רע"א 10343/09 עו"ד אריק ארץ נ. פנינה וויטמן

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' יעקב) בגדרה נדחתה בקשה לרשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופט ר' אמיר) אשר במסגרתה לא ניתנה התייחסות לעניין ההוצאות.

1.

המבקש הגיש תביעת לשון הרע כנגד המשיבים בגין ביטויים פוגעניים שנכתבו על ידם במסגרת כתבי טענות בהליך משפטי. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר סמכות מקומית. בית משפט השלום דחה את הבקשה לסילוק על הסף. עם זאת, לא התייחס בית המשפט בהחלטתו לעניין ההוצאות. בשל כך

הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הבקשה בנמקו שסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוג החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), התשס''ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ) קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ’ אלא אם מדובר בהחלטה אשר ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו.

מכאן הבקשה שלפניי.

2.

המבקש טוען שטעה בית המשפט כאשר דחה את בקשתו לרשות ערעור, תוך שהוא מדגיש מספר טיעונים עיקריים. ראשית, טוען המבקש שצו בתי המשפט איננו חל על המקרה דנן מכיוון שהוא נועד למנוע הגשת בקשה לרשות ערעור רק בנוגע להחלטות שבהן ניתנה התייחסות לעניין ההוצאות ולא בנוגע להחלטות בהן,

בניגוד לתקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד-1984, אין כלל התייחסות לענין ההוצאות. המבקש סבור כי צו בתי המשפט מונע סעד של קביעת הוצאות במסגרת בקשת רשות ערעור, בעוד שבמקרה דנן הסעד המבוקש הוא החזרת התיק לבית משפט קמא לצורך מתן החלטה בעניין ההוצאות. לבסוף טוען המבקש שמכיוון שצו בתי המשפט מצמצם וחוסם את זכותו של בעל דין לפנות לערכאות, ראוי לפרשו בצמצום ובדווקנות.

3.

דין הבקשה להידחות וזאת לאור פרשנותו של צו בתי המשפט, הנתמכת בדרכי ההשגה האחרות שעמדו למבקש.

צו בתי המשפט אשר נכנס לתוקף ביום 13.8.2009 מצמצם את קשת ההחלטות שבגינן ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, על-ידי מי מהצדדים. תכלית צו בתי המשפט

העולה בקנה אחד עם הוראות מקבילות כגון סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש''ס 2000 וסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ''ד-1984, היא ייעול ההליך המשפטי. ייעול ההליך נובע מהפחתת העומס על המערכת השיפוטית בניהול הליכי ערעור שכל עניינם בסוגיות טכניות ולא מהותיות, וכן בחיסכון במשאבים. בנוסף, העדר האפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מקצר את ההליכים ומייעל את הדיונים אשר מתקיימים בנושאים מהותיים. תחימתם של סוגי ההחלטות הבאות בגדרי הצו, לצד הוראת סעיף 2 לצו הקובע כי אין בה כדי לגרוע מזכותו של בעל דין לערער על החלטות אלה במסגרת ערעור על פסק הדין מבטיחות כי יעול זה לא יפגע בזכויות הצדדים ולא יגרום להם עוול.

מקריאת סעיפי הצו ניתן להבחין בכך שההחלטות העיקריות שלא תינתן בהן רשות ערעור עוסקות בנושאים בעלי אופי דיוני-ניהולי מובהק ואינן בעלות השלכות מהותיות. כך למשל, סעיף 1(2) לצו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור בנוגע להחלטות אשר עסקו בהארכת מועד הקבוע בחיקוק, אך הסעיף לא חל במצבים בהם משמעות ההחלטה היא שלילת עצם האפשרות לפתוח בהליך. בנוסף ניתן לציין את סעיף 1(5) לצו בתי המשפט אשר מונע אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בנוגע להחלטות בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעתם ושאלות המוצגות להם, למעט החלטות מהותיות כגון דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה. פרשנות ברוח זו ניתנה גם לסעיפים אחרים בצו על-ידי השופט גרוניס, אשר קבע כי אין לראות בהחלטה בעניין עיכוב הליכים כהחלטה הנוגעת ל"קביעה ושינוי של מועדי דיון" כמשמעותה בסעיף 1(1) לצו בתי המשפט או לחלופין החלטה הנוגעת ל"שלבי הדיון בהליך" כמשמעותה בסעיף 1(4) לצו, בשל היותה החלטה מהותית ולא דיונית (רע''א 7471/09 אי די בי חברה בע''מ נ' שמיע (לא פורסמה, 20.10.2009))

4.

על רקע תכלית הצו שנפרשה לעיל, אגש לבחינתו של סעיף 1(8) לצו העומד בבסיסה של הבקשה שלפני. בענייננו, מתעוררת השאלה האם סעיף 1(8) הקובע שלא תינתן רשות ערעור ב"החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו", חל על מקרה בו כלל לא הוזכרו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בהחלטה. לפיכך, קם הצורך לבדוק מבחינת פרשנות לשונית ותכליתית האם יש להחיל את הסעיף על המקרה דנן.

5.

מבחינה לשונית נראה כי הסעיף יכול להכיל את שתי האפשרויות. הראשונה, שהסעיף חל רק על מצב בו ניתנה החלטה בעניין הוצאות משפט. השניה, שהסעיף חל על כל בקשת רשות ערעור בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, לרבות במצבים שבהם לא ניתנה החלטה בנושא זה כלל. אציין שלמרות שהאפשרות הפרשנית השנייה נובעת רק באופן משתמע מלשון הסעיף, היא עדיין נכללת בגדרי לשון החוק (ראו אהרון ברק, פרשנות במשפט 111 (כרך שני, 1993)).

מבחינה תכליתית נראה כי ראוי שהסעיף יחול אף במקרים בהם לא ניתנה החלטה בעניין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מניעת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור תמנע את קיומם של הליכים רבים ותגשים את תכלית צו בתי המשפט. לצד זאת, לא יגרם עוול לצדדים לאור האפשרות לערער על ענין ההוצאות ושכר טרחת עורך דין במסגרת ערעור על פסק הדין. אמנם, קיים קושי באפיק זה מקום בו בעל הדין כלל אינו מעוניין לערער על פסק הדין בכללותו ובעיקר מקום בו ההחלטה עליה הוא מבקש לערער הינה טכנית או טפלה ומשכך ישנו חשש שלא תקבל ההתייחסות הראויה בפסק הדין של הערעור. יחד עם זאת, קיומו של אפיק השגה נוסף מניח את דעתי כי אין בקושי זה בכדי לגרום עוול לצדדים. אפיק זה הינו הגשת בקשה לתיקון טעות בהחלטה מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (בר''ם 5720/05 גופר נ' הועדה לתכנון ולבניה פתח תקווה (לא פורסמה, 5.8.2007) (להלן: פרשת גופר ); ע''א 3351/92 מרשי נ' בלאן (לא פורסם, 8.2.1994); רע''א 577/86 זרד נ' שאול , פ''ד מ(4) 113 (1986)). הפסיקה שהכירה באפשרות השגה זו ראתה בהעדר החלטה בעניין הוצאות משפט כ"השמטה מקרית" אשר רצוי לאפשר לתקנה, ואף הכירה בכך שאפשרות זו תחסוך הליכי ערעור שכל עניינם בסוגיה זו בלבד, ובלשונה של השופטת חיות:

"... אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. גישה זו יש בה היגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד-1984 להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט... זאת ועוד, סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ"השמטה מקרית" רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן הדיון על ידי בעלי הדין... זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל עניינם בסוגייה זו בלבד" (ראה פרשת גופר , סעיף 8 לפסק הדין).

הנה כי כן, האפשרות שעמדה לצדדים לבקש תיקון החלטה במקרה שכזה הולמת ומשלימה את הפרשנות הראויה לסעיף 1(8) לצו בתי המשפט, לפיה הוא חל אף על מקרים בהם כלל לא התייחס בית המשפט לשאלת ההוצאות.

משכך, דין הבקשה להידחות. אין צו להוצאות.