רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ. קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק)

שתי בקשות רשות ערעור מאוחדות על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל ) בת"א 6992-06-13. בהחלטותיו דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להארכת מועד למשלוח הודעת צד שלישי (החלטה מיום 17.11.2013); קבע כי המבקשת אינה רשאית לטעון כי ההסכם בינה לבין המשיבה נכרת במועד מסוים (החלטה מיום 2.12.2013); ודחה את בקשת המבקשת לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה (החלטה מיום 1.1.2014).

רקע עובדתי והחלטות בית משפט קמא

1.

ענייננו במקרקעין הידועים כחלקה 84 וחלקה 122 בגוש 10764 בשכונת כרמליה בחיפה (להלן: המקרקעין או הנכס ), הרשומים על שם חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ (להלן: הכשרת הישוב ) משנת 1950.

המבקשת, עיריית חיפה, טוענת כי רכשה את המקרקעין מהכשרת הישוב בתחילת שנות השבעים, אלא שהעסקה הנטענת לא הסתיימה ברישום ואפילו לא נרשמה הערת אזהרה לזכותה. לטענת המבקשת, לאחר שעמדה בתנאי העסקה וביקשה להשלימה ברישום, טענה הכשרת הישוב בשנת 1974 כי למעשה פעלה כנאמנה של המשיבה, קהילת ציון אמריקאית (בפירוק). לטענת המבקשת, התנהלה בינה לבין הכשרת הישוב התכתבות בנושא, ממנה עולה כי המקרקעין הועברו או היו אמורים להיות מועברים לעירייה (ההתכתבויות צורפו כנספח 9 לתגובת המשיבה). בשנת 1984 הודיע כונס הנכסים הרשמי למבקשת כי המשיבה נכנסה להליכי פירוק וכי הנכס הוא בבעלות המשיבה.

ביום 11.4.1994 אף נרשמה הערת אזהרה לטובת האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, בדבר מינוי מפרק למשיבה.

מאז ועד היום לא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין רישום הבעלות בקרקע.

2.

ביום 4.6.2013 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי תביעה כספית כנגד המבקשת, בסכום של כ-3.3. מליון ₪, כדמי שימוש ראויים עבור המקרקעין בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.

המקרקעין מיועדים לצרכי ציבור ומשמשים כיום לגן ילדים ובית כנסת, במבנה שהוקם על ידי העירייה עוד בשנות השבעים, וכן כגן ציבורי ומגרש כדורסל. במקביל להגשת תביעה זו הגישה המשיבה בבית המשפט השלום בחיפה תובענה לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין (תא"ק 6944-06-13).

המשיבה טענה בתביעתה כי המקרקעין נרכשו על ידה כחלק מפעילותה לגאולת קרקעות בתקופה שלפני קום המדינה, ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם הכשרת הישוב, אשר שימשה כנאמנת של המשיבה. לטענת המשיבה, על פי התב"ע, המקרקעין אכן היו מיועדים להפקעה לטובת המבקשת, אלא שהמבקשת נמנעה מלהפקיע את המקרקעין, כך שהיא מחזיקה ומשתמשת בהם שלא כדין.

המבקשת טענה בכתב הגנתה, שהוגש ביום 12.9.2013, כי הכשרת הישוב, שהיא הבעלים הרשום, העבירה למבקשת את המקרקעין וקיבלה את התמורה שהוסכמה בין הצדדים, וכי הכשרת היישוב לא גילתה בעת קיום העסקה כי היא פועלת כנאמנה של המשיבה.

3.

ביום 17.11.2013 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת הודעת צד ג' כנגד הכשרת היישוב. בהחלטתו מאותו יום, דחה בית משפט קמא את הבקשה מן הטעם שהמועד להגשת הודעה לצד שלישי קבוע בחיקוק ולא ניתן טעם מיוחד להארכת המועד (להלן: ההחלטה הראשונה ).

4.

ביום 25.11.2013 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק, בסיומה הורה בית המשפט למבקשת להודיע עד יום 2.12.2013 מתי לגרסתה נכרת ההסכם בינה לבין הכשרת הישוב, ולצרף את המסמך בכתב המגבש הסכם זה. בהחלטתו מיום 2.12.2013 קבע בית משפט קמא כי מאחר שהמבקשת לא מסרה פרטים נוספים מעבר לטענתה כי ההסכם התגבש "לא יאוחר משנת 1973", אזי "הנחת העבודה מכאן ואילך היא שהמבקשת אינה טוענת שנכרת הסכם במועד ספציפי" (להלן:

ההחלטה השניה ).

5.

נחזור להחלטה מיום 25.11.2013. בית המשפט ציין כי טענת המבקשת לדחייה על הסף של התביעה מחמת התיישנות נטענה בצורה מעורפלת, ולא עלה בידי בית המשפט לקבל הבהרות בעניין. נקבע כי על המבקשת להגיש בקשה נפרדת לסילוק על הסף בעילת ההתיישנות עד ליום 1.12.2013, שאם לא כן תמחק מכתב ההגנה טענת ההתיישנות.

משכך, הגישה המבקשת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בהחלטה מיום 29.12.2013 נתן בית המשפט למבקשת הזדמנות לשקול ולהודיע עד ליום 1.1.2014 אם בדעתה למחוק את בקשתה, על מנת לחסוך בהוצאות משפט. משלא חזרה בה המבקשת מבקשת הדחייה על הסף, ניתנה ביום 1.1.2014 החלטה הדוחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף והמבקשת חויבה בהוצאות בסך 11,800 ₪ (להלן: ההחלטה השלישית ).

6.

על שלוש החלטות אלה נסבות הבקשות שלפניי. המבקשת עותרת לביטול ההחלטה הראשונה ולאפשר לה לשלוח הודעת צד ג' להכשרת הישוב; להבהיר כי אינה מנועה מלטעון להסכם אשר נכרת, לטענתה, בינה לבין הכשרת הישוב בראשית שנות השבעים במועד כלשהו עד לשנת 1973; ולהבהיר כי היא רשאית להמשיך ולטעון להתיישנות וכי טענה זו תתברר בהמשך שמיעת הראיות בתיק.

טענות הצדדים

7.

בעניין ההחלטה הראשונה - המבקשת טענה כי התביעה הוגשה בסמוך לפגרת הקיץ ולחגי תשרי, בעוד המסכת העובדתית הרלבנטית התרחשה בשנות השבעים, מה שהקשה על איתור המסמכים הרלבנטיים. לכן, ראוי היה להיענות לבקשתה להארכת המועד להגשת הודעת צד ג' להכשרת הישוב, בהתאם לתקנה 216(3) לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). לטענת המבקשת, הכשרת היישוב, שהיא הבעלים הרשום של המקרקעין, היא צד נדרש לשאלת הבעלות במקרקעין השנויה

במחלוקת בינה לבין המשיבה. עוד נטען, כי גם לפי תקנה 24 לתקנות ניתן לצרף בעל דין שנוכחותו דרושה כדי לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, והצירוף יכול להתבצע בכל שלב, ובוודאי בשלב של ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק. מה עוד, שכבר בכתב ההגנה טענה המבקשת כי הכשרת הישוב הינה בעל דין דרוש בהליך, וככל שזו לא תצורף להליך בדעתה להגיש כנגדה הודעת צד ג'.

בעניין ההחלטה השניה - המבקשת טענה כי אין באפשרותה להצביע על תאריך מדויק בו נכרת ההסכם בינה לבין הכשרת הישוב, באשר מדובר בעסקה שנכרתה לפני למעלה מ-40 שנה, כך שיש להסתפק בטענתה כי העסקה נכרתה בראשית שנות השבעים עד לשנת 1973 או בשנת 1973.

בעניין ההחלטה השלישית - המבקשת טענה כי בית משפט קמא הוא שחייב אותה להגיש בקשה לדחייה על הסף, ולאחר מכן דחה את בקשתה בנימוק שלא ניתן להכריע בבקשה זו על יסוד כתבי הטענות בלבד.

8.

המשיבה טענה בתגובה, כי כלל החלטות נשוא הבקשות הינן בעלות אופי דיוני מובהק, שאין ליתן רשות ערעור לגביהן בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו ); כי מטרת המבקשת הינה להאריך את ההתדיינות ולסרבל את ההליך; וכי הגשת הבקשות נועדה "להטיל מורא על בית משפט קמא" ולהפוך את ערכאת הערעור לערכאה דיונית דה-פקטו.

לגופן של שלוש החלטות, המשיבה העלתה טענות כרימון. בתמצית, ביחס להחלטה הראשונה נטען כי המבקשת לא הציגה טעם מיוחד למתן הארכת המועד כחודשיים לאחר כתב ההגנה, כאשר ההודעה מתייחסת לאותן טענות ולאותם מסמכים שצורפו לכתב ההגנה; כי קבלת הבקשה תוביל לעיכוב ההליכים ולבזבוז זמן שיפוטי לאחר שכבר נוהלו הליכים מקדמיים כגון דחיית טענת ההתיישנות; כי לתביעותיה צירפה המשיבה מסמכים המבססים את זכויותיה הבלעדיות במקרקעין; כי העובדה שהכשרת הישוב לא תהיה צד להליך לא תשפיע על ניהול ההליך ועל אפשרות המבקשת להוכיח את טענותיה, באשר המשיבה תוכל לזמן לעדות את נציגי הכשרת הישוב; וכי אין לדון בטענת הצירוף לפי תקנה 24, טענה שלא נדונה בפני בית משפט קמא.

לעניין ההחלטה השניה והשלישית טענה המשיבה כי דינן להידחות על הסף באשר הוגשו באיחור ללא שהוגשה בקשה להארכת מועד. ההחלטה השניה ניתנה ביום 2.12.2013, ואילו בקשת רשות הערעור על החלטה זו הוגשה ביום 13.1.2014. לגבי ההחלטה השלישית טוענת המשיבה כי המבקשת למעשה משיגה על ההחלטה מיום 25.11.2013 אשר חייבה אותה להגיש בקשה נפרדת לדחייה על הסף של

התביעה מחמת התיישנותה. עוד נטען כי המבקשת מושתקת ומנועה לטעון כנגד ההחלטה השלישית, לאחר שהגישה את הבקשה לסילוק על הסף ולא טענה שיש לדון בטענת ההתיישנות לאחר שמיעת הראיות.

דיון והכרעה

9.

אקדים ואומר כי

לטעמי יש ממש בבקשות שהוגשו. אכן, ניתן להבין את רצונו של בית משפט קמא לייעל ולחדד הפלוגתאות שבאמת שנויות במחלוקת, אך בתוצאה הסופית דומה כי הדברים נסתבכו שלא לצורך. אפתח ראשון ראשון ואסיים אחרון אחרון.

ההחלטה הראשונה

10.

סוגיה מקדמית היא שאלת תחולת צו בתי המשפט על ענייננו, לאור טענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף נוכח סעיף 1(2) לצו בתי המשפט הקובע כדלקמן:

החלטות

סוגי

1.

לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

...

(2)

החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך

(הדגשה הוספה – י"ע);

שאלת תחולת צו בתי המשפט על בקשה להארכת מועד להגשת הודעת צד ג' טרם נדונה במפורש (השאלה הושארה בצריך עיון בהחלטה של הרשמת כהן-לקח ברע"א 3846/12 יגרמן נ' ברדיצ'ב (10.6.2012)). עם זאת, דומה כי בית משפט זה ראה, כדבר מובן מאליו, כי ענייננו נופל לחריג שבסיפא, באשר משמעות דחיית בקשה להארכת מועד למשלוח הודעת צד ג', משמעה שלילת האפשרות לפתוח בהליך (לבקשות רשות ערעור על החלטות שלא להתיר משלוח הודעת צד ג' לאחר המועד הקבוע בתקנות ראו רע"א 3006/11 בית חולים העמק נ' עיזבון המנוחה עפרה גלעדי (8.12.2011) (להלן: עניין בית חולים העמק ); ורע"א 9184/10 גיליץ חברה להשקעות בע"מ אריאלי (15.3.2011)).

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכלית הצו, שלא לאפשר בקשות למתן רשות ערעור בהליכים דיוניים-ניהוליים שאינם מהותיים, ואשר אינם מצדיקים את עיכוב ההליך וסרבולו (רע"א 6269/11 חמדאן נ' עזבון המנוח נסרי וקים ז"ל , פסקה 2 והאסמכתאות שם (22.11.2011); אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי

237-233 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן ). כך, ביחס לסעיף 1(1) לצו, העוסק גם הוא בהחלטות בעניין מועדים, נקבע כי הסעיף לא יחול על החלטה בעלת אופי מהותי המשליכה על ניהול ההליך כולו (ראו לדוגמה רע"א 7471/09

אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע (20.10.2009)).

לא למותר להזכיר בהקשר זה את סעיף 41(ב) סיפא הקובע כלהלן:

"רשות כאמור תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה " (הדגשה הוספה – י"ע).

אכן, החלטה הדוחה בקשה למשלוח הודעת צד ג' אינה חוסמת דרכו של בעל דין להביא עניינו בפני ערכאות שיפוטיות (רע"א 8475/13 שירותי בריאות כללית נ' פלונית

בפסקה 2 (14.1.2014). עם זאת, המדובר בהחלטה מהותית, באשר היא עשויה לגרום נזק בלתי הפיך לבעלי הדין, ולמיצער, נזק של ממש, ולו בשל הצורך לנהל בעתיד התדיינות נוספת ונפרדת באותן שאלות. מכאן, שאין מדובר בהחלטה בעלת אופי ניהולי-דיוני-טכני מובהק:

"מקריאת סעיפי הצו ניתן להבחין בכך שההחלטות העיקריות שלא תינתן בהן רשות ערעור עוסקות בנושאים בעלי אופי דיוני-ניהולי מובהק ואינן בעלות השלכות מהותיות. כך למשל, סעיף 1(2) לצו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור בנוגע להחלטות אשר עסקו בהארכת מועד הקבוע בחיקוק, אך הסעיף לא חל במצבים בהם משמעות ההחלטה היא שלילת עצם האפשרות לפתוח בהליך. בנוסף ניתן לציין את סעיף 1(5) לצו בתי המשפט אשר מונע אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בנוגע להחלטות בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעתם ושאלות המוצגות להם, למעט החלטות מהותיות כגון דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה "

( רע"א 10343/09

ארץ נ' וויטמן

בפסקה 3 (2010) (הדגשה הוספה – י"ע).

וכעת, משסילקנו טענה של סף, אפנה לבחינת ההחלטה לגופה.

11.

התכלית בבסיס ההליך של הודעה לצד שלישי היא "כי התדיינויות על כל הסתעפויותיהן בשל אותה עילה או בשל עילות הצומחות ממערכת עובדות אחת, יתקיימו, ככל האפשר, בצוותא חדא. כך ייחסך זמנם של בעלי הדין, של העדים ושל בתי המשפט" (ר"ע 457/83 ohio medical products division of air reduction company, inc

נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד לז(4) 309 (1983)). זוסמן מציין כי קיימות שתי מטרות להליך: ראשית, לקשור את הצד השלישי בהכרעה במשפט בין התובע לנתבע ושנית, שגם הפלוגתא שבין הנתבע ובין הצד השלישי תבוא על פתרונה תוך כדי הדיון בתביעת התובע נגד הנתבע או לפחות בסמוך לו (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 635 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן )). להכרעה בזכויות ובחובות כל המעורבים בפרשה אחת, ולאו דווקא אלו שהתובע בחר להגיש כנגדם את התביעה העיקרית, יש חשיבות רבה מבחינת יעילות הדיון והחיסכון בהוצאות הכרוכות בהגשת תביעה נפרדת נגד צד שלישי (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך ב (מהדורה 15, 2007); גורן

בעמ' 845 ).

12.

בתקנה 216 ו-220 לתקנות נקבע כדלקמן:

הודעה לצד שלישי בתובענות מסויימות

216.

בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה:

(1)

כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה;

(2)

כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי כלפיו לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע;

(3)

כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי.

תוכן ההודעה והמצאתה

220.

(א)

הודעה לצד שלישי תהא ערוכה לפי טופס 18, תפרש את מהות התובענה של בעל הדין נגד הצד השלישי ונימו קיה, ותומצא לצד השלישי; להודעה יצורפו העתקים מכתבי הטענות שהוגשו בתובענה אם לא הומצאו לו קודם לכן; עותק מההודעה יימסר לבית המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין בתובענה.

(ב)

ההודעה לצד השלישי תוגש בידי בעל הדין בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר — במקרה האמור בתקנה 216, או תוך הזמן שקבע בית המשפט או הרשם בהחלטתו — במקרה האמור בתקנה 217.

ותקנה 528 לתקנות קובעת כלהלן:

הארכת מועדים

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

כלומר, הוגשה תובענה רגילה (על פי ההגדרה השיורית בתקנה 8), רשאי הנתבע לשלוח ללא נטילת רשות, הודעה לצד שלישי, אך זאת בתוך פרק הזמן שנקבע להגשת כתב ההגנה, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר. העובדה שתקנה 220 מסמיכה את בית המשפט או הרשם לקבוע מועד אחר, היא הנותנת שהכוח עמם להאריך את הזמן על פי תקנה 528 רישא , ולא בהתאם לתקנה 528 סיפא המצריכה "טעמים מיוחדים" להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק ( זוסמן, בעמ' 640, 887). מכאן, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי נדרש טעם מיוחד להארכת המועד.

13.

תקנה 143(2) לתקנות קובעת כלהלן:

סמכותו של שופט בקדם-משפט

בקדם-משפט או לצורכי קדם-משפט מוסמך שופט

(1) ...

(2) להחליט בדבר צירוף בעלי דין ומחיקתם, הודעות לצד שלישי ומתן הוראות לבירור תובענה שהוגשה על דרך הודעה לצד שלישי;

במסגרת קדם המשפט, מוסמך אפוא השופט להתיר משלוח הודעה לצד שלישי, גם אם חלף המועד שנקבע בתקנות (השוו לסמכותו של בית המשפט להורות בקדם המשפט על גילוי מסמכים והצגת שאלונים מכוח סמכותו לפי תקנה 143(3), גם אם חלפו המועדים הקבועים בתקנות 120-112 – ראו, לדוגמה, בר"ע 241/84 עטאללה נ' UNIVERSAL PICTURES INC . , פ"ד לח(2) 643 (1984); רע"א 9288/07 איוב נ' שפיגל (7.11.2007); רע"א 10538 המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל בחיפה נ' כנעאן (12.4.2009); רע"א 3511/09 קמטק בע"מ נ' אורבוטק בע"מ (10.5.2009)). כאשר הנתבע לא העלה עניין זה בקדם משפט, לא יאריך בית המשפט את המועד לאחר מכן, אלא אם ראה טעמים מיוחדים לדבר שירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין (זוסמן, בעמ' 641).

14.

ומהתם להכא.

הכשרת היישוב היא הבעלים הרשום של המקרקעין, ונטען כי פעלה כנאמנה של המשיבה, וכי המבקשת לא ידעה על כך בעת שהתקשרה עמה בעסקה הנטענת. במצב דברים זה, פשיטא כי הכשרת היישוב היא צד נכון ודרוש לבירור השאלות העיקריות השנויות במחלוקת. לכך יש להוסיף כי בין הכשרת הישוב לבין המשיבה נחתם הסכם פשרה, ממנו הוחרג הנכס מושא דיוננו. במצב דברים זה, ניתן ואף צריך היה לצרף את הכשרת הישוב מכוח תקנה 24, ולמיצער, לא לחסום את דרכה של המבקשת לשלוח להכשרת היישוב הודעת צד ג', על מנת שכל השאלות השנויות במחלוקת תתבררנה בהליך אחד.

15.

זאת ועוד. הבקשה למשלוח הודעת צד ג', הוגשה עוד לפני קדם המשפט הראשון . ולא רק זאת, אלא שהמבקשת ציינה כבר בכתב הגנתה כי בדעתה להגיש הודעת צד שלישי כנגד חברת הכשרת היישוב.

במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט, יש לבחון באיזה שלב נמצא המשפט. ככלל, לאחר שהחל הדיון בתובענה, ארכה להגשת הודעת צד שלישי לא תינתן אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות ( זוסמן , בעמ' 640), והדבר נכון במיוחד לאחר שנשמעו כבר ראיות (ראו רע"א 309/09 זמברג נ' אמזל (20.4.2009); רע"א 2949/09 זמירה נ' סלאמה (2.9.2009)).

משהגישה המבקשת בקשתה בשלב כה ראשוני, אף לפני קדם המשפט הראשון, איני רואה כל סיבה שלא לאפשר לה לשלוח הודעת צד שלישי להכשרת הישוב (ראו עניין

בית חולים העמק , שם היה מדובר בהודעת צד ג' שהוגשה שלוש שנים לאחר פתיחת ההליך).

סופו של דבר שדין הבקשה להתקבל, כך שיתאפשר למבקשת לשלוח הודעת צד ג' להכשרת היישוב.

ההחלטה השניה

16.

דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעם שההחלטה ניתנה ביום 2.12.2013 ואילו בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 13.1.2014, כך שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור ולא נתבקשה הארכת מועד.

עם זאת, אומר מילים מספר לגופה של בקשה. המבקשת טוענת כי רכשה את המקרקעין בהסכם בינה לבין הכשרת הישוב, אלא שההסכם אינו ברשותה, כך שאין ביכולתה להצביע על תאריך מדויק בו נכרת אותו הסכם, בזמן כלשהו לפני שנת 1973. בית משפט קמא קבע כי "הנחת העבודה מכאן ואילך היא שהמבקשת אינה טוענת שנכרת הסכם במועד ספציפי". ודוק: המבקשת לא טענה כי לא נכרת הסכם במועד ספציפי, אלא שאין ביכולתה להצביע על המועד בו נכרת ההסכם. שמא יעלה בידי המבקשת במסגרת הליכי גילוי מסמכים לאתר את מסמך העסקה, אם ברשות המשיבה או ברשות הכשרת הישוב? שמא מי מהעדים יאשר קיומו של הסכם בכתב במועד ספציפי? כך, לדוגמה, נטען כי המבקשת והכשרת היישוב חתמו על טפסי מש"ח. שמא בטפסי המש"ח ננקב תאריך מסוים?

מכל מקום, בין הכשרת היישוב למבקשת התנהלה תכתובת בו כותבת הכשרת היישוב כי החלקות מושא הדיון "שייכות לעירייה או עומדות להיות מופקעות על ידה". לא ברורה אפוא הנפקות האופרטיבית של ההחלטה, ואם אכן יש לפרשה, כפי שחוששת המבקשת, כמונעת ממנה לטעון כי גובשה עסקה בינה לבין הכשרת היישוב (לקיומה של עסקה במקרקעין בהיעדר מסמך בכתב, מקום בו העסקה היא בבחינת "מעשה עשוי" או כאשר המסמך אינו ברשות הצדדים ראו פסק דיני בע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (21.3.2011)).

כשלעצמי, איני סבור כי בית משפט קמא נתכוון לחסום דרכה של המבקשת מלהוכיח כי השתכלל הסכם בינה לבין הכשרת היישוב, כך שלמעשה, הבקשה מיותרת.

ההחלטה השלישית

17.

דומה כי בקשת הרשות לערער הוגשה על ידי המבקשת לשם הזהירות. המבקשת אינה מלינה על ההחלטה הדוחה את בקשתה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה, אלא מעלה את החשש כי החלטה זו עלולה לחסום את דרכה מלטעון התיישנות בהמשך הדרך, לאחר שמיעת הראיות.

אלא שמהחלטת בית משפט קמא מושא בקשה זו, לא עולה כי בית המשפט התכוון לחסום את דרכה של המבקשת מלטעון להתיישנות בהמשך הדרך. כך, לדוגמה, נכתב בפסקה 4 להחלטה:

" שאלות עובדתיות נוספות שיש מקום להכריע בהן, לפני ההכרעה בשאלת ההתיישנות , למרות שהמבקשת טוענת אותן כבר עתה כעובדות שנקבעו בפסק דין חלוט, הן השאלות הבאות או חלק מהן: ממתי יודעת המבקשת על זכותה של המשיבה במקרקעין? האם בשעה שרכשה את המקרקעין לטענתה, כבר ידעה שהמשיבה היא הבעלים האמיתי של המקרקעין? מתי ידעה המשיבה שהמבקשת מחזיקה במקרקעין? מתי פנתה המשיבה לראשונה אל המבקשת בדרישה לדמי שימוש ראויים? מה ענתה המבקשת לדרישת המשיבה לדמי שימוש ראויים? כל אלה היו צריכים להוביל את המבקשת למסקנה שאין להגיש את הבקשה לדחייה על הסף בטענת התיישנות, או למחוק אותה לאחר מכן, משום שאין טענת ההתיישנות בשלה להכרעה בשלב הדחייה על הסף " (הדגשות הוספו –

י"ע).

הנה כי כן, בית משפט קמא מצא להדגיש, ובצדק, כי מקומן של השאלות העובדתיות להתברר בהמשך, ולא הורה על מחיקת טענת ההתיישנות מכתב ההגנה. משכך, לא נחסמה דרכה של המבקשת לטעון להתיישנות בהמשך.

לאור השתלשלות העניינים, כפי שתוארה לעיל, שמא ניתן להבין את חששה של המבקשת בגינו הוגשה בקשה זו, באשר פעלה על פי הנחיית בית המשפט שהורה לה להגיש בקשה נפרדת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שאם לא כן, תימחק טענה זו מכתב הגנתה. יש להצר על כך שהמבקשת נדחקה להגיש את הבקשה לדחייה על הסף, למרות שהסתפקה בהעלאת טענת ההתיישנות בכתב ההגנה, מתוך הנחה כי טענה זו מצריכה גם בירור עובדתי. מכל מקום, מאחר שאין בהחלטת בית משפט קמא כדי לחסום דרכה של המבקשת לטעון להתיישנות בהמשך הדרך, הרי שאין טעם בבקשה דכאן והיא מתייתרת.

סיכום וסוף דבר

18.

אשר על כן דין בקשת רשות הערעור להתקבל בכל הנוגע להחלטה הראשונה מיום 17.11.2013. המבקשת רשאית לשלוח להכשרת היישוב הודעת צד ג' וזאת תוך 14 יום.

בקשת רשות הערעור המתייחסת להחלטה השניה מיום 2.12.2013 נדחית משלא הוגשה במועד.

בקשת

רשות הערעור המתייחסת להחלטה השלישית מיום 1.1.2014 מתייתרת, במובן זה שמובהר, ככל שהיה צורך בהבהרה, כי לא נחסמה דרכה של המבקשת להעלות טענת התיישנות בהמשך הדרך.

כל ההוצאות שהושתו על המבקשת בהחלטות בית משפט קמא בטלות.

אין צו להוצאות בהליך דכאן.

19.

בשולי הדברים יובהר כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של תביעה. כך, לדוגמה, לא נעלם מעיני מכתב ב"כ המבקשת מיום 22.4.2009, אשר מתפרש על ידי המשיבה כהודאת בעל דין כי לא הועברו למבקשת הזכויות במקרקעין, ולא נעלמה מעיני טענת המשיבה כי אין בתכתובות בין הכשרת היישוב למבקשת כדי להעיד על כך שבוצעה עסקה בין הצדדים.