רע"א 8201/15 פלוני נ. משרד הבריאות

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 8.11.2015 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' עמית אניסמן ), בגדרה חויבה המבקשת לקצוב את סכום תביעתה ביחס לרכיבים שונים בכתב התביעה שהגישה נגד המשיבים ולהשלים תשלום אגרה בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ). יוער, כי הבקשה דנא כוונה גם נגד החלטות נוספות של בית משפט קמא, אך בהחלטתי מיום 8.2.2016 דחיתי את חלקי הבקשה המתייחסים להחלטות אלה, כמפורט שם.

רקע

1.הרקע הרלוונטי פורט בהרחבה בהחלטות קודמות במסגרת מספר בקשות רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטות בית משפט קמא (ראו ההחלטות ברע"א 4436/14 וברע"א 6090/15). לשם הנוחות והסדר הטוב, אחזור גם הפעם על עיקרי הדברים.

בתמצית, ביום 5.9.2011 הגישה המבקשת תביעה נזיקית בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעשים וממחדלים של המשיבים. במרכז התביעה עומדות טענות קשות שטוענת המבקשת כלפי המשיב 3, הכוללות, בין היתר, טענות בנוגע למעשי תקיפה מינית, רשלנות רפואית, עושק ומרמה, אשר בוצעו, לכאורה, אגב טיפולי פוריות במבקשת. ההליך המשפטי מתנהל כבר שנים ארוכות, ונראה כי גם בשלב זה טרם הושלמו ההליכים המקדמיים בתיק.

מהותה של התביעה – כך על פי כותרתה ותוכנה – "נזיקית – נזקי גוף", ובה כללה המבקשת, בין היתר, את העילות והסעדים הבאים: נזקים מיוחדים, כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה, פגיעה בפרטיות ופיצויים עונשיים.

הבקשה להשלמת אגרה והחלטת בית משפט קמא

2.בחלוף ארבע שנים מיום הגשת התביעה, ביום 1.9.2015, הגישה המדינה (המשיבה 1), שהיא גם נתבעת בתובענה בגין מעשים או מחדלים המיוחסים למשרד הבריאות, בקשה לבית המשפט קמא לחייב את המבקשת בתשלום אגרה כדין בגין הסעדים שהתבקשו ושאינם בבחינת נזקי גוף אלא בגדר תביעה לסכום קצוב שסכום האגרה בגינם נגזר מסכום הפיצוי הנתבע. זאת, בניגוד לסעדים הנתבעים בשל נזקי גוף, אשר סכום האגרה בגינם קבוע, ומועדי תשלומה שונים מהמועדים הקבועים לתשלום האגרה שבגין תביעה לסכום קצוב (תקנה 5 לתקנות האגרות). כפועל יוצא מכך ביקשה המדינה מבית משפט קמא לחייב את המשיבה לקצוב את סכומי הפיצויים הנתבעים בגין רכיבי הפגיעה באוטונומיה והפגיעה בפרטיות, ולהורות לה להשלים את תשלום האגרה בהתאם. כן ביקשה המדינה לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות שכבר נפסקו לחובתה לטובת אוצר המדינה, כתנאי להמשך ההליכים בתובענה. המבקשת, מנגד, טענה לשיהוי בבקשה, שכן זו הוגשה, כאמור, לאחר ארבע שנים מיום הגשת התביעה.

3.בית משפט קמא קיבל את בקשת המדינה בחלקה. נקבע כי אמנם תביעתה של המבקשת היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אולם קיימים מספר רכיבים הכלולים בתביעה אשר סיווגם כ"נזקי גוף" שנוי במחלוקת בין הצדדים: פגיעה בפרטיות, פגיעה באוטונומיה ופיצויים עונשיים.

בהסתמך על רע"א 5237/06 מדינת ישראל נ' מנסור (6.7.2008) (להלן: עניין

מנסור ) – שעסק בשאלת סיווגה של פגיעה נפשית כנזק גוף – קבע בית המשפט כי המבחן האם עילת תביעה תוגדר כנזק גוף נעוץ בשאלה האם נטען כי נגרמה נכות או פגיעה נפשית בפועל. על רקע האמור נקבע כלהלן: באשר לבקשה לקביעת פיצויים בגין פגיעה

בפרטיות ציין בית משפט קמא כי המבקשת בעצמה בחרה לקצוב את שיעור הזנק בתביעתה לסכום של 100,000 ש"ח, ועל כן המדובר בנזק כספי בסכום קצוב ולא בנזק גוף. באשר לפגיעה

באוטונומיה נקבע, כי אין חובה לסווג את הסעד בשל ראש נזק זה בנפרד, ומאחר שהוגשה חוות דעת התומכת בכתב התביעה לרבות בעניין הפגיעה באוטונומיה, הרי שמדובר בתביעה לפיצוים בגין נזקי גוף. ואולם, לעניין הפיצויים

העונשיים נקבע, בין היתר בהסתמך על הלכת בית משפט זה ב רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני (11.4.2010) (להלן: עניין לדני ), כי אין מדובר בפיצוי הקשור באופן ישיר לנזק הגוף שכן תכליתו של הפיצוי שונה, ומשכך יש לכמת את הסעד המבוקש ולהשלים את תשלום האגרה לפי שיעורה.

הבקשה לחייב את המבקשת לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתה כתנאי להמשך ההליכים בתובענה נדחתה על ידי בית המשפט בקבעו שאין זה התיק המתאים להתנות את המשך ההליכים בתשלום הוצאות, וזאת נוכח מורכבותו של התיק והקשיים בניהולו. כן צוין כי אין מניעה שהמדינה תפעל לגביית ההוצאות שנפסקו לטובתה ללא קשר להמשך ניהול התיק. באשר לטענת השיהוי בהגשת הבקשה, בית המשפט ציין את התנהלותה של המבקשת לאורך ההליך, אשר מובילה להתמשכות ניכרת של ההליך, ומשכך נקבע כי אין לחסום את דרכה של המדינה בנושא הבקשה.

הבקשה דנא

4.בבקשתה, טוענת המבקשת כי החלטת בית משפט קמא עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, וכי היא מתעלמת מכך שהמדובר בתביעתה של נפגעת תקיפה מינית, ומכך שכל הפיצויים הנתבעים על-ידיה מבוססים על נזקי גוף - פיזיים ונפשיים - שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעשי התקיפה המינית שביצע בה המשיב 3. עוד נטען, כי בקשת המדינה הוגשה בשיהוי רב, וגם משום כך היה מקום לדחותה.

יוער, כי בקשת רשות הערעור אוחזת 14 עמודים, ומתוכם מקדישה המבקשת חמישה עמודים לטענות שונות נגד המשיב 3 ועוד כשלושה עמודים לטענותיה נגד המדינה שאינן נוגעות באופן ישיר להחלטות כלפיהן מופנית ההחלטה. עוד יוער כי בצד בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא הנדונה, שנדחתה על-ידי בהחלטתי הנזכרת מיום 8.2.2016 .

תגובות המשיבים

5.בתגובתה ציינה המדינה, כי לאחר הגשת הבקשה ומשנדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא, שילמה המבקשת את מלוא האגרה הנדרשת על-פי תקנות האגרה.

לגופם של דברים, סמכה המדינה ידיה על החלטת בית משפט קמא, וטענה כי בהתאם להלכת מנסור

ולדני אין להתייחס לפיצויים עונשיים כסעד הנכלל בין "נזקי גוף", וכי המדובר בסעד כספי שניתן לכמת את שוויו. המדינה הפנתה, בין היתר, לתקנה 3 לתקנות האגרות, שעניינה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", שתביעה עבור פיצוי עונשי אינה מנויה בגדרה. עוד נטען כי המבקשת "מנהלת את ההליך באופן מטריד ומכביד ... " וגם משום כך יש לחייבה בתשלומי האגרה, על מנת שתשתתף בעלויות ההליך המשפטי אותו יזמה.

6.מטעם המשיב 3 הוגשה תגובה האוחזת 19 עמודים, ואף הוא הרחיב את היריעה וגולל על פני לא פחות מעשרה עמודים את מסכת ההתכתשויות בינו לבין המבקשת שאינה נוגעת באופן ישיר לבקשה דנא. כן הקדיש המשיב 3 עוד כחמישה עמודים לעניין בו כלל לא התבקשה תגובה. לגופו של עניין, הצטרף המשיב 3 לתשובת המדינה בנושא, ואף הוסיף טענות רבות בעניין התנהלותה הדיונית של המבקשת שנועדה, כך נטען, להתיש את הצדדים ואת בית המשפט.

7.המשיבים 5-4 מתנגדים גם הם לבקשת רשות הערעור תוך שהם מסתמכים על ההלכות העיקריות בנושא – עניין

מנסור ועניין לדני

– לפיהן רכיב של פיצויים עונשיים אינו מהווה נזק גוף לעניין תשלום אגרה.

דיון והכרעה

8.בראשית הדברים, ראיתי לנכון להעיר כי בענייננו המדינה, שהיא אחד הנתבעים בהליך העיקרי, חובשת שני כובעים – האחד, של הגורם הממונה על גביית האגרה (אוצר המדינה); והאחר, של בעל דין בתובענה העיקרית. משכך, אין לראות בהחלטת בית משפט קמא בנושא האגרות כהחלטה המסיימת את ההליך ביחס למדינה; וההשגה על החלטה זו, שניתנה על-ידי שופטת ולא על-ידי רשם (אף כי לטעמי רצוי שבענייני אגרה ידון, ככלל, רשם בית המשפט, על מנת שההשגה עליו תתברר בבית המשפט בו הוא מכהן ולא על-ידי ערכאת הערעור), נעשית באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, כפי שאכן נעשה בענייננו (דרך השגה על החלטה בענייני אגרות תלויה בשאלה האם ההחלטה היא "פסק דין" או "החלטה אחרת" – על האבחנות לעניין זה ראו בהרחבה רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פ"ד סא(2) 795 (2006); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 128).

ומכאן – לגוף הטענות בבקשה דנא.

9.המבקשת טוענת כי החלטת בית משפט קמא שלא לסווג את רכיבי הפיצוי בגין פגיעה בפרטיות ואת הפיצויים העונשיים כנזקי גוף מוטעית. כפי שיפורט להלן, לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

טענתה הראשונה של המבקשת היא כי הנזקים שנגרמו לה בגין הפגיעה בפרטיות נבעו מהפגיעה הפיזית והנפשית שגרם לה המשיב 3, ולפיכך יש לראותם כנזקי גוף. כאמור, בית משפט קמא דחה טענה זו, וקבע כי המבקשת עצמה בחרה לכמת את שיעור הנזק הנתבע בהתאם לסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ומשכך יש לראות את הפיצויים הנתבעים בגין הפרת חוק זה כסעד כספי בסכום קצוב, אשר יש לשלם אגרה בגינו. לכשעצמי, איני משוכנע כי די בכך שתובע מכמת, או קוצב, את נזקו ברכיב זה או אחר על-מנת לסווג את אותו רכיב כפיצוי בגין נזק שבהכרח אינו נזק גוף. אמנם, אין חובה לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בגין נזק גוף כללי (תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), כך, שלכאורה, קציבת סכום הנזק בגין הפגיעה בפרטיות במקרה דנא על-ידי התובעת עשויה לשמש כאינדיקציה לכך שאין המדובר בנזק גוף. אלא שמטרה נוספת – ולא פחותה בחשיבותה – של ההסדר המיוחד לעניין תשלום אגרה בגין נזקי גוף נועדה להקל על התובע לגשת לערכאות ולתבוע את מלוא נזקו (ראו עניין

לדני בפסקה 7). משכך, איני רואה בעצם קציבת סכום הפיצוי הנתבע בכתב התביעה משום תנאי מספק לסיווגו של הפיצוי האמור כסעד שאינו בגין נזק גוף.

עם זאת, איני נדרש לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן הפיצוי הנתבע בגין פגיעה בפרטיות אינו עומד במבחנים המהותיים הקבועים בפסיקה לסיווגו כנזק גוף. כאמור לעיל, בעניין

מנסור נקבע כי פגיעה נפשית תחשב כנזק גוף אם נגרמה לתובע נכות או ליקוי בפועל. בהקשר זה הודגש כי "לא כך הם הדברים שעה ש'הפגיעה הנפשית' אינה כזו הגורמת לליקוי או לנכות, אלא שהפיצוי הנתבע הינו בשל עצם 'היפגעותו' של הניזוק בכבודו, בשמו, במעמדו, בדימויו העצמי וכיוצא באלה – ומבלי שאותה הפגיעה הותירה ליקוי ונכות רפואיים בנפשו. בסוג זה של מקרים הפיצוי הנתבע הוא אינו בשל 'נזק גוף' אלא בשל נזק ממוני, או שאיננו ממוני – אך מכל מקום איננו נזק גוף" ( עניין

מנסור , פסקה 7). בענייננו, המבקשת לא טענה בבקשה דנא ואף לא בכתב תביעתה כי חשיפת המידע הרפואי בעניינה (שבגינה, כך נטען, נפגעה פרטיותה) הובילה לליקוי או לנכות, ואף לא פירטה בעניין זה דבר. משכך, וחרף הטענה כי הפגיעה בפרטיות נבעה מהפגיעה הפיזית והנפשית בה, או קשורה בקשר ישיר אליה, לא נטען כי הפגיעה בפרטיות כשלעצמה הובילה לליקוי או לנכות כנדרש, ועל-כן, בנסיבות מקרה זה ועל-פי ניסוח כתב התביעה הנדון, אין לראות בנזקים הנתבעים בגין הפגיעה בפרטיות נזק גוף.

10.טענתה השנייה של המבקשת היא כי גם הפיצויים העונשיים הנתבעים מבוססים על הפגיעה בנפשה ובגופה, ומשכך יש לסווגם כפיצויים בגין נזק גוף. אין בידי לקבל טענה זו. ההלכות שיצאו מבית משפט זה בסוגיה דנא הן ברורות, ועל פיהן, אין לסווג פיצויים עונשיים כפיצוי בגין נזקי גוף, הגם שעיקר התביעה מסווגת כתביעה נזיקית בגין נזקי גוף. כפי שיפורט להלן, לא ראיתי לסטות מהלכות מפורשות אלה במקרה דנא.

11.ככלל, את תקנות האגרות יש לפרש בצמצום וליישמן ככתבן וכלשונן ככל הניתן. עמד על כך השופט נ' הנדל ברע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' שוורץ (23.10.2013) שם נאמרו הדברים הבאים, אף הם בהקשר של פרשנותה של תקנה 5 לתקנות האגרות:

"כשם שחובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת במקרה והדין דורש זאת כך עליו להימנע מכך כאשר הדין אינו מאפשר זאת. זהו הכלל. בענייננו יש משקל לנתון נוסף. עסקינן בתקנות האגרות שמטבען הן טכניות, מצומצמות ודווקניות. מטרתן לקבוע כללים ברורים. אין זה אומר שתקנות האגרות אינן מקנות שיקול דעת לבית המשפט במקרים מסוימים. עם זאת, בהיעדר הוראה שמעניקה שיקול דעת לבית המשפט ידיו כבולות. התקנה הנדונה [תקנה 5(ג) לתקנות, צ.ז.] היא פרי מדיניות ביחס לסוגיית הסמכות העניינית של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנושא מצומצם של תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף ... בפועל, בית המשפט פסק אשר פסק על סמך סברה. אם זהו מפתח לסטייה מהוראות תקנות האגרות התוצאה תהיה שבית המשפט ירבה בקביעות פרטניות על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר המטרה בקביעת תקנות האגרות היא קביעת כללים נהירים ומחייבים. תקנה 5 מתייחסת מפורשות למגוון הסיטואציות שיכולות להיווצר בסיומו של הליך ומגדירה לכל אחת כיצד תשולם האגרה בעקבותיה".

12.כך גם בענייננו. תקנה 5(א) קובעת כי: "בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף תשולם אגרה לפי פרטים 2 או 9 בתוספת, לפי העניין". את התיבות "בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" יש לפרש באופן מדויק לפי ההקשר הספציפי בו הן נכתבו, ובהיעדר הגדרה מפורשת בתקנות ל"נזקי גוף" או התייחסות מפורשת לגובה האגרה במקרה של תביעה לפיצויים עונשיים, הרי שסיווגו של סעד זה ייעשה באמצעות הפרשנות המקובלת של המונחים תוך שאיפה לקיומה של הרמוניה פרשנית למונחים זהים בחקיקה, בהתאם לפסיקה שעסקה בנושא זה (עניין מנסור בפסקה 6).

ואמנם, בעניין

מנסור שנזכר אף בהחלטת בית משפט קמא ובכתבי הטענות של הצדדים, נקבע באופן ברור, כי תביעות לפיצויים עונשיים בגין עוולות נזיקיות "אין להם על פני הדברים ולא כלום עם תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף" ( שם , בפסקה 10).

ברוח זו, גם בעניין לדני נאמרו הדברים הבאים:

"ברור, כי המשמעות שיש ליתן למושג 'נזק גוף', לצורך סיווג תביעה לעניין תשלום אגרת משפט, צריכה לעלות בקנה אחד עם המשמעות המקובלת של מושג זה בדברי חקיקה אחרים. בדברי חקיקה שונים מוגדר נזק גוף כ'מוות, מחלה, פגיעה, או ליקוי גופני, נפשי או שכלי' ... השאלה הנשאלת הינה, האם גם הסעד של פיצויים עונשיים נכלל בגדר 'תביעה לפיצויים בשל נזק גוף'. התשובה על כך היא בשלילה. בפסיקת בית משפט זה כבר נקבע כי הפיצוי העונשי הוא בבחינת 'בן חורג' לפיצויים הנזיקיים. מטרתו של הפיצוי העונשי אינה לפצות את הניזוק בשל הנזק שנגרם לו, אלא להוות רכיב הרתעתי, עונשי או מחנך. כלומר, הפיצוי העונשי אינו נובע, מעצם טבעו, מהנזק שנגרם לניזוק ואינו תלוי בו או מוגבל על ידו. הפיצוי העונשי לא נועד להשיב את מצב הניזוק לקדמותו, אלא לשקף את החומרה המיוחדת המיוחסת למעשה העוולה, למשל כאשר הוא בוצע בכוונה או בזדון ... לפיכך, אף אם לניזוק-התובע נגרם נזק גוף, הפיצוי העונשי אינו קשור באופן ישיר לנזק הגוף" .

13.הנה כי כן, העולה מעניין לדני ומעניין מנסור הוא שסמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת תביעות נזיקיות אינה מובילה לסיווג תביעות אלה כתביעות בגין נזקי גוף. זאת, הן בשל חריגותו של סעד זה בנוף הנזיקי והן נוכח התכליות השונות של הפיצוי העונשי אל מול הפיצוי הנזיקי (וראו גם: ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (7.7.2011), פסקאות 36-35 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ; ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (3.9.2015), פסקה 42 לפסק דינה של השופטת א' חיות ). פרשנות זו אף מאזנת היטב בין האינטרס הפרטי והציבורי מחד ובין הרציונל שעומד בבסיסה של תקנה 5 לתקנות האגרות כפי שבואר בהרחבה בעניין לדני (לדעה שונה המצדדת בהרחבת עילת הפיצויים מעבר להשבת המצב לקדמותו ובכלל זה לעניין פסיקת פיצויים עונשיים ראו: ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (4.12.2011), פסקה 39 לפסק דינה של השופטת חיות ובעניין לדני בפסקה 6)).

14.על אף ההלכות הברורות והנחרצות בעניין זה, מנסה המבקשת לאבחן את עניינה מנסיבותיו של המקרה בעניין לדני . לטענת המבקשת (בפסקה 43 לבקשה), בעניין לדני דובר על תביעה לפיצויים עונשיים שלא נתבעו כחלק מכאב וסבל לעומת המקרה דנא בו התביעה לפיצויים עונשיים מבוססת על ראש נזק זה. בכל הכבוד, לא מצאתי לטענה זו בסיס בפסק הדין בעניין לדני . יתרה מכך, גם בענייננו עיון בכתב התביעה שהגישה המבקשת (נספח 4 לבקשה) מעלה כי התביעה לפיצויים עונשיים אינה נובעת בהכרח מראש הנזק של "כאב וסבל". נהפוך הוא, המבקשת הקדישה פסקה נפרדת ל"פיצויים עונשיים" (פסקה 112 לכתב התביעה) ולא הזכירה – אף לא במילה – כי מדובר בתביעה שהיא חלק מראש נזק של כאב וסבל.

המבקשת אף מבקשת לתמוך עמדתה בפסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה ב ע"ר 72-08 רז נ' משרד החינוך (12.11.2008 ) (להלן: עניין רז ) שניתן במסגרת ערעור על החלטת רשמת, בו נקבע כי הפיצויים העונשיים שנתבעו על ידי התובעת (בגין תקיפה מינית ואונס) מקורם בנזקים הנפשיים שנגרמו לה ועל כן הם בגדר של "נזקי גוף". בכל הכבוד, פסק הדין אשר נסמך בין היתר על הלכת מנסור מתעלם מכך שבאותו עניין נקבע במפורש שאין מקום לסווג תביעה לפיצויים עונשיים כנזקי גוף. יתר על כן, אף אם היה ספק באשר לקביעת בית המשפט בעניין מנסור , פסק הדין בעניין לדני , שניתן שנתיים לאחר פסק הדין בעניין רז , לא מותיר ספקות בעניין, וזו גם ההלכה המחייבת את יתר הערכאות (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה).

אשר על כן ומהטעמים הפורטים לעיל הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1, המשיב 3 והמשיבים 5-4 בסך 3,000 ש"ח לכל אחד משלושת הגורמים הנ"ל.