רע"א 8722/16 רע"א 8722/16

לפני בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 35766-01-16 שניתנה על ידי כבוד הנשיא (בפועל) השופט א' פרקש , סגן הנשיא השופט מ' דרורי והשופט ע' שחם , ביום 10.10.2016.

רקע עובדתי

1.

המבקש הוא מרצה ליהדות ולמגדר, ובשנת 2003 העביר הרצאות במסגרת ארגון "ראש יהודי". אישה שנכחה באחת מהרצאותיו (להלן: אלמונית ) פנתה אל המבקש באמצעות דוא"ל וכתבה שתשמח לדבר אתו. השניים אכן נפגשו בבית קפה ובמהלך הפגישה שוחח המבקש עם אלמונית על ענייני המין האישיים שלה וכן נידב דוגמאות מחיי המין האישיים שלו. אלמונית פנתה למשיבה 3, עמותת קולך - פורום נשים דתיות (להלן: עמותת קולך ), וטענה כי הוטרדה מינית באופן מילולי וכן כי במהלך המפגש המבקש נגע בשרוולה. עמותת קולך פנתה לארגון "ראש יהודי" בתלונה ובמסגרת זאת הוחלט על צעדים משמעתיים מסוימים. כמו כן, אלמונית והמבקש הסכימו, בתיווכה של עמותת קולך, שיתקיים בירור על ידי בודק שימנה הרב יעקב אריאל (להלן: הרב אריאל ), הרב הראשי של רמת גן. הרב אריאל הציע - והצדדים הסכימו - כי את הבירור תערוך פרופ' יפה זילברשץ, אז דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

2.

בעקבות הבירור הוציאה פרופ' זילברשץ תחת ידה מסמך המכונה "החלטה בעניין הרב יוני מילוא" (להלן: החלטת זילברשץ ). בהחלטת זילברשץ נכתב כי "הבירור מבחינתי נעשה ביחס למערכת היחסים שבין [אלמונית] לבין יוני בלבד ככל שהדבר נוגע לראש יהודי ולהעסקתו של יוני בראש יהודי ולא ביחס לתלונות נוספות של [אלמונית] על אירועים נוספים ואנשים אחרים המעורבים בפרשה. הגבלת הבירור שלי למערכת היחסים בין יוני לבין [אלמונית] בלבד בהקשר המפורט לעיל נאמרה על ידי לשניהם במפורש ונעשתה על ידם". בהחלטת זילברשץ פורטו עובדות שאין לגביהן מחלוקת, ובין היתר, כי "יוני שוחח בשיחות אישיות עם [אלמונית] וגם עם בחורה נוספת באופן ישיר על ענייני המין האישיים שלהן כשהוא מנדב דוגמאות מחיי המין האישיים שלו". כמו כן, צוין בהחלטת זילברשץ כי התקיימה פגישה בביתו של הרב אריאל, בנוכחות המבקש ופרופ' זילברשץ, בה הובאו לידיעתו של הרב אריאל העובדות המפורטות לעיל, ובמסגרתה "פסק" הרב אריאל מגבלות מסוימות שחלות על מרצים, מורים או כל בעל תפקיד חינוכי בהקשר של נושאים שבינו לבינה. כמו כן, נאמר בהחלטת זילברשץ, שיוטלו על המבקש מגבלות קונקרטיות, ובין היתר הוחלט כי עבודתו ב"ראש יהודי" תושעה לשנתיים החל מיום 1.2.2005. עוד צוין בהחלטת זילברשץ, כי "החלטה זו הובאה לידיעתו של הרב אריאל ולידיעת עו"ד ריקי שפירא מארגון קולך והיא על דעתם".

ההליך בבית משפט השלום

3.

בשנת 2013 הגיש המבקש תביעה לפיצוי בגין לשון הרע נגד עמותת קולך, הגב' חנה קהת (המייסדת והמנהלת של עמותת קולך) והגב' איילת וידר כהן (מי ששימשה יו"ר עמותת קולך בתקופה הרלוונטית). עניינה של התביעה במספר פרסומים של המשיבות בעניינו של המבקש:

(1) כתבה בעיתון "מקור ראשון" שבה התראיינה המשיבה 2 בעניין הסלחנות של החברה לנושא של הטרדות מיניות, ובין היתר ציינה את "העובדה שאדם כמו יוני מילוא מ'ראש יהודי', שוועדת בוררות קבעה שהטריד מינית באופן מילולי, עדיין מופיע בימי עיון כמרצה וכדמות חינוכית" (להלן: הפרסום הראשון ). בעניין זה פורסמה התנצלות של מערכת העיתון וצוין כי הפרסום ביחס למבקש היה שגוי;

(2) פרסום של המשיבה 2 בקבוצת פייסבוק בשם "אני פמיניסטית *דתיה* - וגם לי אין חוש הומור", שם הפנתה המשיבה 2 לקישור לכתבה של הגב' חנה בית הלחמי בעניינו של המבקש. בפרסום זה כתבה המשיבה 2 "למי ששאלה על תקציר האירועים בנוגע ליוני מילוא יש כאן משהו חלקי, לצערנו המחמאות שניתנו לרב אריאל לא מימשו את עצמן, אבל אפשר להבין מכאן משהו על התלונות מן העבר" (להלן: הפרסום השני );

(3) פרסום באתר של עמותת קולך, המפנה לקישור הכתבה של הגב' בית הלחמי (להלן: הפרסום השלישי );

(4) תגובה שכתבה המשיבה 1 ברשת האינטרנט, בה נכתב: "יישר כחכן. מאוד חשוב להתרעי [כך במקור] בפניו. בקולך הגיעו אלינו מספר תלונות על יוני מילוא כמטרידן סדרתי" (להלן: הפרסום הרביעי );

(5) כמו כן, טען המבקש שמאז שנת 2004 המשיבות 2-1 מתקשרות לגופים ולמוסדות שהעסיקו את המבקש, במטרה לשכנע אותם שלא להעסיקו "בשל היותו מטריד מינית באופן סדרתי" (להלן: הפרסומים הנוספים ).

4.

בית משפט השלום שדן בתביעתו של המבקש קבע, כי הפרסומים האמורים הם בגדר לשון הרע. עם זאת, קבע שביחס לפרסום הרביעי, עומדת למשיבות הגנת "אמת הפרסום". כמו כן, קבע כי עומדת למשיבות הגנת "תום הלב" ביחס לפרסום הראשון, השלישי והרביעי וכן ביחס לפרסומים הנוספים. ביחס לפרסום השני, קבע בית המשפט שלא עומדות למשיבות הגנות כלשהן, וכי המבקש זכאי לפיצוי בגין פרסום זה. עם זאת, בית המשפט קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרסום השני לבין הפסדי שכר וכי לא הוכח נזק בפועל בעקבות הפרסום השני. כמו כן, התייחס בית המשפט לנסיבות הפרסום השני וקבע כי מידת פגיעתו היא מינורית, ולכן פסק למבקש פיצוי בסך 7,500 ש"ח בגין הפרסום השני.

ההליך בבית המשפט המחוזי וההחלטה נשוא בקשה זו

5.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. מספר ימים לאחר שהתקיים דיון בעל-פה בבית המשפט המחוזי, הורה בית המשפט לצדדים להתייחס "לאפשרות, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, על מנת שזה ישלים את פסק דינו, ויקבע ממצאים בכל הנוגע לעדותה של [אלמונית] ולעדותו של המערער ביחס לגרסתה, וככל שיהיה בממצאים אלה כדי להשפיע על תוצאת ההתדיינות - יתן פסק דין מתוקן, לאחר מתן אפשרות טיעון לצדדים" (החלטה מיום 19.7.2016).

6.

המשיבות הגישו את התייחסותן לפיה הן מסכימות לאפשרות שהציע בית המשפט בדבר החזרת התיק לבית משפט השלום. המבקש אף הוא הגיש התייחסות, ולדברי בית המשפט תשובתו עמדה על "למעלה מ-30 עמודים, שבו פרש את משנתו, כולל ציטוטים וטיעונים, הרבה מעבר לנושא הנדרש". אחת מהטענות שהעלה המבקש הייתה שיש לראות את החלטת זילברשץ כ"פסק בוררות". בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה, שזוהי טענה שלא הועלתה בבית משפט השלום, וכל הדיונים התנהלו על בסיס אחר. עוד הוסיף, ש"אם צודק ב"כ המערער, מדוע הסכים לכך שתעיד [אלמונית], אם כבר ניתן פסק בורר, וממתי מעידים בבית משפט העדים שעל בסיס טענותיהם ניתן פסק הבורר". המבקש ביקש לחלופין, שאם יוחזר התיק לבית משפט השלום, כי אז תינתן לו האפשרות לחקור פעם נוספת את אלמונית ולהביא עדים נוספים. בית המשפט המחוזי דחה גם בקשה זו, משקבע כי "ההזדמנות לחקור את [אלמונית] הייתה בידי המערער בהליך העיקרי בבית משפט קמא, ואם בחר, לדבריו, לחקור בכיוון מסוים, לא יוכל היום לערוך 'מקצה שיפורים', הן לעניין חקירות נוספות של [אלמונית], ולא כל שכן, לעניין הזמנת עדים נוספים. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי ההצעה שנוסחה בהחלטה מיום 19.7.2016 הופכת להחלטה מחייבת. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור דנן.

טענות המבקש

7.

בקשת רשות הערעור נפרשת על פני 27 עמודים (שלא לצורך), אולם בבסיסה הבקשה כוללת שני ראשים מרכזיים: ראש אחד עניינו בהחלטת זילברשץ, אשר המבקש טוען כי היא מהווה פסק בוררות מחייב בין הצדדים. המבקש טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבטלת דה-פקטו את "פסק הבוררות", שלא כדין. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי אין כל מקום שבית משפט השלום "יפרש" את "פסק הבוררות", המדבר בעד עצמו, וממילא היחיד המוסמך לפרש את "פסק הבוררות" הוא הרב אריאל. כמו כן, המבקש טוען כי "פסק הבוררות" מחייב את המשיבות כמעשה בית דין, על אף שאין חולק כי לא היו צד ב"בוררות". המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שטענה זו לא הועלתה בבית משפט השלום, שכן נקודה זו כלל לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת המבקש, הוא לא ראה מקום למנוע את עדותה של אלמונית בבית משפט השלום, משום שהשאלה שהתבררה בבית משפט השלום הייתה האם למשיבות עומדת הגנה לפרסומי לשון הרע שפרסמו וכלל לא נידונה השאלה אם יש להעדיף את גרסתה של אלמונית או את גרסתו של המבקש, היינו אם הייתה הטרדה מינית אם לאו.

המבקש מגדיל לעשות וטוען, כי החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת לקבוע ממצאים בעניין גרסתה של אלמונית משדרת מסר בעייתי לשופטים ולנפגעות הטרדה מינית אשר אינן מעוניינות שעניינן יידון בבית המשפט אלא מעדיפות לערוך בירור באמצעות פניה לגופים אלטרנטיביים כגון "פורום תקנה".

8.

הראש השני

של טענות המבקש נוגע לדחיית בקשתו לחקור בשנית את אלמונית ולהביא עדים נוספים עם החזרת התיק לבית משפט השלום. לשיטתו של המבקש, תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלדבריו מעולם לא נדונה בפסיקה, לא רק מתירה לבית המשפט שלערעור שמחזיר דיון לערכאה הדיונית לאפשר הבאת ראיות נוספות, אלא מורה פוזיטיבית שעליו להורות "לקבל את הראיות הנוספות הדרושות". זאת, בין היתר, נוכח היותה של הזכות להבאת ראיות זכות יסודית וחשובה.

דיון והכרעה

9.

המבקש עצמו מציין כי ענייננו בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", דהיינו העניין נדון הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, על מנת שתינתן רשות ערעור, על המבקש להראות כי עניינו נכנס לגדר אחד מהמקרים המנויים ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים שבהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על ידי בית המשפט העליון; מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם; מקרים בעלי חשיבות ציבורית או חשיבות משפטית החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (יודגש כי זוהי אינה רשימה סגורה או ממצה של מקרים).

10.

יתרה מכך, עניינו של המבקש כלל לא בא אל סיומו בערכאה הדיונית, וכל משמעותה של ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור הוא כי העניין ישוב ויידון על ידי בית משפט השלום, בשאלה שנפקדה מפסק דינו המקורי. במקרים כגון אלה, שבהם ההחלטה שעליה מבקשים לערער אינה סוגרת את ההליך אלא להיפך, מביאה לבירורו לגופו, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב תהא מינימאלית [רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים , פסקה ג' (18.5.2006); רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ , פסקה 6 (31.1.2011); בע"מ 4369/11 פלוני נ' פלונית , פסקה 7 (11.10.2011)] . בנסיבות העניין, בהן צפוי הסכסוך להמשיך ולהתברר בבית משפט השלום, ולאחר מכן תהא דלתה של ערכאת הערעור פתוחה בפני המבקש, איני סבור כי קיימת הצדקה ליתן רשות ערעור. אמנע מלהביע דעתי בשאלת מעמדה של החלטת זילברשץ כ"פסק בוררות" ובפרט בשאלת היכולת של בורר להכריע בשאלת קיומה של הטרדה מינית. ממילא, המבקש עצמו טוען כי המשיבות לא היו צד ל"בוררות" נטענת זו. אשר לקביעה כי בית משפט השלום לא יידרש לראיות נוספות, איני רואה כל פגם בהחלטה זו, והדבר נעשה כדבר שבשגרה במקרים רבים. ממילא לא מדובר בשאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך דנן.

11.

סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.