רע"א 8512/19 י.ו טירת הכרמל בע"מ נ. יוסף עשור

השופט מ' מזוז:

1.

ערעור ובקשה לרשות ערעור המכוונים נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ח' שרעבי ) מיום 24.11.2019, בה קיבל באופן חלקי את בקשת י.ו טירת הכרמל בע"מ

(המבקשת ברע"א 8512/19, להלן: החברה )

לסילוק על הסף של התביעה נגדה של המערערים בע"א 133/20 (להלן: המפונים או מחזיקי החנויות ) לפיצויים בגין פינויים מחנויות בהן החזיקו במתחם "גן אלי כהן" במרכז העיר טירת כרמל.

בהסכמת הצדדים ניתנה רשות ערעור בבקשה לרשות ערעור והדיון בשני ההליכים אוחד (החלטת השופטת י' וילנר מיום 14.1.2020) .

2.

החלטתו של בית המשפט קמא, מושא הערעורים שבפנינו, ניתנה כאמור בבקשה של החברה לסילוק על הסף של התביעה לפיצויים נגדה של מחזיקי החנויות

בגין פינויים. בהחלטה נקבע כי קיים השתק פלוגתא כלפי המפונים בנוגע לעילה החוזית הכלולה בתובענה, אך נדחתה הבקשה לסילוק על הסף בנוגע לשתי עילות התביעה הנוספות של המפונים: עילת עשיית עושר ולא במשפט והעילה מכוח החזקה רבת שנים כבני רשות .

הקביעה בדבר השתק פלוגתא בנוגע לעילה החוזית נסמכה על פסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי בחיפה (סג"נ

י' יצחק

והשופטים א' טובי

ו- א' באומגרט (

מיום 24.7.2019, בע"א 20441-04-18 וע"א 20192-04-18, שניתן בערעור החברה נגד פסק דין של בית משפט השלום בתביעתה לסילוק יד של מחזיקי החנויות (להלן: פסק דין הפינוי ). בעיקרם של דברים, נקבע בפסק הדין כי יש להפריד בין מישור הפינוי ומישור הפיצוי , וכי שעה שמדובר במקרקעי ציבור הדרושים לפיתוח מרכז העיר טירת הכרמל, עולה צורך ציבורי המחייב את המבקשים להתפנות מהשטח, מבלי להתנות את הפינוי בהסדרת הפיצוי תחילה. עם זאת הודגש, כי פינוי המשיבים לא גורע מטענותיהם לקבלת פיצויים, ואולם אין מקום לדון בסוגיה זו במסגרת התביעה לסילוק יד.

בתוך כך נקבע כי ההוראות המתייחסות לפיצוי המפונים שנקבעו בתב"ע החלה על השטח, במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל לפיתוח תא השטח (להלן: רמ"י ) ובהסכם הפיתוח שנכרת בין רמ"י לחברה אשר זכתה במכרז (להלן יחדיו: שלושת המסמכים ), שם נקבע בין היתר כי "הפיצוי למפונים ישולם ויינתן על ידי הזוכה במכרז, והזוכה לא יהיה זכאי לקבל פיצוי ו/או שיפוי ו/או החזר כלשהו בגינם מן המינהל"

(סעיף 5 להסכם הפיתוח), אינם מקנים למחזיקי החנויות עילה חוזית

לפיצויים כלפי החברה. נקבע כי מדובר בהוראות במסגרת היחסים החוזיים שבין רמ"י לבין החברה,

שנועדו לקבוע שהחברה תהיה זו שתטפל בפינוי המחזיקים בחנויות וזו שתישא בתשלום הפיצויים, וכי הזכות לפיצויים, היקפם וסוגם צריכה להיקבע בהליך נפרד, כנגזרת " מטיבה ועוצמתה של הזכות" שהייתה בידו של כל מחזיק ערב הפינוי (פסקה 45 לפסק הדין).

לצד זאת מצא בית המשפט לציין, בין היתר, כי מהראיות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית עולה כי אין מקום לראות את המחזיקים כמי שפלשו לקרקע, כפי שהחברה הציגה אותם בכתב התביעה, ו"לכאורה נראה הדבר, שהמשיבים [המחזיקים] מחזיקים בקרקע בתוקף הסכמות שקיבלו מפרנסי העיר, ואף רשות מקרקעי ישראל ידעה שהם מחזיקים בחנויות שנבנו על הקרקע" (פסקאות 47-45 לפסק הדין).

3.

כאמור, נגד החלטת בית המשפט קמא ב בקשת החברה לסילוק התובענה נגדה על הסף מחמת השתק פלוגתא הוגש ערעור המפונים, וכן הוגשה בקשה לרשות ערעור מטעם החברה, בה ניתנה כאמור רשות והדיון בשני ההליכים אוחד .

4.

בדיון לפנינו, לאחר שנשמעו טענות הצדדים והערות בית המשפט, הסכימו שני הצדדים לחזור בהם מערעוריהם. בנסיבות אלה אין צורך לפרט את מכלול נימוקי בית המשפט קמא בהחלטתו מושא הערעורים ואת טענות הצדדים.

אציין רק כי בהערותינו הבהרנו בין היתר, כי הקביעה בפסק דין הפינוי לפיה

ההוראות בשלושת המסמכים (התב"ע, המכרז והסכם הפיתוח) בדבר פיצוי המפונים אינן מקנות למפונים עילת תביעה חוזית , אינה שוללת שימוש במסמכים אלה כראייה במסגרת עילות התביעה הנוספות של המפונים, וזאת לצד קביעות עובדתיות רלבנטיות נוספות בפסק דין הפינוי, כנזכר לעיל. כן הבהרנו כי לא מצאנו ממש בטענות החברה נגד החלטת בית המשפט קמא, אשר הכיר בעילות התביעה הנוספות של המפונים, לגביהן לא הייתה כל קביעה בפסק דין הפינוי השוללת עילות אלה; ההיפך הוא הנכון. עם זאת, הזכות לפיצויים, היקפם וסוגם צריכים להיקבע כנגזרת " מטיבה ועוצמתה של הזכות" שהייתה בידו של כל מחזיק ערב הפינוי, כפי שנקבע בפסק דין הפינוי (פסקה 45) , וטענות החברה בנוגע לעילות אלה לגופן יתבררו במסגרת ההליך המתנהל.

5.

לבסוף נציין כי לא מצאנו מקום להיענות לבקשות שני הצדדים להגשת ראיות נוספות, שכן מקומן של ראיות אלה בהליך העיקרי.

6.

אשר על כן ובכפוף להבהרות דלעיל, אנו דוחים את שני הערעורים. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות.