רע"א 3585/14 חפדי אבו מוך נ. המועצה האזורית חוף הכרמל

1.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את בקשת המבקשים לחייב את המשיבות להשיב לשאלות מסוימות שהופנו אליהם על-ידי המבקשים בגדרו של שאלון. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור דנא.

2.

השאלונים נשלחו למשיבות בגדרה של תביעה לפיצויים בגין מותו בטביעה של בן המבקשים 1 ו-2, כאשר רחץ בים ב"חוף הבונים" המצוי בתחום שטח השיפוט של המשיבה 1 (להלן המועצה ). התביעה הוגשה גם נגד נתבעים נוספים, פרט למשיבות (אגב, נתבעים נוספים אלה היו צריכים להימנות על המשיבים בבקשה, ולו כמשיבים פורמאליים, שכן כל מי שהוא בעל דין בערכאה הדיונית חייב להיות מצורף להליך ערעורי). המשיבה 2 היא המבטחת של המועצה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, להתרשלות המועצה.

3.

השאלות אליהן התייחסה הבקשה שהגישו המבקשים לבית משפט קמא עסקו בשיעור הריבית הממוצעת הריאלית שהמועצה מקבלת בגין פיקדונות בסכומים שונים המופקדים על-ידה לתקופה מסויימת; בשיעור הריבית הריאלית השנתית שהמועצה יכולה לקבל כיום בהשקעה בטוחה בבנקים מסחריים עבור סכומים שונים; בעניין הנחת העבודה של המועצה לשנת 2014 בדבר שינוי בשיעור הריבית במשק ובעניין הנחת העבודה של המועצה לחמש השנים הבאות בעניין "סביבת הריבית במשק בישראל". שאלות דומות נכללו גם בשאלון שהופנה למשיבה 2. בין היתר נשאלה המשיבה 2 האם היא מסכימה שמקדם ההיוון שייעשה בו שימוש בחישוב הפיצוי המגיע למבקשים יעמוד על אחוז אחד, וככול שהתשובה לכך אינה חיובית התבקשה המשיבה 2 להשיב על שורת שאלות בעניין שיעורי הריבית שהיא מקבלת על פיקדונות המופקדים על ידה בבנקים ובעניין הנחות העבודה שלה ביחס לשינויים צפויים בשיעורי הריבית במשק.

המשיבות לא ראו לנכון להשיב על שאלות אלה, ובא-כוחם השיב במכתב כי "מקדם ההיוון לחישוב הפיצויים (לפי 3% ריבית שנתית) נקבע בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון ולפיכך השאלות בשאלון המופנה לנתבעת 2 [המשיבה 2] אינן רלבנטיות". על כך השיב בא-כוח המבקשים כי בכוונת מרשיו לטעון ולהוכיח כי מקדם ההיוון הנכון הוא בשיעור אחוז אחד לכל היותר - "מה שמעמיד את הנושא במחלוקת והופכו לרלוונטי לתביעה".

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי ) דחה את בקשות המבקשים לחייב את המשיבות לענות על השאלות הנ"ל בקבעו כי: "לא ברורה הרלוונטיות לשאלות ... שכן על פי הדין ישנו מנגנון לחישוב ההיוון. על כן לא ראיתי לחייב את המשיבות להשיב על שאלות אלה".

5.

בבקשת רשות הערעור נטען כי כיוון שעל פי פסיקתו של בית משפט זה יכול בעל דין להוכיח כי שיעור ההיוון אינו 3 אחוזים, כפי שנקבע בעבר כהלכה פסוקה, רשאים המבקשים להוכיח שיעור היוון אחר שישמש לצורך חישוב הפיצויים שייפסקו להם. כיוון שכך, הפך נושא זה לרלבנטי ועל כן היה מקום לחייב את המשיבות להשיב לשאלות בשאלון שעניינן שיעורי הריבית.

6.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הוריתי למבקשים לנמק מדוע לא תימחק בקשה זו נוכח הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ) ומדוע שלא יחויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה ככל שייקבע שמדובר בהחלטה עליה לא תינתן רשות ערעור מכוח הצו.

בתגובה להחלטה זו טענו המבקשים, כי על יסוד מה שנקבע בהחלטות שונות שניתנו בבית משפט זה, ניתן ליתן רשות ערעור "על אף הצו", וכי החלטת בית משפט קמא אינה טכנית גרידא אלא החלטה מהותית ("החלטה מיוחסת"), שראוי לדון בהשגה עליה עוד במהלך ניהול ההליך העיקרי ובטרם מתן פסק הדין. עוד נטען כי השאלות המשפטיות שמועלות בבקשה, הנוגעות לפרשנות הנכונה ל"הלכת ההיוון" ולאפשרות שינויה של הלכה זו, הן שאלות מהותיות שיש להן השפעה ממשית על זכויות הצדדים.

7.

דין הבקשה להידחות מכל וכל אף מבלי להורות על הגשת תשובה.

הוראת הצו, בכל הנוגע למקרה דנא, ברורה וחד משמעית – על פי סעיף 1(10) לצו אין ליתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן התקנות ), למעט החלטות בנושאים ספציפיים שאינם נוגעים לענייננו. החלטה המחייבת להשיב על שאלה בשאלון, או שדוחה בקשה לחייב בעל דין להשיב כאמור, היא ההחלטה לפי פרק ט' לתקנות ופשיטא שאין מקום ליתן רשות ערעור עליה.

אכן, בפסיקתו של בית משפט זה היתה התייחסות לאפשרות לפרש את הצו ב"גמישות", בדרך שתאפשר מתן רשות ערעור על החלטות שלכאורה כלולות בצו. זאת, למשל, כאשר ההחלטה לא נתמצתה בנושא שהוגדר בצו, כדוגמת החלטה ששינתה את הסדר הרגיל של הבאת הראיות, לפיו על "המוציא מחברו" לפתוח בהבאת הראיות. במקרה כזה נאמר כי אין מדובר בהכרח בהחלטה העוסקת אך בסדר שמיעת העדים, במובן מונח זה בסעיף 1(5) לצו, שיתכן שהוא מוגבל לנושא טכני של קביעת "לוח זמנים" להגשת הראיות או קביעת סדר העדויות מטעם בעל דין מסוים (רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (10.8.2011)). בהחלטה הנ"ל הוסיף השופט א' רובינשטיין , כי הוא נוטה לסבור "כי אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק". ראו גם החלטת המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי (15.8.2010), לפיה יתכן שיש מקום להבחין בין החלטות הקוצבות מועדים בלבד, לבין החלטות שבהן קציבת המועד היא משנית להכרעה אחרת, כגון הכרעה לגבי סדר הבאת הראיות במשפט. דוגמה נוספת לאפשרות שהועלתה בפסיקה למתן רשות ערעור על החלטה שלכאורה נכללת בהוראות הצו, עסקה במצב בו ההחלטה כלל לא נומקה (רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (23.4.13), מפי השופטת ע' ארבל ). גם במקרה כזה ניתן לומר (אם כי, לטעמי אפשרות זו אינה נקייה מקשיים, בלשון המעטה) שבקשת רשות הערעור אינה מתייחסת להחלטה גופה, אלא לעובדת אי הנמקתה, וסוגיה זו, של העדר הנמקה, היא הסוגיה בגינה מתבקשת רשות ערעור.

יצוין, כי מהמגמה האמורה, "לפרוץ" את מחסום הצו בדרכים אלו ואחרות, הסתייג הנשיא א' גרוניס בהחלטתו ברע"א 7383/13 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ' שמיע (5.6.2013), ונראה כי טרם נפסקה הלכה מחייבת בסוגיה (ראו גם רע"א 863/14 אלי בר לב בע"מ נ' מיסטר עוף בע"מ (27.2.2014), מפי השופטת ד' ברק-ארז ). גם השופט נ' סולברג הביע ספקות לגבי ההבחנה, לגבי תחולת הצו, בין המשמעות ה"טכנית" לבין המשמעות ה"מהותית" של ההחלטה עליה מבקשים לערער (רע"א 3549 ברון נ' זלץ (5.6.2014)); והשופט נ' הנדל הביע תמיכה בעמדת הנשיא באמרו כי: " ... משנקבע שבקשה נופלת בגדרי ההחלטות המנויות בצו על פי תנאיו, אין מקום לבחינתה כתלות בנסיבות המקרה הפרטני – ובכך ליצור חריג לצו על בסיס עצמת הפגיעה בזכויות המבקש" (רע"א 8804/13 קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (27.1.2014)).

8.

אלא שכל האמור לעיל אינו נוגע לבקשה דנא, לגביה לא יכול להיות, לטעמי, כל ספק כי, תהא העמדה ביחס ל"הרמטיות" הצו אשר תהא, עסקינן בהחלטה שהוראות הצו חלות עליה באופן מלא ושאין היא נושאת עימה כל "ערך מוסף", או כל "הכרעה אחרת", מעבר להחלטה בסוגיה שבמפורש נקבע בצו כי לא תינתן לגביה רשות ערעור. מובן כי בקשת רשות ערעור זו, שעניינה החלטה האם לחייב נתבע להשיב לשאלה שהוצגה לו בשאלון, לא יכולה לשמש זירה (כפי שרצו המבקשים) להתדיינות בשאלה האם רשאי בעל דין לנסות לשנות את "הלכת ההיוון" ואם כן – כיצד. שאלה זו יש להעלות לדיון ב"דרך המלך". במאמר מוסגר אציין, כי ספק אם סוגיית שיעור הריבית לצורך עריכת היוון הועמדה כראוי במחלוקת, שכן הדבר (לכאורה) כלל לא נטען בכתב התביעה, ונדמה שהעמדת סוגיה כה נכבדה במחלוקת מחייבת התייחסות מפורשת בכתבי הטענות, על מנת שהנתבעים יוכלו להיערך כראוי וגם כדי לאפשר לבית המשפט להחליט כיצד ינוהל ההליך בהתחשב בקיומה של טענה זו.

החלטת בית משפט קמא גם לא גורמת כל עיוות דין חמור או פגיעה ממשית במבקשים. גם אם המבקשים מעוניינים להביא לשינוי ההלכה בעניין אחוז הריבית שישמש לצורך היוון, ולצורך כך הם מבקשים "להכין את הקרקע" מההיבט הראייתי, ובלי שאטע מסמרות, איני רואה כיצד בירור שיעורי הריבית על פיקדונותיהן של המשיבות דווקא, או הנחות העבודה שלהן בנושא, רלבנטיים להוכחת שיעור הריבית במשק כולו.

מכאן שגם בהנחה שהמבקשים יוכלו לטעון ולהוכיח את שיעור הריבית על מנת לשנות את "הלכת ההיוון", הנחה שעל פני הדברים אינה פשוטה כלל נוכח מה שנאמר בע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(1) 521, 534 (1997) לפיו בית המשפט אינו "הבמה המתאימה לאיסוף ולבדיקת הנתונים הרלוונטיים" ( שם , עמ' 549; וראו גם ת"א (מחוזי-י-ם) 2265/08 עזבון דפן נ' המאגר לביטוח חובה (20.1.2010), בפסקאות 40-37), נראה, כי הם ממילא אמורים לאסוף נתונים שיצביעו על התמונה הכוללת במשק הישראלי, ובשאלות שהופנו למשיבות אין, לכאורה, כדי לסייע בידם בכך אלא בצורה שולית לחלוטין.

9.

ומעבר לכל האמור, גם אם נניח כי המבקשים זכאים לקבל תשובות לשאלות בדבר שיעורי הריבית ונפלה טעות בהחלטה – לא נוצר כל מצב בלתי הפיך. היה והמבקשים ישכנעו בקיומה של חבות לפצותם, והיה וסכום הפיצויים שייפסק להם על-פי היוון לפי ריבית של 3 אחוזים לא יספקם, והם יסברו אז שאי מתן תשובות לשאלות הנ"ל הוא שהיה בעוכריהם והכשיל את אפשרות קבלת טענתם בעניין שיעור הריבית, הם יוכלו בגדר הערעור בזכות על פסק הדין להעלות סוגיה זו. גם מהיבט זה בוודאי שאין מדובר במקרה מסוג המקרים אליהם התייחס השופט רובינשטיין ברע"א 4846/11 הנזכר לעיל, של "חשש לפגיעה ממשית בצד לתיק". פגיעה כזו, שתצדיק סטייה מהוראת הצו (אם בכלל ראוי לאפשר סטייה מהוראותיו), אמורה להיות בלתי הפיכה, כזו שלא ניתן יהיה לתקנה במסגרת הערעור בזכות. אחרת אין בפנינו "פגיעה ממשית".

10.

הארכתי מקום שניתן היה – ואולי אף צריך היה – לקצר. זאת על מנת להצביע על כך שמקרה זה, מכל זווית ראיה אפשרית , אינו מצדיק מתן רשות ערעור אף לדעת מי שסבור שניתן ל"הגמיש" את הוראתו החד משמעית של הצו. יתרה מכך, נראה שאף אלמלא הוראות הצו, דין הבקשה היה להדחות.

הבקשה נדחית. לאחר שהמבקשים עמדו על בקשתם גם נוכח החלטתי שהפנתה אותם להוראות הצו, אני מחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ש"ח.