רע"א 8076/16 יוסף בטאט נ. דיור ב.פ בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן ) מיום 15.9.16 ברע"א 14367-05-16, במסגרתה נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופטת הבכירה ר' ניב ) מיום 29.3.16 בת"א 47557-11-15, שלא לסלק על הסף את תובענת המשיבות. עניינה של הבקשה בנדבך נוסף בסכסוך הקרקעות המורכב והמתמשך בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב; בהמשך יפורטו אך עיקרי העובדות, ככל שהן דרושות להכרעה במחלוקת הקונקרטית נשוא הליך זה.

רקע

ב.

בשנת 1972 החלה המשיבה 1 לנהל הליכים לסילוק ידם של עשרות מתושבי שכונת גבעת עמל ב', חלקם הוריהם של חלק מהמבקשים נשוא ענייננו, בבית משפט השלום בתל-אביב (להלן הליך 1972 ). בשלב מסוים ביקשה המשיבה 1 להפסיק את ההליכים, ואילו דווקא הנתבעים דאז ביקשו להמשיכם, מהחשש שמא תוגש תובענה חדשה בעתיד על-ידי המשיבה, והסדרת עניינם של המבקשים תידחה בשנים רבות. במענה לטענה זו, קבע בית המשפט אז כך:

"בכדי למנוע ספק, הייתי מתנה את מתן הרשות להפסקת התובענה לגבי עתירה זו, בכך שהתובעת תהיה מנועה מלהגישה מחדש".

ולסיום קבע:

"אשר על כן אני מחליט: (א) להרשות לתובעת להפסיק תובענותיה נגד הנתבעים, לגבי העתירה של סילוק יד, וזאת בתנאי כי התובעת לא תוכל להגיש מחדש תובענה למתן סעד כזה".

(החלטה מיום 13.5.79 בת"א 25068/12, בעמ' 10 ו-15 בהתאמה).

ג.

כעבור שנים רבות, הגישו המשיבות 3-1 את תביעתן הנוכחית נגד המבקשות לפינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית; יצוין, כי כעולה מהבקשה, המשיבות 3-2 רכשו את המשיבה 1 לפני כשלושה עשורים. בהמשך איפשר בית המשפט למשיבות לתקן את כתב התובענה, ובתגובה הגישו המבקשים בקשה למחיקת התובענה על הסף, העומדת במוקד ענייננו. הבקשה הוגשה מחמת מעשה בית דין שנוצר לטענתם בהליך 1972, בו נרשמה התחייבות המשיבה 1 שלא להגיש נגד הנתבעים דאז תובענה מחדש לסילוק יד.

ד.

בית משפט השלום לא מצא להיעתר לבקשה. נקבע, כי ההחלטה בהליך 1972 לא ניתנה לגבי כל המבקשים אלא רק חלקם, ומכל מקום, לטענת המשיבות, המקרקעין נשוא המחלוקות השתנו במידה רבה ב-40 השנים שחלפו. בית המשפט אף הפנה להחלטה שניתנה על-ידי השופטת (כתארה אז) מ' רובינשטיין בשנת 1995 בעניין דומה:

"התביעה בתיק 25068/72 הנ"ל התנהלה בין התובעת הראשונה (דיור) [המשיבה 1] לבין מקצתם של הנתבעים ואנשים נוספים שאינם צד להתדיינות זו. התובעות 2 ו-3 לא היו צד להליכים האמורים. אולם, אף אם נאמר שתובעות 2 ו-3 תובעות מכוחה של התובעת הראשונה, או כחליפה של, וכי מעשה בית דין כלפי התובעת הראשונה גם מחייב אותן, אין בכך עדיין כדי להביא לחסימת דרכן של התובעות בשל התנאי האמור בהחלטתו של בית משפט השלום בתיק 25068/72 הנ"ל. במה דברים אמורים: לא יכול להיות ספק בכך כי לא קם מעשה בית דין כלפי נתבעים שלא היו צד להליכים הקודמים" (ת"א 40071/88, בית משפט שלום תל-אביב).

מכאן, נקבע כי נדרש בירור עובדתי של התובענה, ואין מקום למחקה על הסף.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום. נקבע, כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בהכרעתה של הערכאה הדיונית להמשיך בירורה של תובענה אלא אך במקרים חריגים, אשר ענייננו אינו בא בגדרם; כך, שכן על פני הדברים טענות המשיבות דורשות, כפי שקבע בית משפט השלום, בירור עובדתי לגופן.

הבקשה והתגובה

ה.

נטען בבקשה, כי שגו בתי המשפט עד כה בקבעם כי ההחלטה בהליך משנת 1972 אינה משמשת מעשה בית דין באופן המביא לסילוק התובענה על הסף. נטען בהקשר זה, כי ההליך נגד המבקשים התנהל במשך שנים רבות, וכאמור בהליך משנת 1972 היו אלה הנתבעים דאז – ובהם הוריהם של חלק מן המבקשים – שעתרו כי זכויותיהם יובהרו אחת ולתמיד, אולם המשיבה 1 היתה זו שביקשה להפסיק את ההליך. כאמור בהחלטה בהליך דאז, הוחלט להיעתר לבקשת המשיבה 1 להפסיק את ההליכים אך תחת התחייבותה שלא להגיד מחדש תובענה לסילוק יד, ולכן אין לאפשר לה – ולמשיבות 3-2 אשר רכשו אותה בהמשך – לנהל את ההליך נשוא ענייננו. לבסוף נטען, כי יש להיעתר לבקשה מטעמי עיוות דין, לבטל את פסקי הדין של בתי משפט השלום והמחוזי, ולקבוע כי יש לדחות את תובענת המשיבות על הסף.

ו.

ביום 4.1.17 הוגשה תגובת המשיבות. נטען, כי אין לקבל את טענת המשיבות למעשה בית דין, משאין זהות בין הצדדים נשוא הליך 1972 להליך דהיום. לעניין זה מפנות המשיבות להחלטת השופטת מ' רובינשטיין כאמור מעלה, בה נקבע כי הצדדים אינם זהים. בהמשך לכך נטען, כי אין בדחיית הבקשה כדי למנוע מהמבקשות לשוב ולהעלותה בהליך העיקרי, שם מקומה הטבעי, ומכל מקום לא הועלה טעם המצדיק התערבותו של בית משפט זה לדיון בבקשה בגלגול שלישי.

ז.

ביום 10.1.17 נעתרתי לעתירת המבקשים להגיב לתשובת המשיבות, וזו הוגשה ביום 19.1.17. נטען, כי פסק דינה של השופטת מ' רובינשטיין מ-1995, שבו נקבע כאמור כי "לא יכול להיות ספק בכך כי לא קם מעשה בית דין כלפי נתבעים שלא היו צד להליכים הקודמים", אינו רלבנטי לענייננו; כך, שכן הדברים נאמרו באשר לנתבעים שהיו בפניה באותה העת, ואלה אינם המבקשים דהאידנא. בהמשך לכך נטען, כמקודם, כי ההחלטה בהליך 1972 משמשת מעשה בית דין, ויש להורות על סילוק התובענה על הסף.

עיון והכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתגובה, ובנספחים השונים, לא מצאתי להיעתר למבוקש. ענייננו כאמור בהחלטת ביניים אשר תוצאתה המשך ניהול ההליך העיקרי כנגד המבקשות. בעניינים מעין אלה התערבותה של ערכאת הערעור תהא מעיקרא מוגבלת (רע"א 3068/12 ש.א.מ מרכז הגז בע"מ נ' החברה האמריקאית ישרלאית לגז בע"מ , פסקה 6 (2012); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (2013) (להלן עניין

איי.די.איי ); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 207 (מהדורה שלישית, 2012) ); קל וחומר בגלגול שלישי רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' גיטי אהובים , פסקה ג' (2006); רע"א 8722/16 יונתן מילוא נ' חנה קהת , פסקה 10 (8.12.16)). לא מצאתי כי ענייננו בא באותם חריגים; ככל שיימצא בדיעבד כי תביעתן של המשיבות כנגד המבקשים אכן עלתה כדי הליך שווא, כטענתן, המענה לכך יכול שיהיה פסיקת הוצאות בהתאם או מתן סעד הולם אחר (רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ , פסקה 6 (2013); רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה ו-149 ישובים אחרים , פסקה 13 (2014)) ; ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), עמ' 214: "... השיקול שבית משפט השלום טרם סיים את מלאכתו ומדובר בפסק דין שעדיין אינו מכריע בזכויות בעלי הדין הוא בעל חשיבות רבה ומקטין עוד יותר את הסיכוי שבית המשפט (גלגול שלישי – א"ר) ייעתר לבקשה". מכאן גם כי אין לקבל את טענת המבקשים לעיוות דין שנגרם להם, לפי הנטען, כתוצאה מהחלטות בתי המשפט עד כה.

ט.

יתר על כן, על פני הדברים – ואומר זאת בזהירות, כי המסד העובדתי אינו נמצא בפניי במלואו – נדמה כי לא נפל פגם אף לגופה של החלטת בית משפט השלום. הליך סילוקה של תביעה על הסף, בין במחיקה (תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) בין בדחיה (תקנה 101 לתקנות), הוא הליך חריג. סעיף 101(א)(1) אכן מאפשר לבית המשפט לדחות תובענה על הסף מטעמי מעשה בית דין, כפי שמבקשים המבקשים. אלא שכפי שמציין המלומד גורן , יש לעשות בסעד זה שימוש זהיר, "במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 342 (מהדורה 12, 2015)).

לא אלה פני הדברים בענייננו. ההחלטה בהליך 1972, מעצם האופן בו נוסחה, חלה לגבי הצדדים באותה מחלוקת (החלטת גברא או judgment in personam ), וככזו היא מחייבת אך את הצדדים להתדיינות (ובנסיבות מסוימות גם את אלה שיש להם קרבה משפטית לאותם צדדים); היא אינה מחייבת צדדים שלישיים זרים להתדיינות (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי

367 (1991)). בהמשך לכך, אין חולק כי המבקשים כעת אינם זהים לנתבעים דאז, אשר חלקם אינם בין החיים, ולא הובהר די הצורך מה מעמדם האישי המשפטי של המבקשים כעת לעומת הנתבעים באותו הליך. יתרה מכך, אין זה ברור כי אכן מדובר באותה מחלוקת, והאם המקרקעין מושא המחלוקת כעת זהים במלואם לאלה שנדונו באותה ההחלטה. נדרש איפוא בירור עובדתי אשר מקומו בהליך העיקרי ובניהול התביעה לגופה, ובית משפט זה, בכל הכבוד, אינו יכול להוות אכסניה לכך. לא למותר לציין, כי אין באמור כדי לקבוע שאין ליתן משקל להחלטה שניתנה בהליך 1972; אלא שאין לקבל את טענת המבקשים לפיה זו חוסמת את תביעת המשיבות מעיקרא כלפי המבקשים כולם, בלא בירור הטענות העובדתיות לאשורן. ברי, כי לכשינוהל ההליך העיקרי יוכלו המבקשים להעלות טענותיהם לגבי החלטה זו, ואלה יובאו בחשבון לשם ההכרעה הסופית בתיק. פשיטא כי אינני מביע כל דעה באשר למחלוקת גופה.

י.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות בגובה 3,000 ₪ (כולל).