רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ. פרימיוס קלאס בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' אליקים) מיום 20.10.2010 בה נדחתה, בין היתר, בקשתם של המבקשים לסילוקה על הסף של התביעה שכנגד שהגישו המשיבים מחמת העדר עילה.

תמצית העובדות והטענות הצריכות לעניין היא זו:

1.

המבקשות 1-5 ו-7-10 (להלן: המבקשות ) וכן המשיבות 1-2, הינן חברות הפועלות בענף המזון. בין מבקשות למשיבות אלו התקיימו במשך מספר שנים יחסי מסחר במסגרתם רכשו הצדדים זה מזה סחורות באופן שוטף. המבקש 6 הינו לטענת המשיבים המנהל והבעלים של המבקשות ומי שחולש, הלכה למעשה, על פעילותן ואילו המשיב 3 היה במועדים הרלוונטיים מנהלן ובעליהן של המשיבות 1-2.

ההליך העיקרי המתנהל בבית משפט קמא נוגע לשתי תביעות: האחת היא

תביעה כספית שהגישה המבקשת 1 כנגד מספר נתבעים, בהם המשיבה 1, בטענה כי הנתבעים אחראים לגניבת סחורות ממנה ומכירתן לצדדים שלישיים. השניה – תביעה שכנגד, שהגישו המשיבים כנגד המבקשים, בין היתר, בעילות של רשלנות, היזק במזיד, הפרת חוזה ועשיית עושר שלא במשפט. במוקד התביעה שכנגד עמדה טענת המשיבים, לפיה בשל מעשי הגניבה הנטענים והמוכחשים על ידם, נקטו המבקשות בפעולות נקם נגדם אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בעיכוב כספים המגיעים להם עבור סחורה שסיפקו למבקשות; במניעת אספקת סחורות למשיבים חרף העובדה כי התמורה בגין אותן סחורות כבר שולמה לידי המבקשות; ובהפעלת לחץ על ספקים שנהגו לספק סחורות למשיבים, במטרה לגרום לניתוק קשרי המסחר עמם. לטענת המשיבים, נוכח התנהלותן זו של המבקשות נגרמו להם נזקים כלכליים כבדים שהובילו להתמוטטותה הכלכלית של המשיבה 1. המשיבים הוסיפו וטענו כי אין באפשרותם להבחין בין תרומתה היחסית של כל אחת מן המבקשות למעשים ולנזקים העומדים ביסוד התביעה שכנגד, הואיל והמדובר בחברות "השלובות זו בזו מבחינה מסחרית" כלשונם. לבסוף, טענו המשיבים כי המבקש 6 אחראי אף הוא לנזקיהם, בהיותו היד המכוונת שעמדה מאחורי אותו "מסע נקם" שניהלו המבקשות נגד המשיבים.

2.

ביום 18.5.2009, הגישו המבקשים בקשה למחיקת סעיפים שונים בכתב התביעה שכנגד (להלן: בקשת המחיקה הראשונה ) בטענה כי נכללו בהם טענות בדבר זדון והשפעה בלתי הוגנת בלא פירוט כנדרש על פי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות ). כמו כן הגישו המבקשים ביום 20.5.2009 בקשה למתן הוראות, בה טענו כי כתב התביעה שכנגד מנוסח באופן כוללני וגורף ולפיכך לא ניתן לדלות ממנו מהו חלקו הנטען של כל אחד מן המבקשים במעשים ובנזקים נשוא כתב התביעה שכנגד. בנסיבות אלו, כך טענו המבקשים, כתב התביעה שכנגד אינו מגלה עילה כנגד מי מהם והאופן בו נוסח פוגם ביכולתם להתגונן כראוי מפני הטענות המופנות כלפיהם. על כן, התבקש בית משפט קמא, בין היתר, להורות למשיבים לייחד ולייחס לכל אחד מן המבקשים את העובדות המקימות נגדו את עילת התביעה שכנגד.

בהחלטתו מיום 24.1.2010, קיבל בית המשפט את טענות המבקשים לפגמים שנפלו בניסוחו של כתב התביעה שכנגד אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה כי טענות המשיבים נוסחו באופן כוללני מדי, בהעדר הפירוט הנדרש על-פי דין ובהעדר הבחנה בין חלקו הנטען של כל אחד מן המבקשים במעשים המבססים את כתב התביעה שכנגד. על אף האמור, נמנע בית המשפט מלהורות על מחיקת סעיפים בכתב התביעה שכנגד, בקובעו כי הפתרון הדיוני הראוי הינו חיוב המשיבים (הם, כאמור, התובעים שכנגד) בהגשת כלל עדויותיהם בתצהירים ועיכוב מועד הגשת תצהירי העדות מטעם המבקשים. כל זאת, תוך שמירת זכותם של המבקשים לשוב ולעתור לבית המשפט בבקשה למחיקת סעיפים בכתב התביעה שכנגד, תוך 20 ימים מיום קבלת תצהירי העדות מטעם המשיבים. נוכח הפתרון הדיוני שאומץ כאמור, הוסיף בית המשפט והורה על מחיקתה של הבקשה למתן הוראות, תוך שמירת זכותם של המבקשים גם בעניין זה לשוב ולפנות בבקשה דומה תוך 20 ימים מיום קבלת תצהירי העדות מטעם המשיבים.

3.

המשיבים הגישו את תצהירי העדות מטעמם (להלן: התצהירים ) והמבקשים אשר סברו כי אין בתצהירים אלו כדי לרפא את הפגמים שנפלו בכתב התביעה שכנגד לראשונה שבו ופנו לבית המשפט בבקשה כי יורה על מחיקתם של הסעיפים אליהם התייחסה בקשת המחיקה הראשונה מכתב התביעה שכנגד. כן הגישו המבקשים בקשה נוספת למתן הוראות, בה טענו, בין היתר, כי תצהירי המשיבים אינם כוללים כל טענה עובדתית העשויה להקים עילת תביעה נגד המבקשים 1,2,4 ו – 6. משכך, התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות על סילוקה של התביעה שכנגד על הסף ככל שהיא מתייחסת למבקשים אלו.

ביום 20.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אליקים) את שתי הבקשות בקובעו כי במסגרת תצהיריהם עלה בידי המשיבים להביא למיקוד המחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים ואף להבהיר את אותן טענות שבית המשפט סבר לכתחילה כי הן דורשות הבהרה. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי חזית המחלוקת בין הצדדים לצורך בירור התביעה שכנגד תהא אותה החזית אשר תוארה בתצהירי העדות מטעם המשיבים. עוד קבע בית המשפט כי יש בתצהירי המשיבים כדי לייחס, לכאורה, מעשים או מחדלים למבקשים כולם ומשכך, אין מקום להורות בשלב זה של ההליך על מחיקתה של התביעה שכנגד ביחס לאיזה מן המבקשים.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשים סבורים כי לכתחילה לא היה מקום לנסות ולתקן את הפגמים שנפלו בכתב התביעה שכנגד בדרך של הגשת תצהירי עדות מטעם המשיבים ומכל מקום, אין בתצהירים אלו כדי לרפא את הפגמים שנפלו בכתב התביעה שכנגד לכתחילה. אשר למבקש 6 נטען, כי אין בתצהירים כל טענה עובדתית המקימה עילת תביעה נגדו. בייחוד כך הוא משום שהמשיבים לא חלקו בתצהירים על העובדה כי המבקש 6 פעל בשמן של יתר המבקשות והם לא עתרו להרמת מסך ההתאגדות בינו לבינן. לגישת המבקשים לא ניתן לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, להטיל אחריות אישית על בעל מניות או אורגן של חברה אלא במקרים חריגים שהמקרה דנן אינו נמנה עמם. עוד שבים המבקשים וטוענים כי יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה שכנגד ככל שהיא מתייחסת למבקשות 1, 2, ו – 4 ולדידם, נסיונם של המשיבים לחייב מבקשות אלו לשאת באחריות לנזקיהם בהתבסס על הטענה כי המדובר בחברות "השלובות זו בזו בבעלויות צולבות", אין בו ממש. גם בהקשר זה מציינים המבקשים כי המשיבים לא עתרו במסגרת התביעה שכנגד להרים את מסך ההתאגדות בין החברות הנדונות והם מוסיפים ומדגישים כי על פי ההלכה הפסוקה, אין בעצם קיומו של אשכול חברות כדי להצדיק את הרמת המסך בין החברות באותו אשכול גם אילו נתבקש הדבר. שלישית, נטען כי אין בטענות שמעלים המשיבים כדי להקים עילת תביעה כנגד מי מן המבקשים בעניינו של המשיב 3. תביעתם של המשיבים, ככל שהיא נוגעת למשיב 3 מבוססת על טענתו כי בשל קריסתה של המשיבה 1 אין באפשרותו לגבות מידיה כספים שהשקיע בה כהלוואת בעלים. לגישת המבקשים, אף אם תתבררנה טענות אלו כנכונות, לא יהא בכך כדי להוביל להטלת אחריות כלפיו על מי מהם. לבסוף, נטען כי תצהירי המשיבים אינם מגלים עילת תביעה העומדת למשיבה 2 כנגד מי מן המבקשים ואין בהם כל פירוט ביחס לנזקיה של משיבה זו ומשכך, יש לסלק על הסף את התביעה שכנגד גם בעניינה של משיבה זו.

5.

המשיבים, מצידם, סבורים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לטענתם הוגשה בקשת רשות הערעור בחלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתה ודי בטענת סף זו על מנת לדחותה. אף לגופו של עניין סבורים המשיבים כי אין לבקשה על מה לסמוך והם טוענים כי ההחלטה לפיה ניתן לתקן במסגרת תצהירי העדות מטעמם את הפגמים שנפלו בניסוח התביעה שכנגד, ניתנה עוד ביום 24.1.2010 ואף על פי כן לא ביקשו המבקשים להשיג על החלטה זו ולא הגישו לגביה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. עוד טוענים המשיבים כי תצהיריהם מפורטים דים ומאפשרים למבקשים להתגונן מפני כלל הטענות המופנות נגדם. המשיבים מטעימים, כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין להורות על סילוקה על הסף של תביעה למעט במקרים חריגים, בהם ברור הוא כי אף אם יעלה בידו של התובע להוכיח את כלל טענותיו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו. לגישת המשיבים, אין זה המצב במקרה הנדון. אשר לעילת התביעה נגד המבקש 6 טוענים המשיבים כי הם אינם מבקשים לחייבו באחריות לנזקיהם מכוח דוקטרינת הרמת המסך, אלא מכוח עקרון האחריות האישית של נושאי משרה בחברה. זאת בהסתמך על טענתם כי בהתנהלותו הרשלנית וחסרת תום הלב גרם המבקש 6 נזקים שונים למשיבים, הכל כמפורט בכתב התביעה שכנגד ובתצהירים מטעם המשיבים. אשר לחבותן של המבקשות 1,2 ו -4, מפנים המשיבים לסעיפים בתצהירו של המשיב 3 וכן לכתב התביעה שכנגד, אשר האמור בהם, די בו, לגישתם, כדי להקים עילת תביעה נגד מבקשות אלו. בנוסף, שבים המשיבים וטוענים, כי הקושי להבחין בין תרומתן של המבקשות השונות לאירועים המבססים את כתב התביעה שכנגד נעוץ בהתנהלותן של המבקשות עצמן, אשר פעלו כגוף מסחרי אחד ביחסיהן עם המשיבים. אשר לעילת תביעתו של המשיב 3 סבורים המשיבים כי מדובר בנזק ראשוני שהינו, נפרד ובלתי תלוי בנזקיה של המשיבה 1 ולפיכך, עומדת למשיב 3 עילת תביעה עצמאית נגד המבקשים. לבסוף, טוענים המשיבים כי בניגוד לעמדת המבקשים התביעה שכנגד וכן התצהירים מטעמם, מקימים עילת תביעה למשיבה 2 נגד המבקשים כולם.

6.

טענת המשיבים כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור אין בה ממש, הואיל וההחלטה נשוא הבקשה ניתנה במעמד הצדדים ביום 20.10.2010 ומשכך המועד האחרון להגשתה הוא – 19.11.2010. יום זה היה יום שישי בשבוע, ועל כן נדחה מכוח תקנה 4 לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג - 1983, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור ליום א' העוקב לו ובמקרה דנן יום א' ה - 21.11.2010. המבקשים אכן הגישו את בקשת רשות הערעור ביום 21.11.2010 ולפיכך אין לומר כי הבקשה הוגשה באיחור. אולם, לגופם של דברים ומן הטעמים שאבאר להלן, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. חיוב המשיבים להגיש תצהירי עדות כדרך לריפוי הפגמים שנפלו בכתב התביעה שכנגד הוא פתרון דיוני שאימץ בית משפט קמא בהחלטתו מיום 24.1.2010 והמבקשים לא פנו לבית משפט זה בהליך ערעורי כלשהו בעקבות אותה החלטה. על כן, אין מקום להרהר אחרי פתרון זה עוד. השאלה היחידה העומדת לדיון עתה היא, אפוא, השאלה האם קמה הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה בהינתן האמור בתצהירי העדות מטעם המשיבים, אין להורות על סילוקה על הסף של התביעה שכנגד מחמת העדר עילה.

בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב.

ראשית, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית המורות על המשך בירורו של ההליך לגופו (ראו: רע"א 9286/07 א.ט. שירותים משפטיים בע"מ נ' י. גרוס ובניו בע"מ (לא פורסם, 29.11.2007)). זאת ועוד. סילוקה של תביעה על הסף, מבלי לבררה לגופו של עניין, מהווה אמצעי קשה. משכך, נפסק לא אחת כי השימוש בסמכות להורות כן שמור למקרים חריגים, בהם ברור הוא כי אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו הוא עותר בהתבסס על העובדות להן טען (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם, 4.6.2007)). לאחר שעיינתי בתצהירי המשיבים, שוכנעתי כי המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו. אשר לשאלת קיומה של עילת תביעה לכאורה נגד המבקש 6 סבורני כי העובדה שהמשיבים לא ביקשו להרים את מסך ההתאגדות בין המבקש 6 למבקשות האחרות אין בה לכשעצמה כדי לחייב את המסקנה בדבר העדר עילת תביעה נגדו. כפי שציינו המשיבים בתגובתם, ההלכה הפסוקה הכירה זה מכבר באפשרות לחייב אורגן של החברה באחריות אישית לעוולות שביצע בעצמו עת פעל בשם החברה ועבורה וזאת "על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי" (ראו לעניין זה: ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ (לא פורסם, 5.2.2004)). לטענת המשיבים, המבקש 6 נושא באחריות אישית לנזקיהם כאורגן של המבקשות וכמי שעמד מאחורי ההחלטה להביא לקריסתה הכלכלית של המשיבה 1 בנקמה על מעשי הגניבה הנטענים. השאלה אם בסופו של יום אכן יצליחו המשיבים להוכיח את טענתם כי עניינו של המבקש 6 נמנה עם אותם מקרים המצדיקים הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה היא שאלה נפרדת, ואותה יש לברר בראיות. משכך צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום להורות על סילוק התביעה שכנגד על הסף ככל שהיא נוגעת למבקש 6 כבר בשלב מקדמי זה.

7.

אשר לקיומה של עילת תביעה נגד המבקשות 1,2 ו -4 -

אף בעניין זה סבורני כי העובדה שהמשיבים לא עתרו להרמת מסך ההתאגדות בין מבקשות אלו לבין עצמן, אין בה כדי להצדיק את סילוקה של התובענה נגדן על הסף. כפי העולה מתצהירו של המשיב 3 ומכתב התביעה שכנגד בסעיפים שאליהם הפנו המשיבים בתגובתם, התביעה שכנגד מבוססת, בין היתר על הטענה כי כל המבקשות ובהן המבקשות 1,2 ו -4, פסקו מלספק סחורה למשיבים ועיכבו בידיהן כספים המגיעים למשיבים בגין סחורה אותה סיפקו למבקשות. משכך, אני סבורה כי בדין קבע בית משפט קמא שקיימת לכאורה עילת תביעה אף נגד מבקשות אלו. אשר לעילתה של המשיבה 2 נגד המבקשים. על פי טענת המשיבים, המשיבה 1 שימשה כספקית העיקרית של המשיבה 2 ועם קריסתה עקב מעשיהם הנטענים של המבקשים, גדלו העלויות בהן נשאה המשיבה 2 לצורך פעילותה העסקית. עוד נטען, כי המשיבה 2 זוהתה עם המשיבה 1 על ידי ספקיה האחרים, כך שהגשת התביעה על ידי המבקשים נגד המשיבה 1 בהתבסס על טענות למעשי גניבה שביצעה המשיבה 1, הובילה את אותם הספקים לנתק את יחסי המסחר גם עם המשיבה 2. המשיבים הוסיפו וטענו כי נזקים אלו, בהצטברם, הובילו בסופו של יום לקריסתה הכלכלית של המשיבה 2. סבורני כי טענות אלו יש בהן כדי לבסס עילת תביעה לכאורה מצד המשיבה 2 נגד המבקשים ולפיכך, בדין נמנע בית המשפט מלהורות על סילוק התביעה בעניינה על הסף והוא הדין באשר לעילת התביעה הנטענת על ידי המשיב 3. טיבו של הנזק שנגרם למשיב 3 מחייב בירור עובדתי ומשפטי ומשכך אין מקום לסילוק תביעתו כבר בשלב מקדמי זה (השוו: עניין פלוני הנ"ל).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח.