לנהל תובענה ביחס לתשלומים ששילמה לטענתה על פי חוזה פסול במשך 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה.

40.

טרם חתימה אבהיר כי הדיון בהחלטה זו מתייחס לשאלות הנוגעות לסוגיית ההתיישנות בלבד. לחלוף הזמן עשויות להיות השלכות במישורים אחרים (למשל, לצורך הערכת ראיות הצדדים, במסגרת טענת השתק או לצורך הדיון באפשרות לתת צו קיום לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי)), והאמור בהחלטה זו אינו מתייחס מטבע הדברים להיבטים אלה.

סוף דבר

41.

בהינתן האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לא היה מקום לקבוע בשלב זה של הדיון כי מי מעילות תביעתה של אפרידר התיישנו, מאחר שתביעתה הוגשה לכאורה בטרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות העילות הנטענות בכתב התביעה. כנגזר מכך החלטת בית המשפט קמא בדבר מחיקת חלק מכתב התביעה תתבטל, והבקשה לסילוק על הסף תדחה במלואה. נוכח מסקנה זו, לא ראיתי צורך להיזקק לשאר הטענות שהעלו הצדדים, ובפרט לטענות הנוגעות להתקיימות החריגים לחוק ההתיישנות. למותר לציין שאינני מביע כל עמדה לגופם של הדברים, וכי מלוא טענות הצדדים שמורות להם להמשך ההליך.

42.

המשיבות יישאו בהוצאות המבקשת במסגרת ערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.