רע"א 409/20 ציונה יהוד (שרפי) נ. דיור ב.פ. בע"מ

1.

בפני בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.12.2019 (ע"א 6097-09-18, סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופטת ע' רביד ). בית המשפט המחוזי הכריע בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 14.6.2018 (ת"א 24835-01-16, השופט הבכיר מ' קליין ) בעניינם של מחזיקים רבים בשטח הידוע כשכונת גבעת עמל ב' בעיר תל אביב-יפו (להלן: גבעת עמל ).

2.

ייאמר כבר עתה כי כלל הבקשות הונחו על שולחני בחודש נובמבר 2020 – חלקן ביום 11.11.2020 וחלקן ביום 12.11.2020. מאחר שהבקשות נסבות כולן על פסקי דין שדנו במאוחד בעניינם של הצדדים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ובשל הדמיון ברבות מן הטענות שהועלו, ראיתי לתת בהן החלטה מאוחדת, תוך התייחסות פרטנית לכל אחת מהן. יובהר כבר עתה: לא נעלמו מעיניי הטענות שהועלו ביחס לחיסרון שהיה כרוך לשיטתם של חלק מהמבקשים במתכונת זו של הדיון. על כן, אני מוצאת לנכון להדגיש כי נתתי דעתי לפרטיהם של כל אחד ואחת מן הצדדים השונים בהליך זה. אוסיף ואציין, כי לצד היבטים של אחידות דיונית, טעם נוסף למתן החלטה מאוחדת היה הרצון למנוע מצב שבו בעל דין אחד זוכה להתייחסות שהאחר לא זוכה לה.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה

3.

מקורן של הבקשות בסכסוך רב השנים הנוגע להליכי הפינוי של מחזיקים במקרקעין בגבעת עמל (שיכונו יחד להלן: המחזיקים ). כפי שפירטתי בהחלטות קודמות בנושא ( רע"א 415/20

רפאלי נ' דיור ב.פ. בע"מ (5.3.2020) ( להלן: עניין רפאלי ); רע"א 595/20 מזור נ' דיור ב.פ בע"מ (12.3.2020)), בתקופה הסמוכה להקמת המדינה יושבו באזור זה אנשים שהועתקו ממקומות מגוריהם הקודמים, ובהמשך בשנת 1949 התקבלה החלטת ממשלה שקבעה כי הם יישארו בו עד שישוכנו במקום מגורים קבוע (להלן: החלטת הממשלה ).

4.

הזכויות בקרקע הועברו במשך השנים מרשויות ציבוריות לגורמים פרטיים, ואלה הגישו לימים תביעות פינוי כנגד היושבים במקום. ההליך בבית משפט השלום נסב למעשה על תביעות פינוי שהגישו גורמים אלה: חברות – דיור ב.פ. בע"מ (להלן: דיור ב.פ. ), אלעד ישראל מגורים בע"מ (להלן: אלעד ) ו-א.מ.ת.ש השקעות בע"מ (להלן א.מ.ת.ש ); וכן בעלי זכויות נוספים, אנשים פרטיים שצוינו בהליכים השונים (בין היתר, משפחות אברמוביץ וכוזהינוב). כל אלה יכונו להלן יחד: הרוכשים . במהלך השנים פונו מן המקום מחזיקים שונים, וההליכים שביסוד הבקשה דנן נוגעים לעניינן של מעט המשפחות שעוד נותרו בו.

5.

יצוין עוד כי ברקע ההתדיינות נמצאים הסכמים שנעשו בקשר למקום, שבהם קיבלו על עצמם רוכשי הזכויות בקרקע לדאוג למחזיקים שיפונו ל"דיור אקוויולנטי". ההסכם הבסיסי בנושא נעשה עוד בשנת 1961 בין המדינה לדיור ב.פ. (להלן: הסכם 1961 ). כפי שיבואר בהמשך, שאלת פרשנותם של הסכם 1961 ושל אותו דיור אקוויולנטי שצוין בו באופן ספציפי, עמדה במרכזה של ההתדיינות בין הצדדים בערכאות הקודמות ומצויה במידה רבה במחלוקת אף בבקשות רשות הערעור שבפני.

6.

מאוחר יותר, בשנת 1987, הושגה הסכמה נוספת – הפעם בין דיור ב.פ. לשתי חברות נוספות שרכשו ממנה את הזכויות במקרקעין – אלעד (באותה עת בשמה הקודם דנקנר השקעות בע"מ) וא.מ.ת.ש שעוגנה בזיכרון דברים (להלן: ההסכמה משנת 1987 ). בהסכמה האמורה, שקיבלה את אישורו של מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל), נטלו על עצמן הרוכשות את האחריות לביצוע הפינוי, וכן אישרו כי הן מקבלות על עצמן את כל התחייבויות דיור ב.פ. לפי הסכם 1961 בכל הנוגע למשפחות הזכאיות ל"יחידות פינוי". יצוין כי להסכמה משנת 1987 נוסף נספח שמנה את 111 המשפחות שבעניינן היא חלה.

7.

ההליכים שהתנהלו עד כה בין הצדדים נסבו על טענות הופכיות: המחזיקים טענו לזכויות פיצוי נרחבות יחסית; מנגד – הרוכשים כפרו בכך במידה רבה, טענו לחיובם של המחזיקים בתשלום דמי שימוש בגין המגורים במקום והצביעו על הנזקים הנמשכים שנגרמו להם מעיכוב הפרויקט שעתיד לקום בו. טענותיהם של המחזיקים התמקדו בכך שאת הדיור האקוויולנטי שהובטח בהסכם 1961 הם זכאים לקבל בבניינים שיוקמו במקום או בהתאם לשווין של יחידות הדיור בו. כמו כן, במקרים רבים הטענות התייחסו לזכאות ליותר מיחידת דיור אחת לכל יחידה משפחתית, בשים לב למספרן של הנפשות הגרות במקום.

8.

בתמצית יצוין כי בית משפט השלום פסק למחזיקים פיצויים, וכי בעקבות ערעורים שהוגשו על כך ניתן פסק דין מקיף גם בבית המשפט המחוזי שהגדיל את סכום הפיצויים הכולל, אך לא במידה שלה טענו המחזיקים. בית המשפט המחוזי התייחס לכך שרוב רובם של המתיישבים בגבעת עמל נשלחו אליה על-ידי גורמים רשמיים, וביסוד פסק דינו מונחת הקביעה כי מרביתם של הצדדים להליך הם בני רשות שניתן לפנותם בכל עת בכפוף למתן פיצוי, ששוויו הכולל הועמד על סך של 42 מיליון שקלים. בית המשפט המחוזי הבהיר כי גובה הפיצוי שיינתן למחזיקים יחושב, במקרה הרגיל, לפי שווי של יחידת דיור חלוף אחת למשפחה כמפורט בפסק דינו. בד בבד, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לחיוב המחזיקים בתשלום דמי שימוש בגין מגוריהם של המחזיקים במקרקעין עד למועד הפינוי שייקבע על-ידי בית משפט השלום.

בקשות רשות הערעור – מבט כללי

9.

הבקשות שבפני, המכוונות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוקפות אותו משני כיוונים נגדיים, באופן שמשקף במידה רבה את מתכונת ההתדיינות עד כה. מצד אחד – עומדות בקשותיהם של המחזיקים הטוענים כי נגרעו זכויותיהם, וכי לאמיתו של דבר היו זכאים לפיצוי משמעותי מזה שנפסק להם – כל אחד מטעמיו, ולא פעם על בסיס טענות פרטניות הנוגעות להיסטוריה של ישיבת משפחתם במקום, כמפורט להלן. מצד אחר – עומדת בקשתם של הרוכשים הטוענים מצדם, בעיקרו של דבר, כי חויבו בחיובי יתר (ואף בעניין זה יובאו הפרטים בהמשך).

10.

הבקשות השונות שהגישו המחזיקים נסבות על עניינן של כמה וכמה משפחות, שמקורן בצאצאיהם של מי שהתגוררו במקום בימים של תחילת ההתיישבות בו – משפחת בן נון (רע"א 601/20 ורע"א 680/20), משפחת לוי (רע"א 602/20), משפחת יהוד (רע"א 409/20 ורע"א 527/20), משפחת ציון (רע"א 604/20), משפחת כהן, משפחת מנובלה, משפחת מגילה, משפחת שרפי, משפחת פהימין ומשפחת שמיע (שהגישו יחד את רע"א 613/20) ומשפחת סעידי (רע"א 597/20 ורע"א 602/20). עניינן של שתי משפחות נוספות – רפאלי ומזור – כבר הוכרע כאמור בהחלטות קודמות המובאות בפסקה 3 לעיל. בנוסף על בקשות אלו, הרוכשים הגישו יחדיו בקשת רשות ערעור אחת (רע"א 580/20).

11.

מבלי להידרש לכלל הפרטים המובאים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ראוי לפתוח בהצגת העקרונות המרכזיים שעליהם הוא מבוסס. ראשית, בית המשפט המחוזי ראה את הסכם 1961 כמחייב במובן זה שהוכרו כזכאים לפיצוי מי שהתגוררו בגבעת עמל במועד כריתתו. שנית, כפי שהוזכר עוד קודם לכן, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפרש את הסכם 1961 כמקנה זכות לדיור אקוויולנטי לכל יחידה משפחתית "מקורית", גם אם האדם שדר במקום בעת הרלוונטית עזב אותו או נפטר ובמקומו באו יורשיו, וזאת כל עוד איש מבני המשפחה לא קיבל פיצוי בגין כך בעבר. משמעות הדברים היא הקניית זכות אחת ליחידת דיור לכל משפחה על ילדיה שבעת הרלוונטית התגוררו עמה, כך שכיום הזכות לדיור אקוויולנטי עשויה להיות שייכת במשותף לכמה וכמה בגירים שהוסיפו להתגורר בפועל בגבעת עמל עם תאים משפחתיים משלהם. שלישית, בית המשפט המחוזי קבע כי דיור אקוויולנטי פירושו יחידת דיור בשווי של 3 מיליון שקלים – להבדיל מהכרה בזכאות ליחידת דיור בבניינים שנבנים במקום (שמחירה על-פי הנטען גבוה יותר). רביעית, בית המשפט המחוזי קבע כי חובת הפיצוי חלה על הרוכשים, ולא הטיל חיוב עצמאי על הרשויות שעשו עמה את ההסכם בשנת 1961.

12.

בהתאמה, בקשות רשות הערעור מטעם המחזיקים נסבות על מספר טענות מרכזיות. ראשית , נטען כי הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להסכם 1961, ובפרט למונח דיור אקוויולנטי, היא שגויה. טענתם היא כי מונח זה צריך להתפרש כשקול לדירה בבניינים המוקמים בגבעת עמל שגודלה זהה לזה של הדירה המקורית שבה התגוררו. עוד נטען בקשר לכך כי היה מקום לכלול את שטח חצרות הבתים שבהם התגוררו המחזיקים בחישוב השטח הכולל של יחידת הדיור בת הפיצוי. שנית , עלו טענות הנוגעות למספר יחידות הדיור שלהן זכאית כל משפחה, כאשר מרבית המחזיקים טוענים כי עומדת להם זכאות לקבל פיצוי עבור יותר מיחידת דיור אחת. שלישית , נטען כי זכויותיהם הדיוניות של המחזיקים נפגעו כתוצאה מכך שהדיון בעניינם נדון במאוחד, מאחר שלא ניתן משקל ראוי לנסיבותיהם השונות. רביעית , חלק מהמחזיקים טענו כי הרוכשים כלל לא יכולים היו להגיש נגדם תביעות לסילוק יד מאחר שהזכויות במקרקעין הרלוונטיים לעניינם הן בבעלות צדדים שלישיים, כדוגמת עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ), כולן או מקצתן. חמישית , יצוין חלק מן הבקשות כללו טענות בנוגע לחיוב המחזיקים בדמי שימוש ראויים, וכן טענות הנוגעות להתנאת הפיצוי בפינוי. הדברים מובאים בשלב זה בכלליות בלבד, וכעת יוצגו הבקשות הפרטניות.

רע"א 409/20 – ציונה יהוד (שרפי) וילדיה

13.

המבקשים דנן הם בני משפחתם של שלמה ורחל יהוד ז"ל (להלן: בני הזוג יהוד ), שביחס אליהם נקבע כי התיישבו בגבעת עמל בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, וכי במועד הקובע למתן פיצוי (כמפורט בעניין רפאלי ) התגוררו במקום יחד עם שתי בנותיהם, ציונה ומתנה, שהיו אז קטינות. ציונה יהוד, לימים שרפי, היא המבקשת 1 בהליך זה, יחד עם ילדיה, המבקשים 4-2. מתנה ובן זוגה יאיר הגישו בקשת רשות ערעור נפרדת, המוצגת בהמשך. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי בני המשפחה של בני הזוג יהוד – המבקשים, ביחד עם מתנה ובן זוגה – זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

14.

בבקשה זו נטען כי היה מקום להכיר בזכותם של צאצאיהם של בני הזוג יהוד לדיור אקוויולנטי בבניינים שיוקמו באתר שבו התגוררו, וכי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו בכל הנוגע לשווי הפיצוי שנפסק. כך, כוונו הטענות כלפי גודל הדירה שמשמשת בסיס לאומדן הפיצוי, שנקבע תוך התעלמות לטענתם הן משטח החצר שהוחזק על-ידי המשפחה והן ממספר יחידות הדיור שהחזיקו. כן נטען כי לא היה מקום לקבוע מנגנון פיצוי אחיד לכלל המחזיקים בגבעת עמל.

רע"א 527/20 – מתנה ויאיר יהוד

15.

המבקשים כאן, מתנה ויאיר יהוד, הם כאמור בתם הנוספת של בני הזוג יהוד, שעניינם הוצג לעיל, ובן זוגה. בעניינם של המבקשים דחה בית המשפט המחוזי טענה נוספת שהעלו לפיה דיור ב.פ. לא יכולה הייתה להגיש נגדם תביעה לסילוק יד מאחר שעל-פי תכנית איחוד וחלוקה שחלה במקרקעין לא הוקצה לרוכשת זו השטח שבו הם החזיקו, ולכן מי שיכולה הייתה לנקוט בהליך הייתה דווקא העירייה. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי דיור ב.פ. עדיין רשומה כבעלת הזכויות במקרקעין ויכולה להישאר ככזו שנים רבות. כן הוסבר כי אילו העירייה הייתה מגישה את התביעה ניתן היה לטעון כנגדה כי זכויותיה הקנייניות טרם באו לעולם. בית המשפט המחוזי אף דחה את הטענה שהתמקדה בהיקף בעלותה של דיור ב.פ, בקבעו בין היתר על סמך סעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ), כי הזכות להגיש תביעה אינה תלויה בכך.

16.

קביעות אלה עומדות בין היתר במרכזה של בקשת רשות הערעור דנן. לשיטת המבקשים, באחת משתי החלקות הרלוונטיות לעניינם רכשו משפחת כוזהינוב ומגדלי בראשית דניאל בע"מ רק חלק מן הזכויות, ובחלקה הרלוונטית הנוספת העירייה היא בעלת מרבית הזכויות. עוד נטען כי המבקשים זכאים לבעלות בקרקע, בין השאר מכוח החלטת הממשלה והסכם 1961. לחלופין, המבקשים טוענים גם הם שזכותם לקבל את מלוא ערכו של הנכס שבו הם מחזיקים. נוסף על כך, המבקשים טוענים כי מאחר שעניינם נדון בכפיפה אחת עם עניינם של מחזיקים רבים אחרים, למעשה לא ניתנה התייחסות מיוחדת לטענותיהם ולנסיבותיהם המיוחדות. לחלופי חלופין, נטען כי הסכם 1961 אינו מחייב עוד לאחר שחלפו עשרות שנים וההסכם כלל לא קוים.

רע"א 601/20 – משפחת בן נון

17.

בהליך זה הוגדרו כמבקשים "עיזבונה" של שרה בן נון ז"ל, וכן בנה ישעיהו שלום בן נון, אשתו ושני ילדיהם. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שרה ומאיר בן נון ז"ל (להלן: בני הזוג בן נון ) התיישבו במקרקעין בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, ובמועד הקובע למתן פיצוי התגוררו במקום עם ילדיהם. בנם השני של בני הזוג בן נון, דניאל, נפטר, וכפי שמוסבר בהמשך הוגשה בקשת רשות ערעור נפרדת בשם עיזבונו וצאצאיו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי הגם שהסכם 1961 לא חל לכאורה על המקרקעין שבהם ישבו המבקשים, שברובם מצויים בבעלות פרטית של משפחת אברמוביץ, ניתן להחיל את ההסכם בעניינם של המבקשים ולהעניק להם פיצוי. זאת, מכוח התחייבויותיה של דיור ב.פ. והצהרותיה. כן נדחו טענות שהעלו מבקשים אלה, בדומה ליאיר ומתנה יהוד, ביחס לאפשרותה של דיור ב.פ. להגיש נגדם תביעות פינוי בשים לב לזכויותיה בקרקע. בני משפחת בן נון זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

18.

מבקשים אלה טענו כי החלקה שבה הם מחזיקים כלל אינה מצויה במקרקעין שעליהם חל הסכם 1961, ועל כן כל קביעה עובדתית המתבססת על תחולת ההסכם אינה רלוונטית ביחס אליהם. לשיטת המבקשים, יש להכיר בהם כבעלי זכות להירשם כבעלים, או לחלופין כחוכרים, כבני רשות או כבעלי רישיון בלתי הדיר במקרקעין בין היתר מכוח החלטת הממשלה, נהלים של רשות הפיתוח ופסק דין של בית משפט זה משנת 1968 לפיו צווי סילוק מהמקרקעין יינתנו רק כנגד תשלום פיצויים (בהפניה לע"א 219/68 רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל ו-דיור ב.פ. בע"מ נ' סרבי , פ"ד כב(2) 851 (1968)) . כמו כן, בדומה לטענותיהם של יאיר ומתנה יהוד, גם בבקשה זו נטען כי הרוכשים כלל אינם בעלי זכויות במקרקעין המוחזקים על-ידם, וכי רק העירייה הייתה יכולה להגיש את התביעות כנגדם.

רע"א 680/20 – תמיר יהושע בן נון

19.

אף בקשה זו נסבה על עניינם של צאצאי בני הזוג בן נון, וצוינו בה כמבקשים "עזבונו" של בנם המנוח של בני הזוג, דניאל ז"ל, ושני בניו תמיר ואיתן ז"ל (שהלך לבית עולמו גם כן וכך צוין אף עיזבונו). בקשה זו התמקדה בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שבמועד הקובע הבן דניאל היה נשוי וגר במקרקעין. בשל כך בית המשפט המחוזי לא הכיר בזכאותו העצמאית ליחידת דיור נוספת מעבר ליחידה שבני הזוג בן נון עצמם היו זכאים לה. כן נטען, כמו גם בבקשות אחרות, כי ראוי לקבוע את מנגנון הפיצוי על-פי שוויה של יחידת דיור הנבנית בגבעת עמל כיום, ולא כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

רע"א 604/20 – עניינה של משפחת ציון

20.

בהליך זה המבקשים הם בני משפחתם של איילה ואברהם ציון ז"ל (להלן: בני הזוג ציון ) – בנם, אשתו ושלושת ילדיהם. בית המשפט המחוזי קבע כי בני הזוג ציון התיישבו במקרקעין בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, וכי במועד הקובע הם התגוררו במקרקעין עם ילדיהם, שחלקם מתגוררים בהם עד היום. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי המבקשים זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

21.

המבקשים בבקשה זו טוענים גם הם כי הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להיקף הפיצוי כפי שהוגדר בהסכם 1961 היא שגויה, בהתחשב בשטחה הקטן של "דירת שיכון" ששימש בסיס לפסיקת הפיצויים. כך, אף לשיטתם, יש לפרש את המונח דיור אקוויולנטי כמתייחס לדירות החדשות שנבנות בגבעת עמל. עוד הם סבורים כי טענות שעניינן מבנה המשפחה וגודל הקרקע המוחזקת לא קיבלו משקל ראוי, וכי הסעד שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי למרכיב של חלוף הזמן ובהקשר זה לעליית השווי של הקרקע לצד ההזנחה רבת השנים של המקום. כמו כן, המבקשים בהליך זה טוענים כי בנסיבות המקרה יש לפצותם לכל הפחות בגין שתי "יחידות פינוי" כהגדרתן בהסכמה משנת 1987 והתייחסו בהקשר זה למבנה ששימש בעבר את בני המשפחה ונהרס, על-פי הנטען, שלא כדין. כן מעלים המבקשים טענות שעניינן לשונו של הסכם 1961 ופרשנותו, וגורסים כי בית המשפט המחוזי התעלם מרצון המחזיקים מקום בו ההסכם נוקט בלשון ברורה.

רע"א 529/20 – עניינה של משפחת אלטבט

22.

בהליך זה המבקשים הם חלק מצאצאיהם של משה ושרה סלאמה ז"ל (להלן: בני הזוג סלאמה ). חלק מבני המשפחה הגישו בקשת רשות ערעור נפרדת, המוצגת בהמשך. בית המשפט המחוזי קבע כי בני הזוג סלאמה הועברו בשנת 1947 לגבעת עמל על-ידי מה שכינה "מוסדות המדינה שבדרך", וכי במועד הקובע הם התגוררו במקום עם ילדיהם שהיו אז קטינים ואשר חלקם מתגורר בהם עד היום. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי המבקשים זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

23.

בבקשה נטען גם כן כי כריכת הדיון בעניינם של המבקשים בהליך זה יחד עם עניינם של מחזיקים נוספים גרם להתעלמות מהטענות הנוגעות באופן ספציפי לנסיבותיהם וכי למעשה לא התקיים דיון בזכויות המיוחדות המוקנות להם לטענתם. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שמשה סלאמה הגיע לגבעת עמל לאחר שנאלץ לפנות את הדירה שהייתה בבעלותו באזור יפו. המבקשים סומכים את ידיהם על הערת אזהרה שנרשמה בעקבות דיון בערעור שהתקיים בבית משפט זה בשנת 1993 (ע"א 2870/92 סלאמה נ' דיור ב.פ. בע"מ (30.8.1993)), ובה נכתב כי "כל דיספוזיציה במקרקעין נשוא התדיינות זו תהיה כפופה להכרעה של בית משפט מוסמך בדבר זכויות המערערים (המבקשים דכאן – ד' ב' א') כלפי המשיבות". המבקשים סבורים כי בית המשפט שמוסמך היה לדון בעניינם הוא מלכתחילה בית המשפט המחוזי, וכי הערת אזהרה זו מלמדת על כך שהוקנו להם זכויות בעלות.

24.

כן נטען, בדומה לטענות שהועלו אף בבקשות רשות ערעור נוספות, כי לרשות מקרקעי ישראל ורשות הפיתוח לא הייתה כל סמכות להמחות את חובותיהן כלפי המבקשים ללא הסכמתם. בהמשך לכך טוענים המבקשים כי הם אינם צד להסכם 1961 כך שלא ניתן להחיל עליהם את התנאים שנקבעו בו בניגוד לרצונם. מכל מקום, חלוף הזמן מאז החתימה על אותו הסכם מלמדת לשיטת המבקשים על כך שאינו תקף. לחלופין טוענים המבקשים נגד מנגנון הפיצוי תוך שהם סבורים כי יש לבססו על הדירות המוקמות במקום כעת, או על חישוב בערכים ריאליים לשנת 1961 בהתאם לבית שנאלץ משה סלאמה לעזוב ביפו. בנוסף מעלים המבקשים טענה דיונית שלפיה המשיבות מנועות מלהגיש נגדן תביעות פינוי על רקע החלטה שניתנה כבר בשנת 1979 במסגרת תביעות פינוי שהגישה דיור ב.פ (ת"א (ת"א) 25068/72) (להלן: ההחלטה משנת 1979 ).

רע"א 613/20 – משפחות כהן, מנובלה, מגילה, שרפי, פהימין, סלמה ושמיע

25.

בקשה זו הוגשה על-ידי מספר משפחות. המבקשים ממשפחת כהן (מבקשים 11-1) הם בני משפחתם של רפאל ופנינה כהן ז"ל (להלן: בני הזוג כהן ) – שני ילדיהם ומשפחותיהם. בית המשפט המחוזי קבע כי בני הזוג כהן התגוררו במועד הקובע בגבעת עמל עם ילדיהם הקטינים. בפסק הדין נקבע כי חלק מבני המשפחה מתגוררים במקום עד היום ולכן הם זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

26.

המבקשים ממשפחת מנובלה (מבקשים 15-12) הם בני משפחתה של זינה מנובלה ז"ל – בתה, בן זוגה ובנם המשותף. בית המשפט המחוזי קבע כי זינה מנובלה הועברה עם ילדיה לגבעת עמל בשנת 1948 על-ידי "מוסדות המדינה שבדרך". בפסק הדין נקבע כי חלק מבני המשפחה מתגוררים במקום עד היום, וכי המבקשים זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

27.

המבקשות ממשפחת מגילה (מבקשות 17-16) הן שושנה מגילה ז"ל ובתה. בית המשפט המחוזי קבע כי שושנה מגילה הועברה בשנת 1948 עם משפחתה לגבעת עמל על-ידי "מוסדות המדינה שבדרך" ובמועד הקובע התגוררה בה עם ילדיה. לכן נקבע כי המבקשות זכאיות לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

28.

המבקשים ממשפחת שרפי (מבקשים 19-18) הם בני משפחתו של רחמים שרפי ז"ל, אשתו מזל שרפי ז"ל (כך נכתב בבקשה), ובנם המשותף גלעד. בית המשפט המחוזי קבע כי רחמים שרפי הועבר לגבעת עמל בשנת 1947 על-ידי "מוסדות המדינה שבדרך", וכי במועד הקובע התגורר בה יחד עם אשתו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בעבר התגוררו במקום גם בני הדור הקודם במשפחה, הוריו של רחמים, רחל ושמעון שרפי ז"ל, אך ציין שלא הוכח רצף מגורים של בני המשפחה במבנה נפרד מזה של רחמים שרפי. בהתאם לכך נקבע כי המבקשים זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים

29.

המבקשים ממשפחת פהימין (מבקשים 25-20) הם עמליה פהימין, שהועברה אף היא לגבעת עמל בשנת 1947, בתה וילדיה. בית המשפט המחוזי קבע כי למבקשים עומדת זכות לפיצוי חרף פיצוי שקיבלה עמליה מדיור ב.פ. בשנת 1964, שכן במועד הקובע המשפחה התגוררה בגבעת עמל. בהתאם לכך נקבע כי המבקשים זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

30.

המבקשים ממשפחת סלמה (מבקשים 33-26) הם צאצאיהם של בני הזוג סלאמה שהוזכרו לעיל ושעניינם מפורט בפסקה 22 (רע"א 529/20) – בנם ובני משפחתו.

31.

המבקשים ממשפחת שמיע (מבקשים 40-34) הם צאצאיהם של עובדיה וגורג'יה שמיע ז"ל (להלן: בני הזוג שמיע ). השניים התגוררו במקום עם בנם יוסף ז"ל, שלו הייתה נשואה המבקשת 34, זמירה שמיע. אף בעניינם של מבקשים אלה נקבע כי הם זכאים (ביחד) לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך של 3 מיליון שקלים.

32.

הבקשה כוללת חלק כללי שנוגע למבקשים כולם וחלק פרטני שנוגע למשפחת פהימין בלבד. במסגרת החלק הכללי טוענים גם המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות שהעלו בדבר מניעות של הרוכשים מהגשת התביעות לסילוק יד בעילה של פלישה, על רקע ההחלטה משנת 1979, כמו גם בשל כך שתביעת הפינוי הוגשה בשיהוי. לחלופין כמו בבקשות אחרות, מכוונים המבקשים את טענותיהם כלפי גובה הפיצוי שנפסק. לשיטתם, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי היא שרירותית, מנוגדת ללשונו של הסכם 1961, וגורמת להם עוול. זאת, מאחר שהיא מתעלמת מן הנתונים הקונקרטיים של כל משפחה ומשפחה ושל הבית שבו החזיקה. לטענת המבקשים דיור אקוויולנטי למגוריהם במקום הוא דירה חדשה בבניינים שנבנים במקום, קרי פיצוי השווה בערכו לשווי של "דירה בבעלות" בגודלה של הדירה והחצר שבה החזיקו המבקשים במועד הקובע, ולא בגודל של "דירת שיכון קטנה" לכל משפחה גרעינית כפי שנקבע. בנוסף המבקשים טוענים כלפי דמי השימוש שבהם יחויבו במקרה שלא יפנו את המקרקעין, וכן מלינים על כך שלא נפסקו הוצאות משפט בשיעורים ריאליים כמו גם על כך שהמבקשים הם שחויבו בתשלום שכרו של הנאמן.

33.

במסגרת החלק הפרטני, המבקשים ממשפחת פהימין טוענים כי הגיעו להסכמה של פינוי ופיצוי עם הרוכשים הרלוונטיים לעניינם בעת שהתנהל ההליך בבית משפט השלום, אך לימים הללו התכחשו להסכם זה. יצוין כי מבקשים אלו הגישו תביעה המכוונת בעיקרה נגד הרוכשים הרלוונטיים וזו מתנהלת בימים אלה בפני בית המשפט המחוזי (ת"א 23694-03-18).

רע"א 602/20 – משפחות לוי וסעידי

34.

בהליך זה המבקשים הם צאצאיהם של סעדיה ורחל לוי ז"ל (להלן: בני הזוג לוי ) – בנם בן חיים ומשפחתו, וצאצאיהם של יוסף ויוכבד סעידי ז"ל (להלן: בני הזוג סעידי ) – בנם אליעזר ומשפחתו. יצוין כי חלק מצאצאיהם של בני הזוג סעידי הגישו בקשת רשות ערעור נפרדת, המוצגת בהמשך. בית המשפט המחוזי קבע כי בני הזוג סעידי התגוררו במקום במועד הקובע עם ילדיהם הקטינים, שחלקם מתגורר במקום עד היום. לכן, נקבע כי מבקשים אלה זכאים לפיצוי בשווי יחידת דיור אקוויולנטי אחת בסך 3 מיליון שקלים. בנוגע לבני משפחת לוי, בית המשפט המחוזי קבע כי בשנת 1947 הועברו בני הזוג לוי וילדיהם לגבעת עמל על-ידי "מוסדות המדינה שבדרך", וכי במועד הקובע התגוררו במקרקעין הן בני הזוג לוי והן בנם הנשוי, ובהתאם לכך נקבע כי בני המשפחה זכאים לפיצוי בשווי של שתי יחידות דיור אקוויולנטי בסך כולל של 6 מיליון שקלים.

35.

טענותיהם של המבקשים מכוונות הן כלפי טענות סף שהעלו בבית המשפט המחוזי וזכו לטענתם להתעלמות, והן, בדומה לבקשות האחרות, כלפי הפיצוי שנפסק להם. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא דן בשאלת הבעלות של הרוכשים במקרקעין, אלא יצא מנקודת הנחה כי היא מבוססת. אשר לפיצוי טוענים המבקשים, בדומה לטענות בבקשות רשות הערעור האחרות, כי לא היה מקום לקבוע פיצוי אחיד לכלל המשפחות וכי יש להכיר בזכותם לדיור אקוויולנטי בבניינים הנבנים בגבעת עמל או להעניק להם פיצוי כספי שווה ערך לדירה בבניינים אלה. בהקשר זה טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהתחשב ב"עושר" שהפיקו המשפחות במשך השנים מהשימוש במקרקעין. כן נטען שהיה מקום לכך שנוסחת הפיצוי תתייחס לחצרות הבתים הקיימים. כן מעלים המבקשים טענות שנוגעות להסתמכותם על הסדרי פיצוי מקבילים בשכונה, כמו גם לפגמים דיוניים שהתרחשו לטענתם בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ובהם הסתרת פרטים יסודיים על-ידי הרוכשים. מעבר לכך טוענים המבקשים כי לא ניתן משקל לכללי המשפט הציבורי שחלים על הרוכשים שנכנסו בנעלי המדינה. בנוסף טוענים המבקשים כי היה מקום לפסוק לטובתם הוצאות משפט.

רע"א 597/20 – מחזיקים נוספים ממשפחת סעידי

36.

בהליך זה המבקשים הם צאצאים ובני משפחה נוספים של בני הזוג סעידי – שלושה מילדיהם, מרדכי, מנשה ויונתן, ומשפחותיהם. אף בבקשה זו טוענים המבקשים נגד הפרשנות שניתנה להסכם 1961, ובהקשר זה נגד גובה הפיצוי שהיה לשיטתם לפסוק על-פי הנוסחה האחידה שהוחלה ביחס לכל המשפחות במקום. אף הם סבורים כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי היא שרירותית ומנוגדת ללשון הסכם 1961. כן טוענים המבקשים, בדומה לטענות שהועלו בבקשות רשות ערעור אחרות כאמור בפסקאות 24 ו-32 לעיל, למניעות הנובעת מההחלטה משנת 1979. בהקשר זה הם מציינים כי הם מסתמכים עליה הגם שלא היו צד להליך האמור. כן טוענים המבקשים כי חויבו בדמי שימוש וקובלים על כך.

רע"א 580/20 – הבקשה מטעם הרוכשים

37.

בקשה זו שהוגשה מטעמם של הבעלים בחלקות שונות בגבעת עמל מבטאת את תמונת הראי של קודמותיה. בעיקרו של דבר הרוכשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי העניק פיצוי למי שיושבים בקרקע שלא כדין, ולכן אינם זכאים לו. לטענת הרוכשים, המחזיקים – שהם המשיבים לבקשתם (והמבקשים, בהתאמה, בבקשות שפורטו לעיל, כמו גם באלה שכבר הוכרעו) – מהווים "גרעין קשה" שדחה כל הצעה הוגנת לפינוי ולפשרה והעלה דרישות בלתי סבירות תוך החזקת השטח משך שנים כ"בן ערובה". לשיטת הרוכשים, תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כי "חוטא יוצא נשכר" – המחזיקים התעשרו על חשבונם בעוד פסק הדין שניתן מכשיר את השימוש הפסול שנעשה בקניינם לאורך שנים ללא תמורה. בהקשר זה נטען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מהניסיונות שנעשו מצדם לאורך השנים להעניק פיצוי למחזיקים. במישור אחר אך משלים טוענים הרוכשים כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו להסכם 1961 אשר הכירה בזכותם של המחזיקים לזכות בלתי הדירה הניתנת להורשה לקבלת דיור אקוויולנטי. הרוכשים מציינים כי פרשנות זו סטתה מההכרעה בהליך קודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי באותו עניין (ע"א (ת"א) 941/96 מיום 13.6.1999), וכי מכל מקום גם תחשיב הפיצוי שנקבע הוא מופרז, שרירותי ולא משקף את טיב הזכות שהוכרה. כן טוענים הרוכשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא חייב את המחזיקים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה החזיקו במקרקעין.

38.

הבקשה כללה אף התייחסות פרטנית למשפחות השונות, הממחישה לטענת הרוכשים את הטעויות שנפלו בפסק הדין. כך, נטען כי יישום המבחנים שקבע בית המשפט המחוזי אינו מוביל למסקנות הפרטניות שלו ביחס למשפחות, בין מאחר שבמועד הקובע לא התקיים בהן התנאי של ישיבה במקרקעין ובין מאחר שלא נשמר רצף ישיבה במקרקעין לאורך השנים. ביחס לכל משפחה ומשפחה מעלים הרוכשים טענות עובדתיות הנוגעות לשני קריטריונים אלה וכן לשגיאות של בית המשפט המחוזי שנפלו לשיטתם ביחס לכך. כן טוענים המבקשים ביחס לחלק מן המשפחות כי מאחר שהן עצמן טוענות שלא היו צד להסכם 1961, ברי כי לא ניתן לפסוק להן מכוחו פיצוי.

39.

בנוסף טוענים הרוכשים כי היה מקום לחייב את המשפחות בדמי שימוש ראויים. בנוגע לחלק מן המשפחות נטען עוד כי היא מקום לעשות כן בגין בנייה ושימוש בלתי חוקיים במקרקעין.

דיון והכרעה

40.

לאחר שעיינתי בבקשות הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות, מבלי להידרש לתשובות. למעשה, חרף הנופך העקרוני שלווה להן, הבקשות כולן אינן מציגות שאלות החורגות מעניינן הקונקרטי אלא מחלוקות הנוגעות ליישום של עקרונות הפיצוי שנקבעו ביחס למחזיקים. למותר לציין כי עצם העובדה שההליך נוגע לכמה עשרות מחזיקים אינה הופכת, אך בשל כך, את המקרה לעניין לעקרוני המצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

41.

אכן, עניינם של תושבי גבעת עמל, שמרביתם נשלחו אליה בהוראת גורמים רשמיים בימי הבראשית של המדינה, הוא סוגיה אנושית וציבורית מורכבת. היא ראויה כמובן להתייחסות משפטית מתאימה, הגם שהדיון המשפטי בה אינו יכול להכיל את מלוא מורכבותה. כך אכן נעשה. ההתדיינות רבת השנים בעניין גבעת עמל נסבה על הענקת פיצוי מתאים למי שישבו בקרקע במשך עשרות בשנים, חרף העובדה שזכויותיהם לא זכו לעיגון קנייני פורמאלי (ראו: עניין רפאלי , בפסקה 14). היבט זה של הדברים זכה להכרה, והוא שעמד למעשה ביסודו של הסכם 1961. על כך יש להוסיף, כי הטענות שהועלו על-ידי חלק מן המחזיקים לפיהן החלקה שבה הם מחזיקים אינה חלק מן המקרקעין שעליהם חל הסכם 1961 דווקא מעיבות לכאורה על מצבם. הסכם 1961 מבטיח פיצוי ליושבים במקרקעין בנסיבות שבהן אין להם זכויות קניין פורמאליות. כפי שפורט לעיל, חלק הארי של טענות המחזיקים כלל לא נגע להיבט זה, כי אם ליישומו, דהיינו לשאלה האם מנגנון הפיצוי שנקבע ראוי אם לאו וכיצד היה לקבעו. כן הועלו טענות עובדתיות הנוגעות לנסיבות אישיות קונקרטיות. אלה זכו לדיון מפורט בפסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות והן אינן עומדות באמת המידה המצמצמת להענקתה של רשות ערעור. אקדים ואזכיר, מאחר שטענה זו עלתה בחלק מן הבקשות, את ההלכה הידועה כי העובדה שערכאת ערעור משנה מפסק דינה של ערכאה דיונית, אינה הופכת את הערכאה השלישית לערכאת ערעור ואת אמת המידה להתערבות לשונה (ראו למשל: רע"א 7995/14 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (בית חולים סורוקה) , פסקה 6 (12.2.2015));

בע"ם 2690/15 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (31.5.2015)). כמו כן, טענות המכוונות כלפי ממצאי עובדה אינן מצדיקות הענקת רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 7234/20 תמיר נ' לוי , פסקה 13 (16.11.2020)).

42.

למעלה מן הצורך, ובשל כך שרבות מן הטענות חזרו ועלו, בשינוי אדרת, במרביתן של הבקשות, אתייחס אליהן בקצרה.

43.

בכל הנוגע למונח "דיור אקוויולנטי" חשוב להבהיר שהפרשנות שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי נטועה בנסיבות המקרה כפי שהוסברו בפסק דינו. הטענות בעניין זה התמקדו בשתי סוגיות מרכזיות: האחת – קביעת מספרן של יחידות הדיור המגיעות לכל קבוצת מחזיקים שמוצאם בתא משפחתי אחד; השנייה – הבסיס לחישובו של הפיצוי – שוויה של "דירת שיכון" (או דירה "רגילה") או שמא "דירת פאר" בבניינים המוקמים בגבעת עמל.

44.

אשר לעניין הראשון, כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, בהסכם 1961 ההתייחסות הייתה, ולא בכדי, למשפחות שגרו במקום באותה העת, ובהתאם לכך נבנה מנגנון פיצוי המבוסס על אותן משפחות גרעיניות. התרחבות המשפחות שהתרחשה מטבע הדברים בחלוף הזמן אינה מצדיקה הכרה בזכאות ליחידות דיור נוספות בעקבותיה. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי קבע כי הזכות לדיור חלוף איננה פגה עם מוות או עזיבה של המתגורר המקורי, ובכך נתן פיתרון מאוזן למצב שנוצר. לא ראיתי להתערב בכך.

45.

בהתייחסו לעניין השני הסביר בית המשפט המחוזי, ומצאתי הסבר זה סביר למדי, כי לו היו המדינה ודיור ב.פ. בונות בזמן אמת את הדירות, כפי שאמורות היו לעשות, המחזיקים היו מקבלים דירות שיכון כמקובל באותה עת. לכך ניתן להוסיף, כי הדאגה לדיור "אקוויולנטי", דהיינו שקול, נועדה להבטיח שמעמדם ותנאי חייהם של המחזיקים לא ייפגעו, אך לא מעבר לכך. ניתן להבין כי היושבים בקרקע רואים נגד עיניהם את הפרויקט שעתיד לקום במקום ועיניהם כלות. אולם, בכך אין כדי ללמד על היקף זכויותיהם. טענות הבעלות שהועלו בחלק מן הבקשות הועלו בלא שנתמכו בראיות המלמדות עליהן, והדברים אמורים גם בהערת האזהרה שאליה הפנתה משפחת אלטבט.

46.

בהתייחס לטענות שכוונו לזכותם של הרוכשים להגיש את התביעות לפינוי המחזיקים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (בפסקאות 117-116 לפסק דינו), אף אני סבורה כי דין הטענות להידחות. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, סעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מאפשר לכל שותף במקרקעין לפעול על מנת להגן על הבעלות וההחזקה בהם, לא כל שכן כאשר בענייננו חלק מהרוכשים אף התחייבו לעשות כן, בין היתר בהסכמה משנת 1987. להשלמת התמונה יוער כי השאלה מי צריכים להיות בעלי הדין בהליך בעניינה של גבעת עמל עלתה כבר בעבר ולא התעוררה כאן לראשונה (ראו: רע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ (26.1.2016)) .

47.

כן מצאתי להעיר כי חלק מבקשותיהם של המחזיקים העלו טענות לגבי חיובם בדמי שימוש ראויים. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי טענה זו מצד הרוכשים דווקא נדחתה (פסקאות 137-136 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כל שצוין בו לעניין זה הוא שהחיוב יחול על המחזיקים רק לאחר מועד הפינוי כפי שזה ייקבע על-ידי בית משפט השלום. קביעה זו מניחה את הדעת ואינה מצדיקה התערבות.

48.

הצד השני של המטבע הוא ההתייחסות הנדרשת לטענותיהם של הרוכשים שלכאורה שוללים מכול וכול את זכויותיהם של המחזיקים. טענות אלה הן קשות נוכח העובדה שכבר הסכם 1961 הכיר בזכויותיהם של המתיישבים במקום, והציפייה לכך שייצאו מן המקום לאחר עשרות שנים רק במקלם ותרמילם היא גם לא מבוססת מבחינה משפטית וגם לא צודקת. אשר לטענות שהעלו הרוכשים לפיהן "חוטא יוצא נשכר" – כבית המשפט המחוזי אף אני אינני סבורה כי המחזיקים הם "חוטאים" וכי מוטב היה שלא ייעשה שימוש במונח זה כלל בנסיבות האמורות. ההתנהלות שפורטה כאמור בהרחבה על-ידי הערכאות הקודמות הובילה למצב שבמסגרתו המדינה שלחה אזרחים להתיישב במקום מסוים מסיבות שונות "באופן זמני", הבטיחה להם דיור חלופי וההבטחה לא מומשה עשרות שנים (וכל זאת בנסיבות שאפיינו את תקופת הקמת המדינה, כפי שתיארתי בהקשר אחר בפסק דיני ברע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל , בפסקאות 13-12 לפסק דיני (5.5.2015), שניתן בדעת מיעוט אך לא לעניין זה). התרשמתי כי ההסדר שאליו הגיע בית המשפט המחוזי מאזן כראוי בין האינטרסים הנוגדים, ולא ראיתי להתערב בו.

49.

לבסוף, אין בסיס להענקת רשות ערעור אף בטענות הדיוניות שהועלו – בין אלה הנוגעות להחלטה משנת 1979 (ראו והשוו גם: רע"א 8076/16 בטאט נ' דיור ב.פ. בע"מ (5.2.2017)) ובין אלה המתייחסות להחלטה לדון בעניינם של המבקשים השונים במאוחד. הוא הדין בטענות שעניינן פסיקת הוצאות.

50.

סוף דבר: כלל הבקשות נדחות. במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.