בר"מ 3857/12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה " דרום השרון" נ. עמותת "אלעד היר

1.

המשיבים 5-1 (להלן: העותרים ), הם תושבי היישוב אלעד ועמותה הפועלת למען איכות הסביבה במקום. בחודש יולי 2011, הגישו העותרים עתירה שבה הם מבקשים להורות לוועדה המקומית לתכנון דרום השרון (להלן: המבקשת ) ולוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: הוועדה המחוזית ), להפעיל סמכויות אכיפה נגד פעולות הכרייה והחציבה המתבצעות על-ידי המשיבה 7 (להלן: הנסון ) במקרקעין הידועים כמחצבת "מגדל צדק".

2.

לפי הנטען בעתירה שהוגשה, הנסון מבצעת במקרקעין פעולות כרייה וחציבה בניגוד לדין, תוך חריגה משמעותית מתוכניות המתאר התקפות החלות על המקרקעין, ויוצרת מטרדים סביבתיים לתושבי אלעד. הנסון דחתה את פניות העותרים בנדון, וגם המבקשת והוועדה המחוזית השיבו את פניהם ריקם. בתגובה לעתירה, טענה המבקשת כי הסעדים המבוקשים בעתירה אינם בתחום סמכותה, אלא בתחום סמכותו של המפקח על המכרות במשרד התשתיות הלאומיות. המבקשת טענה כי העותרים כבר פנו למפקח על המכרות בנדון, ולמרות שהוא השיב להם כי אין שחר לטענותיהם, הם לא עתרו נגד החלטתו. נוכח האמור, ביקשה המבקשת לדחות את העתירה על הסף. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ז' בוסתן ) דחה טענות המבקשת לדחייה על הסף של העתירה. נקבע כי הסמכות לקבוע אם עבודות מתבצעות על פי גבולות רישיון הכרייה היא סמכות מקבילה הנתונה הן למפקח על המכרות, הן לרשויות האכיפה לפי דיני התכנון. בצד האמור, התיר בית המשפט קמא לעותרים להגיש חוות דעת משלימה מטעמם.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי הסמכות לקבוע אם עבודות כרייה מתבצעות על-פי גבולות רישיון הכרייה נתונה למפקח על הכרייה, ולא לרשויות אכיפת דיני התכנון. נטען כי הגשת העתירה המכוונת כלפי רשויות התכנון היא ניסיון לעקוף את התשובה השלילית שקיבלו העותרים מהמפקח על הכרייה. עוד נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי, ודינה להידחות על הסף גם מטעם זה. בנוסף, סבורה המבקשת כי בית המשפט היה צריך לדחות את העתירה על הסף מחמת אי צירופו של המפקח על המכרות כמשיב לעתירה.

4.

הוועדה המחוזית טוענת כי ההחלטה נושא הבקשה אינה ממין ההחלטות המנויות בסעיף 12(ב) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן:

חוק בתי משפט לענינים מינהליים ) , ולכן לא ניתן להגיש בעניינה בקשת רשות ערעור. לפיכך, סבורה הוועדה המחוזית כי דין הבקשה להידחות על הסף. זאת, על אף שלגופם של דברים, מצטרפת הוועדה המחוזית לעמדת המבקשת כי העתירה אינה מגלה עילה. העותרים סבורים גם הם כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות על הסף מטעם זה. בנוסף, נטען כי המבקשת משתמשת לרעה בהליכי משפט בניסיון לדחות את הדיון בעתירה לגופה. לגופם של דברים, סומכים העותרים את ידיהם על החלטת בית המשפט קמא שלפיה הסמכות המינהלית בנדון מסורה הן למפקח על המכרות, הן לרשויות אכיפת דיני התכנון. הנסון מצטרפת לנימוקי הבקשה.

5.

דין הבקשה להידחות על הסף. סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע רשימה סגורה של עניינים שבעניינם ניתן לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערער (בר"ם 7026/06 פארח נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת , פסקה 7 (לא פורסם, 15.11.2006)). ההחלטה נושא בקשה זו אינה מסוג ההחלטות הנכללות ברשימה זו. בבקשה עצמה, לא הפנתה המבקשת לחלופה מתאימה מבין אלה המנויות בסעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, שאליה ניתן לסווג את ההחלטה דנן. בעקבות תגובות המשיבים, טענה המבקשת (בהודעתה מיום 26.10.2012) כי יש לראות בבקשה דנן כבקשת רשות ערעור על החלטה שלא לצרף את המפקח על המכרות כמשיב לעתירה, לפי סעיף 12(3ה) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. אין בידי לקבל טענה זו. החלטת בית המשפט קמא עסקה בבקשה לדחיית העתירה על הסף מטעמים שונים, ולא בבקשה לצירוף צד. ככל שעולה מעיון במסמכים שהוגשו לי, בקשה כאמור לא הוגשה וממילא לא ניתנה בה כל החלטה. אם המבקשת סבורה כי יש מקום לצרף את המפקח על המכרות כמשיב לעתירה, פתוחה לפניה הדרך להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובית המשפט יפעל כחכמתו. למותר להדגיש כי כל הטענות המועלות בבקשה שמורות למבקשת לשלב הערעור, ככל שהדבר יידרש.

זאת ועוד, ההחלטה נושא הבקשה היא החלטה שלא לדחות על הסף עתירה, ומשמעותה האופרטיבית היא המשך בירור העתירה לגופה. בהחלטות כגון אלה – גם בהתעלם מסעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים – תמעט ממילא ערכאת הערעור להתערב (השוו: רע"א 410/11 סלאלום נ' ברדיצ'ב (לא פורסם, 3.10.2011)).

הבקשה נדחית אפוא על הסף, המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 5-1 בסך 10,000 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 6.