רע"א 4308/18 בנימין ברון נ. יורם לוינסון

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע

מיום 22.5.2018 בה"פ 22479-02-18 (השופט י' פרסקי ) , בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק תובענה שהוגשה נגדם על הסף, מחמת אי-תשלום אגרה כדין.

רקע והחלטת בית המשפט המחוזי

2.

המבקש 1 (להלן: ברון ) והמשיב 1 (להלן: לוינסון ) יסדו יחדיו את המשיבה 4 (להלן: החברה ) , והם מחזיקים בה בחלקים שווים. המשיבים 3-1 הגישו תובענה, בגדרה נתבקשה אכיפתו של הסכם מכר שנכרת בין הצדדים (להלן: ההסכם ), ושקיבל לשיטתם תוקף של פסק דין כחלק מהסכם גישור שאושר בבית המשפט. במסגרת ההסכם, נדרש לוינסון למכור לברון את מניות החברה המצויות בבעלותו.

3.

בסברם כי התובענה שהגישו היא תביעה למתן "צו אכיפה" , כלשון תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ), שילמו המשיבים 3-1 את האגרה המתאימה לסעד זה, בסך של 1,144 ₪. ברם, המבקשים סבורים כי בכך 'התחמקו' המשיבים מתשלום האגרה בשיעור המתחייב. לטענתם, התובענה כוללת סעדים כספיים, ששווים עומד על סך של 120 מליון ₪ לפחות. לפיכך, יש לדידם לשום את אגרת בית המשפט בהתאם לפרט 8 לתוספת לתקנות האגרות, שלפיו האג רה הנדרשת היא 2.5%

מהסכום הנתבע עד לסך של 23,971,596 ₪ , ועוד 1% מהסכום הנתבע מעבר לכך. נוכח האמור, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת אי-תשלום אגרה בסכום הראוי, שלשיטתם עמד על סך של כ-1,560,000 ₪.

4.

בהחלטה מיום 22.5.2018, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט נדרש לתקנה 3(1) לתקנות האגרות, אשר "קובעת במפורש

כי הליך של סעד לאכיפת הסכם הינו כהליך שאינו ניתן לביטוי כספי" , וקבע כי בנדון דידן, התובענה כוללת שני סעדים – הוראה על אכיפת הסכם, ומינוי כונס נכסים לצורך ביצוע האכיפה. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא ניתן לשום את הסעדים הללו על-פי שווי ההסכם. עוד נקבע, כי על-פי ההלכה הפסוקה, יש לנקוט בפרשנות מקלה ביחס לאגרות בית המשפט, ולפיכך יש לראות את אגרת בית המשפט כאילו שולמה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

5.

בבקשה נטען, כי הסעדים המבוקשים בנדון דידן הולמים את החריג הקבוע בסעיף 3(1) לתקנות, לפיו במקרה של

"תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו" , יש לשלם אגרה בשיעור מלא בהתאם לגובה הסעד הכספי המבוקש . המבקשים סבורים כי אכיפת ההסכם תקנה למשיבים סכום בסך כולל של 120 מיליון ₪, המורכב מהתמורה שתתקבל בגין מכירת המניות, ומדיבידנד בסך של 55 מיליון ₪ שאמור להיות מחולק להם. כך גם עולה, לעמדת המבקשים, מפסיקתו של בית משפט זה,

בה נקבע כי תובענה לאכיפת הסכם למכר מניות תסווג כתובענה לסעד כספי (ראו למשל: רע"א 4312/10 חבס – ח.צ השקעות (1960) בע"מ נ' אהובי (2.5.2010) (להלן: עניין חבס )).

6.

בתגובתם טוענים המשיבים, כי הסעד לו עתרו – צו לאכיפת ההסכם, ומינוי כונס נכסים לשם הוצאתו לפועל – הוא סעד הצהרתי, ויש לקבוע את האגרה בהתאם. לשיטתם, חלוקת הכספים היא פעולה משנית מבין הפעולות שיידרש כונס הנכסים לבצע. לפיכך נטען, כי אין בחלוקת הכספים שעתידה להתבצע על-ידי הכונס כדי להגדיר את כלל הסעדים המבוקשים כסעדים כספיים. בהקשר זה מבחינים המשיבים בין עניינם לבין עניין חבס , מכיוון שבאותו עניין לא נדרשו פעולות נוספות לשם מימוש הסכם מכר המניות, זולת מכירת המניות עצמן. המשיבים מדגישים בנוסף, כי מדיניות הפסיקה היא לפרש את סיווג האגרות באופן ליברלי.

7.

ביקשתי גם את תשובת המדינה לבקשת הרשות לערער, וזו הצטרפה לעמדת המבקשים ולנימוקיהם. לשיטתה, המשיבים מעוניינים לתת בידי הכונס סמכויות כספיות אופרטיביות, כגון סמכות להעביר מניות, לערוך התחשבנות כספית, ולבצע תשלומים מקופת החברה, כמו גם להורות על חלוקת דיבידנד. לפיכך, יש לסווג את הסעד המבוקש על-ידי המשיבים כסעד כספי. עוד נטען, כי על-פי המדיניות הנוהגת בפסיקה, סעד הצהרתי יחשב כסעד ששוויו ניתן לכימות מקום שמתן הסעד יוביל לקבלת סכום כספי מבלי להידרש להליכים משפטיים נוספים.

8.

בתגובה לתשובת המדינה טענו המשיבים, כי אין לבחון את סיווג הסעדים על בסיס הפעולות שאותן ידרש כונס הנכסים לבצע, וכי מכל מקום, הפעולות שאותן יבצע כונס הנכסים אינן עולות לכדי סעדים כספיים. בהקשר זה נטען, כי הסמכות להעביר מניות כשלעצמה היא פעולת אכיפה מסוג 'צו עשה'; הסמכות לבצע תשלום מקופת החברה היא בגדר תשלום לבעל הדין שמינה את הכונס; והסמכות לערוך התחשבנות כספית כוללת בעיקרה, בפועל, את הסמכות לערוך "בחינה של נתוני החברה על מנת לקבל את התמונה ביחס לסכום לו יהיה זכאי המשיב 1 בסופו של ההליך" , ולכן אינה מהווה סעד כספי.

9.

לאחר הגשת התשובות והתגובות-לתשובות, הודיעו המשיבים 3-1 כי ביום 18.12.2018 ניתן פסק דין שהכריע בתובענה גופה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיבים בעיקרן, והורה על אכיפת הסכם המכר ועל מינוי כונס נכסים לצורך ביצועו. לפיכך, ביקשו המשיבים 3-1 לדחות את בקשת רשות הערעור, מן הטעם שהיא הפכה לתיאורטית. בנוסף הדגישו המשיבים 3-1, כי משזכו בדינם, נפסקו לזכותם הוצאות משפט, וקביעה זו ניתנה בהתבסס על ההוצאות שהיו נכונות לאותה עת, ובכללן גם שיעור האגרה ששולמה. לפיכך נטען, כי גם ככל שייקבע כי ישנה חבות נוספת באגרה, המבקשים , שהפסידו בדינם, הם אלו שצריכים לשאת בה. המדינה התנגדה לבקשה, משום שלשיטתה המועד שבו נקבעת החבות באגרה הוא מועד הגשת התביעה, ו אין בהכרעה בהליך העיקרי כדי להשפיע על שיעור האגרה הראוי. המבקשים לא מסרו את עמדתם בסוגיה. עוד יצוין, כי ביני לביני הוגש ערעור על פסק הדין האמור, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטת השופט ע' פוגלמן

מיום 30.1.2019; הערעור תלוי ועומד לפני בית משפט זה, והדיון בו קבוע ליום 5.3.2020 (ע"א 375/19).

דיון והכרעה

10.

לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים מזה ומזה, ועיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא בבחינתן של בקשות רשות לערער על החלטת ביניים היא, כי יש להעדיף את בירורן במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. הדברים אמורים בפרט ביחס להחלטות המורות על בירור תובענה לגופה, שההתערבות בהן תהא מצומצמת עוד יותר (ראו למשל: רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ (31.1.2011); רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים (18.5.2006)). כך בכלל, וכך גם ביחס לבקשות כבענייננו, שעניינן סילוקה על הסף של תובענה מחמת אי-תשלום אגרה מספקת (ראו רע"א 3601/13 רשות שדות התעופה בישראל נ' שיף (23.5.2013); ראו גם רע"א 8201/15 פלונית נ' משרד הבריאות (4.5.2016); בהקשר קרוב, של בקשה לפטור מאגרה, ראו רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פ"ד סא(2) 795 (2006)).

11.

בנסיבותיו של הנדון דידן, אין לחרוג מנקודת מוצא זו. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורנו, כי רשות ערעור על החלטות ביניים תינתן במצבים שבהם "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . כאמור, זמן קצר לאחר שהשלימו הצדדים את הגשת תגובותיהם ותשובותיהם לבקשה שלפנַי, ניתן פסק דין שהכריע בתובענה גופה – ובגדרו העדיף בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבים. ערעור על פסק הדין תלוי ועומד, והדיון בו צפוי להתקיים בעוד חודשים ספורים. במצב דברים זה, קשה למצוא 'נזק של ממש' אם בירור ההשגות על אי-סילוק התובענה על הסף ידחה לדיון בערעור על פסק הדין; כך בפרט מקום שהתובענה התקבלה לגופה, ואף נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת מבלי להביע עמדה בדבר. בדומה, גם סיכון לניהולו של הליך מיותר או בדרך שגויה – אין. פסק הדין ניתן, הערעור ממשמש ובא, ואנו בין השמשות. בעת הזו, אין מקום להיעתר לבקשה.

12.

לצד האמור, וכדי לוודא שטענות הצדדים בסוגיה זו יוכלו להתלבן כדבעי בגדרי הערעור, יש לאפשר לצדדים לתקן את כתבי טענותיהם בערעור ולהתייחס לסוגיית האגרה במפורש, ככל שיחפצו בכך. בנוסף, יש להורות על צירוף המדינה כמשיבה לערעור, בהיותה בעל דין נכון ודרוש ביחס לסוגיית האגרה ( ראו, למשל, רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (18.6.2006)), ובפרט משתגובתה נדרשה גם בבקשה שלפנַי.

13.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור – נדחית; הצדדים יוכלו לתקן את כתבי טענותיהם בערעור (ע"א 375/19) בהתייחס לסוגיית האגרה. המבקשים יוכלו לעשות כן עד יום 30.9.2019; המשיבים יוכלו להשיב עד יום 30.10.2019; כמו כן יצרפו המבקשים-המערערים את המדינה כמשיבה לערעור, וזו תהא רשאית להגיש את עמדתה עד יום 30.11.2019.

בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.