רע"א 6269/11 סלמאן חמדאן נ. עזבון המנוח נסרי וקים ז"ל

1.

המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בעכו (ת"א 4690/00, השופט ג' נסאר ) כנגד המשיב בגין השגת גבול. בית משפט השלום, בפסק דין מיום 27.11.2009 דחה את התביעה, וחייב את המבקש בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 1,500 ₪ כולל מע"מ. המבקש ערער על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 10966-01-10, השופטים ב' בר-זיו , ע' זרנקין ו ב' טאובר ), וביום 28.6.2011 ניתן פסק דין בערעור לאור הסכמת הצדדים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי חייב את המשיב בפיצוי בגין השגת הגבול בסכום של 12,000 ש"ח (כולל הוצאות משפט ושכר טרחה), תוך שהוא מציין כי "אנו דוחים את הערעור על פסק הדין של בית משפט קמא, בכפוף לכך שהוצאות שהוטלו על המערער, ככל שלא שולמו, יבוטלו".

בקשת רשות הערעור המונחת לפניי, מטעם המבקש אשר זכה כאמור בהליך קמא, מתייחסת אך ורק לקביעה הנוגעת להוצאות. לדעת המבקש, לא היה מקום להטיל עליו הוצאות בבית משפט השלום, ועל כן היה על בית המשפט המחוזי לפסוק שההוצאות תבוטלנה גם במידה ששולמו. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה לתיקון / הבהרת פסק הדין", והבקשה נדחתה (על ידי השופטת ב' בר-זיו ) ביום 3.7.2011. צוין כי פסק הדין מדבר בעד עצמו, ואינו דורש כל תיקון או הבהרה. מכאן הבקשה שלפניי, בדבר אי-ביטולן של ההוצאות היה ושולמו – והן אכן שולמו.

2.

בטרם אדון בבקשה, אתייחס לשאלה המקדמית אודות עצם המקום לדון בה, לאור ההנחיה הקבועה בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: הצו ). סעיף 1 לצו זה קובע כי:

"לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן :

...

(8)

החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו".

ניתן לטעון, כי עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור בעניין הטלת הוצאות משפט, ועל כן דין הבקשה להידחות ללא כל דיון בעניינה. ואולם, דבר זה תלוי בפרשנות עניינו של הצו, וזו מובילה למסקנה אחרת. עיון בלשון הצו ובדוגמאות האחרות המפורטות בו מלמדנו על תכליתו של הצו. כפי שנאמר בבש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010):

"נראה כי המטרה היא קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה מסויימת. הצו מצמצם את המקרים בהם ניתן להעניק רשות ערעור. הרשימה שבצו כוללת, בין היתר: החלטה בדבר היקף כתבי טענות (ס' 1(3) לצו); החלטה בענייני סדר שמיעתם של עדים (ס' 1(5) לצו) והחלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו (ס' 1(8) לצו). מדוגמאות אלה ניתן ללמוד כי רצה מחוקק המשנה למנוע מצב שההליך "ייתקע" בעקבות בקשת צד למתן רשות ערעור בנושא שאינו מהותי, אפילו מבחינה דיונית, ואשר אינו מצדיק את עיכוב ההליך וסירבולו. יצויין כי עד להתקנתו של הצו, רשאי היה צד בהליך אזרחי להגיש בקשה למתן רשות ערעור על כל החלטת ביניים, ואף ביחס להחלטה בדבר דחיית מועדי הדיון".

הצו עוסק בבקשות למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" – החלטה שהסיבה שאין עליה ערעור בזכות היא היותה החלטת ביניים. הצו קובע שישנן החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור, וזאת משום שאין הצדקה לעיכוב ההליך בגינן, וניתן – אם יהיה צורך בכך – להזכיר את ההשגות עליהן במסגרת הליך הערעור על התוצאה הסופית (ראו גם דברי השופטת ע' ארבל , רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן (14.10.2010)). בראייה זו, הצו לא נועד להגביל את בית המשפט בבואו לבחון אם להעניק רשות ערעור על פסק דין בגלגול שלישי, דבר שאינו נוגע לעיכובו של ההליך וסרבולו. בדומה לכך, הצו גם איננו עוסק

בבקשת רשות ערעור על פסק דין בגלגול שני – דבר המתקיים ביחס לערעור על פסק דין בבית המשפט לתביעות קטנות.

לכך יש להוסיף היבטים אחרים בלשונו של הצו, התומכים בפרשנות המצמצמת אותו. האחד, בסעיף 1 נאמר כי "לא תינתן רשות ערעור על החלטה

מן הסוגים המפורטים להלן..." (ההדגשה הוספה). ברגיל, התיבה "החלטה" איננה מתייחסת לפסק דין, אלא להחלטה אחרת, ומכאן נובע אפוא שאין הצו חל ביחס לבקשות רשות ערעור על פסקי דין. השני, סעיף 2 לצו, בו נאמר כי "אין באמור בסעיף 1 כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין לערער על החלטות מן הסוגים המפורטים בו במסגרת ערעור על פסק דין". אמנם, סעיף זה עוסק בערעור בזכות, ולא בערעור ברשות, אך עולה ממנו שהמגבלה האמורה בצו מתייחסת להחלטות ביניים, שניתן יהיה לערער עליהן במסגרת ערעור על פסק דין, ולא בהגבלת היכולת לערער – אם בזכות ואם ברשות – על פסק דין סופי. אוסיף, שפרשנות אחרת הייתה מביאה לתוצאה קשה על פי השיטה המשפטית הנוהגת, לפיה ישנן החלטות של בית משפט שאינו הערכאה הגבוהה במדינה, שלא זו בלבד שלצד הנפגע מהן אין זכות לערער עליהן, אין לו אפילו יכולת לבקש רשות לערער עליהן, וזאת לא כשלב ביניים, אלא כקביעה סופית.

בהתאם לאמור, סעיף 1(8) לצו מונע מתן רשות ערעור על החלטה שעניינה הטלת הוצאות, שכן ניתן לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין. פרשנות זו נתמכת בסיפא של סעיף 1(8): "למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". מהסיפא עולה, שהסעיף עוסק בהחלטות שעניינן הטלת הוצאות. החלטות שכאלו ניתנות, דרך כלל, במהלך המשפט עובר למתן פסק הדין, ועל כן ניתן לדחות ערעור עליהן לערעור על פסק הדין הסופי, בהתאם לנקבע בסעיף 2 לצו. כאשר מדובר בהחלטה שניתנה לאחר פסק הדין, שאז אין אפשרות לערער עליה אלא במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, הצו מחריג זאת וקובע שזו בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת שניתן לדון בה הגם שעניינה הטלת הוצאות. אולם, כאשר מדובר בפסיקת הוצאות שהיא חלק מפסק הדין, הצו כלל אינו עוסק בה, וניתן למקד בה את הערעור – הן כאשר מדובר בערעור בזכות (ערעור ראשון) והן כאשר מדובר בערעור ברשות (ערעור שני או ערעור ראשון על פסק דין מבית המשפט לתביעות קטנות).

הכרעה דומה עולה מדברי השופט י' דנציגר , רע"א 8557/10 מובילי מרחבים נ' משואות יצחק (31.7.2011):

"כאשר מדובר בהחלטה שעניינה הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין שניתנה לאחר מתן פסק הדין ו אינה

נבלעת בו - החלטה זו מוחרגת מתחולת הצו כאמור בסיפא של סעיף 1(8) לצו. החרגה זו עולה בקנה אחד עם תכלית הצו, שכן קביעה כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה, אשר השגה עליהם מותנית על פי רוב במתן רשות, הייתה מביאה לשלילת זכותו המהותית של בעל דין להשיג על החלטה זו. שלילת זכות זו לא הייתה עולה בקנה אחד עם תכלית הצו - צמצום העומס על המערכת המשפטית וייעול ההליך המשפטי תוך שמירה על זכותו המהותית של בעל הדין להשיג על החלטות שניתנו בעניינו... כאשר מדובר בהחלטה שעניינה הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין שניתנה לאחר מתן פסק הדין הנבלעת בו הכלל הוא כי השגה עליה תהיה בדרך בה משיגים על פסק הדין... ככל שיש זכות ערעור על פסק הדין, יש גם זכות ערעור על ההחלטה. ככל שהערעור על פסק הדין מותנה בקבלת רשות, כך יהיה הדבר ביחס להחלטה הנבלעת. במקרים בהם רשות הערעור מופנית אך כנגד ההחלטה המאוחרת לפסק הדין והנבלעת בו, הצו אינו שולל את האפשרות כי תינתן רשות ערעור. הדבר עולה מהוראות סעיף 2 לצו ומתחייב מתכליתו. קביעה כי הוראת סעיף 1(8) לצו מונעת אפשרות להשיג על החלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין ונבלעת בו באותם המקרים בהם נדרשת רשות לערער על פסק הדין - הייתה פוגעת בזכותו המהותית של זה המבקש להשיג על ההחלטה ליומו בבית המשפט ועל כן הייתה עומדת בניגוד לתכלית הצו ולהוראה המפורשת שבסעיף 2 לצו".

דברים אלו אמורים ביחס להחלטה שעניינה הוצאות המאוחרת לפסק הדין ואינה נבלעת בו, ונכונים הם בקל וחומר לרכיב מפסק הדין שעניינו הוצאות. כשם שניתן לערער על רכיב זה בזכות במקרה המתאים, כך גם ניתן לבקש לגביו רשות ערעור במקרה האחר.

על כן, הצו אינו חל בענייננו. מכאן אעבור אפוא לדון בבקשה לגופה.

3.

שלוש משוכות גבוהות ניצבות בפני קבלת הבקשה דנא. האחת , ההלכה המושרשת לפיה "כדי לזכות בהגשת ערעור שני לבית-משפט זה לא די בכך שבעל דין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא דרוש שייראה כי עולה מפסק-הדין שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שנייה זו" (המ' 863/78 דניאל לוי נ' עליזה רחמים פ"ד לג(3), 168). השנייה

נטייתה החזקה של ערכאת הערעור שלא להתערב בפסיקה שנשענת על הסמכת הצדדים את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. השלישית , הכלל הקובע ש"פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול הדעת של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין, וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעת פסיקת הוצאות משפט, אלא אם נפלה בהחלטה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת" (ע"א 6021/08 לוגבינץ ואח' נ' מנורה בע"מ ואח' (24.2.2010)).

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, לא מצאתי שיש בהם בכדי להתגבר על משוכות אלו. פסיקת ההוצאות היוותה חלק ממלאכת האיזון העדינה שהוטלה על בית המשפט המחוזי במסגרת מלאכת הפשרה, ולא נראה כי נפלה בה טעות משפטית ניכרת או פגם בשיקול הדעת. בל נשכח, שהסמכות שהוקנתה לבית המשפט המחוזי, גם מכוח הסכמת המבקש, הרחיבה עד מאוד את מתחם שיקול הדעת של בית המשפט, הן באשר לתוצאה הן באשר לתנאיה. מיותר כמעט לציין, שאין מדובר בשאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.