רע"א 4339/19 שרית קילקר נ. עובד נועם

1.

לפניי בקשת רשות ערעור ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בת"א 25501-03-18 מיום 27.5.2019 (כב' השופט מיכאל תמיר ) בגדרה אושרה בקשת המבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן בכפוף לשניים: האחד, תשלום הוצאות בסך כולל של 50,000 ש"ח. והשני, הפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים במקרה שתביעתה של המבקשת בבית המשפט המחוזי תידחה.

רקע ועיקרי ההליך בבית המשפט המחוזי

2.

המבקשת הגישה ביום 19.3.2019 תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד במסגרתה התבקש סעד של אכיפת הסכם מכר מקרקעין המתייחס לזכויות בבית העורפי אשר בנוי על חלק מהמקרקעין בגוש 3872 חלקה 163 בגדרה (להלן: "הנכס" ו- "החלקה" , בהתאמה). על פי הנטען בכתב התביעה המקורי, ביום 20.11.2016 נערך הסכם מכר בין המשיבים 1 ו-2 לבין המבקשת ובעלה לשעבר (להלן: "בני הזוג קילקר ") ביחס למגרש בגודל 305 מ״ר מתוך החלקה שלימים ייבנה בה הנכס. בגין עסקה זו נרשמה הערת אזהרה לטובת בני הזוג קילקר במרשם המקרקעין וכן נערך הסכם שיתוף במקרקעין בין בני הזוג קילקר לבין המשיבים 1 ו-2. לאחר מכן, נערך הסכם לבניית בית מגורים במגרש בין בני הזוג קילקר לבין המשיבה 4 (להלן: " החברה הקבלנית "), שהמשיב 3 הוא מנהלה. הנכס נבנה והמבקשת מתגוררת בו מיום בנייתו יחד עם שלושת ילדיה.

3.

בני הזוג קילקר התגרשו ועל פי כתב התביעה המקורי נערך הסכם מכר נוסף עם המבקשת בלבד, חלף ההסכם הראשון. זהו ההסכם שאכיפתו התבקשה במסגרת כתב התביעה המקורי. נטען, כי המבקשת העבירה למשיבים 1 ו-2 את מלוא התמורה החוזית בסך של כ-2.7 מיליון ש"ח, אולם חרף התשלום לא נרשמו הזכויות בנכס על שמה של המבקשת במרשם המקרקעין ואף הערת האזהרה שנרשמה לטובתה במרשם המקרקעין נמחקה שלא כדין. החברה הקבלנית הגישה כתב הגנה ביום 17.4.2018 והמשיבים 1 ו-2 הגישו כתב הגנה ביום 8.5.2018. במסגרת כתב ההגנה טענו המשיבים 1 ו-2 כי אין בין הצדדים הסכם מכר תקף, כי הם לא קיבלו מהמבקשת כספים בגין רכישת הנכס, וכי המבקשת פלשה לנכס שלא כדין. עם זאת, נטען כי המשיב 1 הסכים, נוכח "קשייה הכלכליים והאישיים" להתיר למבקשת להתגורר בנכס עד למכירתו.

4.

במסגרת כתב ההגנה, הגישו המשיבים 1 ו-2 בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר יריבות והעדר עילה. המבקשת הגישה תשובה לבקשה לסילוק על הסף ונערכו שני דיונים בבקשה. ביום 4.2.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה לסילוק על הסף. בעקבות החלטת בית המשפט בבקשה לסילוק את הסף, בה נקבע כי סיכויי התביעה במתכונתה הנוכחית נמוכים, הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה. במסגרת כתב התביעה המתוקן נמחק המשיב 3, מנהל החברה הקבלנית, מהתביעה. כמו כן, במסגרת כתב התביעה המתוקן עתרה המבקשת לאכיפת הסכם המכר הראשון, שנחתם בין בני הזוג קילקר לבין המשיבים 1 ו-2 וזנחה את טענתה בדבר הסכם מכר מאוחר יותר שנערך עמה בלבד.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

ביום 27.5.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה דנן, בגדרה אישר בית המשפט את בקשת המבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן בכפוף להפקדת הוצאות בסך של 50,000 ש"ח ובהפקדה של 50,000 ש"ח נוספים כערובה להבטחת הוצאות המשיבים. נפסק כי כתב התביעה המתוקן שונה מהותית מכתב התביעה המקורי על אף שהדברים היו ידועים למבקשת או שהיה באפשרותה לגלות את הטענות העובדתיות החדשות במועד הגשת כתב התביעה המקורי. כן נפסק כי למבקשת ניתנה הזדמנות לתקן את כתב תביעתה בשלב מוקדם יותר של ההליך, אולם בא-כוחה הודיע בדיון 24.12.2018 כי אין בכוונתו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ועל כן סבר בית המשפט המחוזי כי " [המבקשת] הטריחה את בית המשפט ואת הצדדים לדון בבקשה לסילוק התביעה על הסף ובבקשות רבות אחרות שהוגשו מטעם [המבקשת] מיום הגשת התביעה המקורית ועד למועד מתן החלטה זו, ועתה היא מבקשת לתקן את כתב תביעתה באופן מהותי ".

כן נקבע כי " משהצהירה [המבקשת] כי היא חסרת אמצעים והערימה קשיים בתשלום ההוצאות אשר נפסקו [למשיבים] , לנוכח התנהלותה בתיק ולאור כל שצוין בהחלטה זו לעיל, עולה צורך להבטיח תשלום של הוצאות שעשויות להיפסק [למשיבים]

בהמשך ההליך ".

לאור כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת תהיה רשאית לתקן את כתב תביעתה בכפוף לתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח וכי עליה להפקיד ערובה להוצאות המשיבים בסך של 50,000 ש"ח נוספים, בין אם תחליט לתקן את כתב תביעה ובין אם לאו. עוד נקבע כי במידה שלא תופקד הערובה במועדה, התביעה תידחה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

עיקר טענות המבקשת

6.

המבקשת סבורה כי החלטת בית המשפט המחוזי שגויה ודינה להתבטל. לשיטתה, החלטת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון ואינה מתייחסת לשיקולים שיש לשקול, כפי שנקבעו בפסיקה, ביחס להטלת ערובה להוצאות מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" ), והיא סוגרת את דלתות בית המשפט בפנייה ופוגעת בזכות הגישה שלה לערכאות. בין היתר, נטען כי הגשת הליך בערכאה ראשונה אינו כרוך, ככלל, בהפקת ערובה להוצאות; כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה ולו רק מחמת עוניו; כי היה על בית המשפט לבחון את כתב התביעה המתוקן והאמור בו כחלק משיקוליו לעניין קביעת הערובה; כי לא נבחנה הפגיעה בזכות הקניין של המבקשת; כי אי תשלום הוצאות שנפסקו בעבר איננו אחד השיקולים הצריכים לסוגיית ערובה להוצאות וכי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מידתית ואינה סבירה ומתעלמת ממצבה הכלכלי הקשה של המבקשת. בנוסף נטען כי המשיבים מחזיקים בתמורה ששילמה המבקשת בסכום עתק של כ-3 מיליון ש"ח ולכן חששם כי לא יוכלו להיפרע בגין הוצאותיהם בלתי מבוסס.

נוכח כל אלה סבורה המבקשת כי לא היה מקום לחייב אותה בהוצאות והפקדת ערובה בהיקפים אלו (ובכלל) וכי יש להורות על בטלות החלטת בית המשפט המחוזי.

עיקר טענות המשיבים

7.

המשיבים 1 ו-2 טוענים כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, וזאת ממספר נימוקים. ראשית , כי סיכויי המבקשת לקבל את הסעדים המבוקשים על ידה הם נמוכים. בתוך כך, טוענים הם כי לא קיים הסכם מכר תקף ושריר בין הצדדים, ולחילופין כי המבקשת עצמה הפרה באופן יסודי את הסכם המכר שאכיפתו מתבקשת על ידה ועל כן אין להלין אלא על עצמה. שנית , הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בסמוך לאחר החלטת בית המשפט קמא שניתנה בבקשה לסילוק על הסף נוכח הקביעה כי סיכויי התביעה הם נמוכים. זאת, גם בשים לב להיקף הבקשות שהוגשו על ידה עד כה וכן לפוטנציאל הנזק שייגרם למשיבים. שלישית , טוענים המשיבים 1 ו-2 כנגד תום ליבה של המבקשת והתנהלותה במסגרת ההליך באופן שעולה לכדי ניצול לרעה. לבסוף , נטען כי החלטת בית המשפט קמא מתחשבת במצבה הכלכלי של המבקשת ובנסיבותיה האישיות כדבעי.

8.

המשיבים 3 ו-4 מצטרפים לטענות כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ובתוך כך מתייחסים הם לשניים: חוסר תום לב של המבקשת לאור התנהלותה בהליך וכן אי הצגת המסכת העובדתית המלאה באופן שמצביע על כך כי סיכויי התביעה נמוכים.

9.

להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת בתשובתה לתגובות דוחה את טענות המשיבים ומוסיפה היא טענות שעיקרן בגוף התביעה ולא בבקשת רשות הערעור דנן.

דיון והכרעה

10.

בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כלפי שתיים: החלטה הפוסקת הוצאות והחלטה המורה למבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות.

בכל הנוגע להחלטה הפוסקת הוצאות לטובת המשיבים הרי שצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: " הצו "), מורה כי

לא תינתן רשות ערעור על " החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו " . את עמדתי בעניין תכליתו ומשמעותו של הצו הבהרתי ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל (21.5.2018) בזו הלשון:

[לצו] תכלית כפולה: ראשית , לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית , להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

הגשמת תכליות הצו מחייבת כי בעניינים המנויים בו לא תינתן רשות ערעור, וזאת מבלי שיבחנו כלל השאלות האם להחלטה המותקפת עשויה להיות השפעה על תוצאות ההליך והאם מבחינה עניינית צדקה הערכאה המבררת בהחלטתה. אם תאמר אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם?

דברים אלה יפים גם לענייננו, ועל כן רכיב זה של בקשת רשות הערעור שלפניי דינו להידחות.

11.

נפנה עתה לבחינת טענות המבקשת בכל הנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים (המשיבים) בהליך. גם ביחס לרכיב זה דינה של הבקשה שלפניי להידחות.

12.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט את הסמכות " אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" . הרציונל העומד בבסיס הסמכות הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 868 (2004)). הלכה היא כי החלטה בדבר הפקדת ערובה להוצאות היא מסוג ההחלטות הדיוניות-ניהוליות בהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וכי התערבות ערכאת הערעור שמורה למקרים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת עיוות דין (רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן , פסקה 4 (28.1.2018)). עוד נקבע, כי השיקולים המנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לצוות על הפקדת ערובה הם, בין היתר, סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, מצבו הכלכלי של התובע, מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה בהתאם לשלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע"א 4128/17

LAUDERBAIE YACHTS LTD

(חברה זרה) נ' טאוב , פסקה 11 והאסמכתאות שם (29.6.2017)).

13.

מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי עיקר המשקל ניתן להתנהלותה הדיונית של המבקשת, הן ריבוי הבקשות שהוגשו על ידה והן בסירבול ההליך שעה שהודיעה תחילה כי אין בכוונתה לתקן את כתב תביעה, אולם לאחר מכן חזרה בה מהצהרה זו וביקשה לעשות כן. על אף האמור, התיר בית המשפט למבקשת לתקן את כתב תביעתה, אולם התנה זו בתשלום הוצאות ומתן ערובה להבטחת הוצאות. איזון זה אשר לוקח בחשבון הן את רצונה של המבקשת לקבל את יומה בבית המשפט בדרך של תיקון כתב התביעה והן האינטרס הלגיטימי של המשיבים (הנתבעים) שלא להיות מוטרדים בבקשות בלתי מוצדקות על העול הכספי הכרוך בכך, הוא סביר ולא מקים עילה להתערבות. בנוסף נתן דעתו בית המשפט המחוזי לסיכויי הערעור ולמצבה הכלכלי של המבקשת. המבקשת מלינה על כך שבית המשפט לא שקל כדבעי את השיקולים שהיה עליו לשקול בבואו לקבוע ערובה להבטחת הוצאות. יתכן אומנם כי ראוי היה לאבחן בצורה חדה יותר בין השיקולים לעניין השתת הוצאות לבין השיקולים לעניין הפקדת ערובה אולם מדובר בהחלטה מנומקת, שלקחה בחשבון את השיקולים הנדרשים, ושאינה מקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור.

14.

אכן, סכום הכסף שמדובר בו אינו מבוטל אך בשים לב למכלול נסיבות התיק, הוא איננו בלתי סביר. לפיכך ועל סמך נימוקי החלטתו, אין הצדקה לשנות מגובה הסכום שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי.

15.

נמצא אם כן שאין מקום להתערב בסכומים שקבע בית המשפט קמא, לא ביחס לפסיקת ההוצאות בגין הבקשה לתיקון כתב התביעה, ולא בגין הערובה להוצאות שיתכן כי יקבעו בעתיד. ואולם בעוד שכל אחת מההחלטות הללו, כשלעצמה, היא סבירה, הרי שהסכום המצטבר של ההפקדות הנדרשות מהמבקשת (100 אלף ש"ח), בצירוף הסנקציות שנקבעו בגין אי הפקדת הסכומים בתוך פרק זמן קצר (שלילת האפשרות לתקן כתב תביעה אם לא ישולמו ההוצאות ודחיית התובענה אם לא תופקד הערובה להוצאות), עלול להביא לפגיעה של ממש בזכות הגישה של המבקשת לערכאות. מטעם זה, מצאתי לנכון להורות כי האישור לתיקון כתב התביעה לא יותנה בתשלום ההוצאות שנפסקו, ואולם ככל שהוצאות אלה לא ישולמו עד ליום 31.12.2019, יהיו המשיבים רשאים לגבותם מתוך הערובה להוצאות.

16.

אשר על כן, ובכפוף לאמור בפסקה 15 לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית. לפנים משורת הדין ניתנת בזאת למבקשת ארכה להפקדת הערובה להוצאות בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, כך שמחצית הסכום תופקד עד ליום 3.10.2019, והמחצית השנייה עד ליום 31.12.2019. ככל שלא יופקדו הסכומים האמורים במועדים הנקובים יפעל בית המשפט קמא על פי הוראות תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

17.

בנסיבות העניין, לא סברתי שיש להשית על המבקשת עול כספי נוסף בדמות הוצאות בגין בקשה זו. אין צו להוצאות אפוא.