רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ. אברהם גריינר אלעד

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.6.2019 (כבוד השופטת מ' נד"ב , ת"צ 62174-03-17) בגדרה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להגשת הודעה לצד שלישי, שהגישה שופרסל בע"מ, אחת משתי המשיבות לבקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: הבקשה ו- ההחלטה , בהתאמה).

הרקע העובדתי הצריך לעניין

2.

המבקשת, שופרסל בע"מ, היא חברה ציבורית בעלת רשת סופרמרקטים – לדבריה הגדולה והמובילה בישראל (להלן: שופרסל ). שופרסל מנהלת מועדון לקוחות, המקנה לחברים בו בין היתר זכאות למבצעים, הנחות והטבות ברכישת מוצרים ושירותים שונים. חברות במועדון הלקוחות יכול שתיעשה בצירוף עם הנפקת "כרטיס אשראי שופרסל", המעמיד מסגרת אשראי חוץ בנקאית ומציע הטבות ומבצעים נוספים. עד לשנת 2018, כרטיס האשראי של שופרסל הוצע ללקוחותיה בשיתוף פעולה עם חברת לאומי קארד בע"מ (להלן: ויזה שופרסל ו- לאומי קארד , בהתאמה), שהייתה אמונה על הנפקת כרטיס האשראי ותפעולו – בהתאם להסכם שנחתם בין השתיים בשנת 2006 (להלן: הסכם התפעול ). יוער שגם פז חברת נפט בע"מ הייתה צד להסכם התפעול, ואולם חלקה במערכת ההסכמית איננו רלוונטי לענייננו. בהמשך לכך, הקימו הצדדים להסכם התפעול את שופרסל פיננסיים שותפות מוגבלת (המשיבה 2; להלן: שופרסל פיננסיים ), שבה רוכזה הפעילות הקשורה ל"ויזה שופרסל" – כאשר עיקר שיעור ההחזקות בשותפות הוקנה לשופרסל (64%).

כפי שעולה מטענות הצדדים, בתקופה הרלוונטית נגבו מחברי המועדון עמלות שונות בגין השימוש ב"ויזה שופרסל". דמי חבר מועדון הלקוחות נגבו על ידי שופרסל פיננסיים ועמדו על 3 ש"ח לחודש (להלן: דמי החבר ); כאשר בעת הצטרפות ל"ויזה שופרסל" ניתנה ללקוחות הטבה מסוג פטור מלא מתשלום דמי החבר לתקופה קצובה של שנה (להלן: תקופת הפטור ). לצד זאת, בגין תפעול "ויזה שופרסל" גבתה לאומי קארד תשלום חודשי של עמלת דמי כרטיס בסך של כ-9 ש"ח (להלן: עמלת הכרטיס ), וגם ביחס לעמלה זו הוחלה תקופת הפטור, כך שהלקוחות היו פטורים מתשלומה בשנת ההתקשרות הראשונה . דמי החבר עומדים במוקד ההליך דנן.

3.

בחודש מרץ 2017 הגיש המשיב 1, אברהם אלעד גריינר, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד שופרסל ושופרסל פיננסיים (להלן: גריינר ו- בקשת האישור , בהתאמה). גריינר טען כי בחודש אוגוסט 2015 הצטרף למועדון הלקוחות של שופרסל והונפק לו "ויזה שופרסל", וכי במועד זה ניתן לו פטור מתשלום דמי החבר לתקופה של שנה. בדיעבד התברר לגריינר, לדבריו כתוצאה מעיון בדף פירוט החיובים החודשי של לאומי קארד, כי בתום תקופת הפטור הוא החל להיות מחויב בתשלום דמי החבר באופן אוטומטי ובלא שנמסרה לו הודעה מוקדמת על כך – ובנסיבות אלה, ביטל את כרטיס האשראי שהונפק לו. על יסוד האמור, הגיש גריינר את בקשת האישור בטענה כי שופרסל ושופרסל פיננסיים פעלו שלא כדין בכך שהחלו לגבות את דמי החבר מלקוחות המחזיקים בכרטיס "ויזה שופרסל", בלא שנמסרה להם הודעה מוקדמת בכתב (או בכלל) על כך. ולטענתו, הדבר מתחייב מהוראות סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 שמגדירות את החובות שחלות על עוסק בכל הנוגע ל"עסקה לתקופה קצובה" (להלן: חוק הגנת הצרכן ).

בהתאם, העילות שבגינן הוגשה בקשת האישור הן עוולה בנזיקין לפי סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן והפרת חוקה חקוקה; רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט; והפרת חובת תום הלב. הסעדים שנתבקשו הם סעד כספי של השבה או פיצוי בגין דמי החבר שנגבו מחברי המועדון ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום גביית הכספים ועד להשבתם בפועל; וכן צו עשה שיורה לשופרסל ולשופרסל פיננסיים לשנות את התנהלותן, כך שיעמדו בכל החובות המוטלות עליהן מכוח חוק הגנת הצרכן – לרבות מתן הודעה מוקדמת בכתב טרם סיום תקופת הפטור.

4.

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בחודש נובמבר 2016, לפני שהוגשה בקשת האישור שבה עסקינן, הגיש גריינר, באמצעות אותו בא כוח מייצג, בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניין דומה נגד לאומי קארד – בשל אי-מתן הודעה מוקדמת בעניין סיום הטבה מסוג פטור מתשלום חודשי של עמלת הכרטיס (ת"צ 24573-11-16 מתנהלת לפני כבוד השופט י' קינר , להלן: בקשת האישור נגד לאומי קארד ). בקשת האישור נגד לאומי קארד הוגשה בעילות וסעדים דומים לאלה המפורטים בבקשת האישור שבה עסקינן; אולם בשונה מבקשת האישור שבה עסקינן, בקשת האישור נגד לאומי קארד מבוססת בעיקרה על כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992.

5.

בתשובה לבקשת האישור טענו שופרסל ושופרסל פיננסיים כי ההצטרפות ל"ויזה שופרסל" אינה "עסקה לתקופה קצובה"; ובהתאם, החובות החוקיות שנקבעו ביחס לעסקה מעין זו בחוק הגנת הצרכן – אינן חלות בענייננו. כן נטען כי ממילא בנסיבות המקרה התקיימו התכליות שביסוד הוראות חוק הגנת הצרכן לעניין עסקה לתקופה קצובה, שכן כלל תנאי העסקה נמסרו מראש ללקוחות בכתב ובעל-פה, לרבות העלות של דמי החבר והעובדה שהפטור מתשלומם מוגבל לתקופה קצובה בת שנה. על כל פנים, נטען כי אף בהנחה שלפי חוק הגנת הצרכן היה על שופרסל ושופרסל פיננסיים להודיע על סיום ההטבה, הרי שאי-מסירת ההודעה לא הסבה נזק כלשהו לגריינר או לקבוצה שהוא מבקש לייצג – שכן אלה הביעו הסכמתם לכך שייגבו מהם דמי החבר בתום תקופת הפטור; ועוד נטען, כי תמורת דמי החבר קיבלו החברים הטבות צרכניות שערכן עולה באופן משמעותי על 3 ש"ח שנגבו מהם מדי חודש.

בתגובה לתשובה שלל גריינר את הטענות השונות שהועלו מצד שופרסל ושופרסל פיננסיים, שלפיהן עסקת ההצטרפות ל"ויזה שופרסל" אינה באה בגדרי ההגדרה של "עסקה לתקופה קצובה". כן נטען כי לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, לא ניתן להסתפק בכך ששופרסל הודיעה מראש על תקופת הפטור ועל החיוב בתשלום דמי החבר בסיומה – אלא שהיה עליה לשלוח ללקוחות הודעה בכתב טרם סיום התקופה, על מנת להתחיל לגבות את דמי החבר.

הבקשה למתן ארכה להגשת בקשה למתן רשות להגשת הודעה לצד שלישי וההחלטה בה

6.

לאחר שהתקיים דיון קדם משפט, ביום 22.10.2017, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט המחוזי לנסות לפתור את המחלוקות שביניהם על דרך הפשרה; וביום 5.12.2018, לאחר למעלה משנה שבה התקיימו מגעים בנדון, בין היתר בסיוע מגשר, הודיעו הצדדים כי ניסיונותיהם לא צלחו.

7.

כעבור כחודש וחצי, ביום 23.1.2019 הגישה שופרסל בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להגיש הודעה לצד שלישי נגד לאומי קארד ולאומי קארד אשראים בע"מ (למען הנוחות, הן יכונו להלן יחד גם לאומי קארד) ; ויצוין כי בינתיים שמותיהן שונו למקס איט פיננסיים בע"מ ומקס איט אשראים בע"מ (להלן: בקשת הארכה ו- בקשת ההודעה לצד שלישי , בהתאמה ). בד בבד עם בקשת הארכה, הקדימה והגישה שופרסל גם את בקשת ההודעה לצד שלישי עצמה. יצוין כי עוד קודם לכן, הודיעה שופרסל פיננסיים לבית המשפט המחוזי על שינוי שחל בייצוג המשפטי שלה, כך שהיא חדלה להיות מיוצגת יחד עם שופרסל.

בבקשת ההודעה לצד שלישי נטען כי לאומי קארד היא האחראית הישירה והבלעדית לכל ההפרות שנטענו בבקשת האישור וכן לנזק שנתבע במסגרתה (אף שעצם ההפרות והנזק הוכחשו על ידי שופרסל), ולכן ובהתאם למערכת ההסכמית שבין השתיים, שופרסל זכאית לשיפוי מלא מאת לאומי קארד בגין כל סעד שייפסק נגדה; ומטעם זה יש להורות על צירופה של האחרונה כצד שלישי לבקשת האישור. כן נטען כי הצורך בהודעה לצד שלישי נובע אף מכך שעיקר המידע והנתונים העובדתיים הרלוונטיים לדיון בבקשת האישור מצויים בידי לאומי קארד; וכן על מנת לחסוך במשאבים ולמנוע הכרעות סותרות. מאחר שהמועד להגשת בקשה למשלוח הודעה לצד שלישי בהליך ייצוגי הוא בעת הגשת התשובה לבקשת האישור, שהוגשה עוד בספטמבר 2017, הגישה שופרסל את בקשת הארכה. במסגרת בקשת הארכה נטען כי במועד הגשת בקשת האישור והתשובה לה היחסים בין שופרסל ללאומי קארד היו תקינים וטובים, ולכן לא היה צורך להגיש את בקשת ההודעה לצד שלישי; ואולם לנוכח שינוי נסיבות משמעותי שחל ביחסי הצדדים, הדבר נדרש כעת. בהקשר זה נטען, כי בקשת הארכה הוגשה על רקע משבר שחל במערכת היחסים שבין שופרסל ללאומי קארד, כאשר בחודש ינואר 2018 הופסק שיתוף הפעולה בין הצדדים, ובחודש אפריל 2018 לאומי קארד אף הגישה תביעה נגד שופרסל בנושאים הנוגעים להפסקת שיתוף הפעולה ביניהן. נוסף על כך נטען כי אף שבקשת ההודעה לצד שלישי לא הוגשה במועד, בשל הליכי הפשרה שהתקיימו המצב הוא שהדיון בבקשת האישור עודנו מצוי בשלב מקדמי; מה גם שלא היה טעם להגיש את הבקשה כל עוד הצדדים היו בעיצומה של הידברות ביניהם.

גריינר מצידו התנגד בתוקף לבקשת הארכה, וטען כי כבר במועד הגשת התשובה לבקשת האישור (ספטמבר 2017) שופרסל ידעה על סיום שיתוף הפעולה העסקי עם לאומי קארד; ואין זאת אלא ששופרסל ויתרה בזמן אמת ומשיקוליה שלה, על האפשרות להתחשבן עם לאומי קארד במסגרת בקשת האישור – ואין לאפשר לה, באיחור של שנה ויותר, להתחרט על כך. כן נטען כי המחלוקת בין הצדדים בבקשת האישור היא משפטית וצרה ואינה מחייבת הליך הוכחות, ולכן קבלת בקשת הארכה תגרום להכבדה, עיכוב וסרבול חריגים של הדיון.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הארכה בהחלטה מיום 24.6.2019 ( ההחלטה , כהגדרתה לעיל). נקבע כי בשונה מאופן הצגת הדברים על ידי שופרסל, הדיון בבקשת האישור אינו מצוי בשלב מקדמי – " קדם המשפט היה מקיף וממצה, הצדדים ניסו להגיע להסכמות ומשלא הגיעו, בשל התיק לדיון ". כן נקבע כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, מאחר ששופרסל לא טרחה לציין במסגרתה שידעה כבר במועד הגשת התשובה לבקשת האישור כי שיתוף הפעולה שבינה לבין לאומי קארד עתיד להסתיים בקרוב; ועוד נאמר כי אף בהנחה ששיתוף הפעולה הסתיים רק בחודש ינואר 2018, כטענת שופרסל, לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשה כבר במועד זה בקשת הארכה, אלא רק בחודש ינואר 2019 – תוך שהודגש כי אין במגעים לפשרה כדי להאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת בקשה מעין זו.

נוסף על כך נקבע כי הגשת הודעה לצד שלישי צפויה לסרבל את ההליך, שעל פניו מתמקד במחלוקת משפטית, ובאופן שיחייב שמיעת עדויות בקשר עם פרשנות הסכם התפעול; והדבר עלול להביא להרחבת היריעה באופן משמעותי, בשלב מתקדם זה של הדיון בבקשת האישור, ואף לפתיחה מחדש של ההליכים המקדמיים שכבר הסתיימו. בהתאם, צוין כי פסיקת הוצאות איננה יכולה לרפא את הפגמים שנלווים לבקשת הארכה. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט המחוזי כי נראה שבכל מקרה היה לכאורה מקום לדחות גם את בקשת ההודעה לצד שלישי; ועם זאת הובהר כי עומדת לשופרסל זכות להגיש תביעה נפרדת נגד לאומי קארד ככל שתחפוץ בכך.

שופרסל ממאנת להשלים עם ההחלטה, ומכאן בקשת רשות הערעור.

הטענות בבקשת רשות הערעור

9.

שופרסל טוענת כי דחיית בקשת הארכה גוזרת עליה להגיש הליך נפרד נגד לאומי קארד; והדבר עלול להוביל להכרעות סותרות, ולמצב שבו שופרסל "תצא קירחת מכאן ומכאן" – שכן היא תחויב להשיב את דמי החבר במסגרת ההליך הייצוגי, אולם לא תזכה לשיפוי המגיע לה לטענתה מלאומי קארד. משכך, נטען כי ההחלטה אם תיוותר על כנה תסב לה נזק עצום ועיוות דין שיש בהם כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור; ולשיטתה הדברים אמורים במיוחד בהינתן שהאחריות לאי-מתן ההודעה לפי חוק הגנת הצרכן רובצת לפתחה של לאומי קארד, שהפרה לכאורה את התחייבותה בהסכם התפעול לפעול בהתאם להוראות הדין. עוד נטען כי מאחר שלאומי קארד היא הגורם המתפעל הבלעדי של "ויזה שופרסל", כלל המידע והנתונים הרלוונטיים לניהול בקשת האישור מצויים בידה – ולכן לא ניתן לברר את הסוגיות שמתעוררות בבקשת האישור בלא שהיא תצורף כצד שלישי להליך.

שופרסל מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהעדיף את גרסת גריינר שלפיה עוד בחודש ספטמבר 2017, המועד שבו הוגשה התשובה לבקשת האישור, ידעה שופרסל ששיתוף הפעולה בינה ובין לאומי קארד עתיד להסתיים בקרוב – ועומדת על כך שמשעה שלא התקיימו חקירות ולא נערכה בדיקה עובדתית של הטענה, לא היה מקום לקבוע ממצא עובדתי בנדון, ודאי שלא לייחס לה חוסר תום לב. כן נטען כי בשונה מקביעת בית המשפט המחוזי, בקשת הארכה לא הוגשה באיחור – שכן הצורך בהגשתה התגבש רק לאחר שניסיונות הפשרה לא צלחו, ואין לצפות ממנה להוסיף לנהל את ההליך המשפטי שעה שזה "הוקפא" לצורך מיצוי הליכי הגישור וההידברות. כן נטען כי מאחר שהתקיים דיון מקדמי אחד בלבד קודם שהצדדים פנו לדרך הפשרה, גם לא היה מקום לקבוע שהדיון בבקשת האישור איננו מצוי בשלב מקדמי. זאת ועוד, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שייחס משקל במסגרת הדיון בבקשת הארכה להשלכות התיאורטיות של צירוף לאומי קארד כצד שלישי בהליך – הן בהינתן שכלל לא ברור מה עמדתה של לאומי קארד ביחס לבקשה, הן משום שלפי הפסיקה אין להיכנס לעובי הקורה בשלב ההכרעה בבקשה ליתן רשות למשלוח הודעה לצד שלישי, ודי בכך שהוצג ביסוס ראוי לחבות של לאומי קארד כלפי שופרסל. לבסוף, נטען כי צירוף לאומי קארד לא יוביל לסרבול משמעותי של הדיון בבקשת האישור שכן היא מכירה היטב את הטענות שהועלו במסגרתה – בין בהיותה שותפה בשופרסל פיננסיים, בין משום שגריינר הגיש נגדה בקשת אישור בנושא דומה; ומכל מקום, אין מדובר בנזק שלא ניתן לרפא בפסיקת הוצאות.

שופרסל פיננסיים תומכת בעמדתה של שופרסל, וטוענת כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור – ומאחר שטענותיה דומות בעיקרן לאלה של שופרסל, לא אחזור עליהן. יוער אגב כך כי לדברי שופרסל פיננסיים, לאומי קארד תידרש לשפות גם אותה אם תחויב להשיב כספים במסגרת ההליך הייצוגי, ומכאן שצירוף לאומי קארד כצד שלישי מתבקש גם מנקודת מבטה – ויודגש כי שופרסל פיננסיים לא הגישה בקשה מצידה להגשת הודעה לצד שלישי, אף לא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה כזו. עוד מוסיפה שופרסל פיננסיים כי צירופה של לאומי קארד לדיון בבקשת האישור ירפא את הפגם שלטענתה נפל בכך שגריינר הגיש שתי בקשות אישור נפרדות בגין אותה מסכת עובדתית, האחת נגד שופרסל והאחרת נגד לאומי קארד.

10.

גריינר טוען כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, משזו סבה על החלטה דיונית מובהקת המצויה בלב ליבו של שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית; כך בפרט, מאחר שמדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת שבה ניתנה הדעת למגוון השיקולים הרלוונטיים; ובהינתן מדיניות ההתערבות המצומצמת ממילא בהחלטות הדוחות בקשה להגשת הודעה לצד שלישי, והדברים אמורים מקל וחומר כאשר מדובר בבקשת ארכה להגשת בקשה מעין זו. כן נטען כי הטענה שדחיית בקשת הארכה הסבה לשופרסל "עיוות דין" היא חסרת כל שחר, שכן דבר אינו מונע משופרסל לנקוט בהליך נפרד נגד לאומי קארד; ובכל מקרה עיוות הדין הנטען הוא "הסיכון" ששופרסל לקחה על עצמה, במודע ומשיקוליה, מעת שבחרה להימנע מהגשת בקשת ההודעה לצד שלישי במועד המתאים.

לגופה של ההחלטה, נטען כי מאחר ששופרסל השמיטה מבקשת הארכה עובדות שנודעת להן רלוונטיות ליחסים שבינה ובין לאומי קארד, בדין יוחס לה חוסר תום לב. כן נטען כי בצדק נקבע שבקשת הארכה הוגשה בשיהוי, וכי בענייננו אף מדובר בשיהוי כבד וקיצוני – 16 חודשים לאחר שהוגשה התשובה לבקשת האישור, וקרוב לשנה לאחר המועד שבו שופרסל עמדה (לשיטתה) על הצורך בהגשת הבקשה למתן רשות למשלוח הודעה לצד שלישי. זאת ועוד. נטען כי בשונה מעמדת שופרסל, בית המשפט המחוזי לא בחן את בקשת ההודעה לצד שלישי לגופה, אלא נדרש לפגיעה ולסרבול שייגרמו לדיון אם תתקבל בקשת הארכה – וזאת בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה. לבסוף נטען כי הטענה שעיקר המידע לבירור בקשת האישור מצוי בידי לאומי קארד איננה מהווה טעם מספק לצירופה כצד שלישי, ולכל היותר יש בכך משום הצדקה להבאתה לעדות בשלב המתאים; מה גם שבכל מקרה היה על שופרסל לפרט את כלל טענותיה וראיותיה בתשובה לבקשת האישור, שהוגשה כאמור עוד בספטמבר 2017.

דיון והכרעה

11.

בקשת רשות הערעור סבה על החלטה לדחות את בקשת הארכה – קרי, על ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת בקשה למתן רשות למשלוח הודעה לצד שלישי. מצד אחד, מדובר בהחלטה דיונית המצויה בליבת שיקול הדעת של בית המשפט המחוזי המנהל את ההליך – ולכן הנטייה של ערכאת הערעור היא שלא להתערב בה (ראו למשל: רע"א 807/18 עיריית אשדוד נ' פלוני , פסקה 5 (20.2.2018); רע"א 8475/13 שירותי בריאות כללית נ' פלונית , פסקה 2 (14.1.2014)). אולם מן העבר השני, מאחר שההחלטה סותמת למעשה את הגולל על האפשרות להגיש את בקשת ההודעה לצד שלישי – היא נושאת בקרבה היבט מהותי ומשפיעה באופן משמעותי על אופן ניהול ההליך וזכויות הצדדים במסגרתו, והדבר עשוי להצדיק במקרים מתאימים התערבות מצד ערכאת הערעור (ראו והשוו: רע"א 7848/18 מדינת ישראל (משרד התחבורה - רשות הספנות והנמלים) נ' פלונית , פסקה 12 (21.12.2018); רע"א 1159/18 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ , פסקה 20 (8.5.2018) (להלן: עניין הפניקס ); רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ , פסקה 12 (21.2.2016) (להלן: עניין וייץ ); רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק) , פסקה 10 (21.2.2014) (להלן: עניין עיריית חיפה )).

ייאמר כבר כעת כי לאחר עיון בבקשת רשות ערעור והתשובות לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל דעה כי מקרה זה אינו נמנה בגדרי אותם מקרים המצדיקים התערבות –ההחלטה מנומקת ומאזנת היטב בין השיקולים הרלוונטיים. אולם קודם שאדרש להחלטה ולטענות הצדדים בנוגע אליה, אפרט את הרקע הנורמטיבי הצריך לעניין.

12.

הודעה לצד שלישי מאפשרת לנתבע שהוגשה נגדו תובענה להעביר לצד שלישי את האחריות, כולה או מקצתה, בגין התביעה שהוגשה נגדו – ובמובן זה, מדובר בתביעה "נספחת" או תביעה "על תנאי", שמשתכללת רק אם הנתבע חויב כלפי התובע (רע"א 4962/19 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' דנקנר , פסקאות 20-19 (19.11.2019) (להלן: עניין דנקנר ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 185-183 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). מטרת ההודעה לצד שלישי היא לרכז תחת "קורת גג אחת", ככל האפשר, את ההליכים המשפטיים בעניין מסוים או כאלה הנובעים ממנו – בראש ובראשונה על מנת למנוע הכרעות סותרות; שכן במצב שבו מתנהלים שני הליכים נפרדים, הצד השלישי שלא נטל חלק בהתדיינות הראשונה איננו כפוף להכרעה שהתקבלה בה. נוסף על כך, הודעה לצד שלישי חוסכת במשאבים שיפוטיים ובהוצאות הכרוכות בניהול תביעה נפרדת נגד צד שלישי, ואף מצמצמת את פרק הזמן החולף בין חיוב הנתבע כלפי התובע לבין ההכרעה בטענות הנתבע כלפי הצד השלישי – ובשל כל אלה מדובר בהליך שעשוי להשיא תרומה של ממש ליעילות הדיונית (להרחבה בנושא ראו: עניין דנקנר , פסקאות 30-28; רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז , פסקאות 19-17 והאסמכתאות שם (1.4.2015) (להלן: עניין קורל-תל ); עניין עיריית חיפה , פסקה 11; רע"א 3006/11 בית חולים העמק נ' עיזבון המנוחה גלעדי , פסקה 5 (8.12.2011)). מנגד, להודעה לצד שלישי חסרון משמעותי מנקודת המבט של התובע – שכן הוא נדרש להתמודד עם הליך שהוא לא פעם מורכב פי כמה, הכולל מספר רב יותר של בעלי דין הניצבים מולו, והדבר אף משליך על עלויות ניהול ההליך; כל זאת, כאשר ישנה אפשרות שהתביעה העיקרית תידחה, שאז המשאבים שהושקעו בהודעה לצד שלישי ובהתמודדות עמה בוזבזו לשווא (עניין קורל-תל , פסקה 20).

תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א ) קובעת באלו מקרים ניתן להגיש הודעה לצד שלישי:

(1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה;

(2) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי כלפיו לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע;

(3) כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי.

ויבואר כי תקנה 216 לתקנות סד"א מתייחסת ל" תובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה ", שאז הגשת הודעה לצד שלישי על ידי הנתבע איננה טעונה אישור מאת בית משפט; בעוד שלפי תקנה 217 לתקנות סד"א, בהליכים אחרים נדרש לבקש מבית משפט רשות להגיש הודעה לצד שלישי – לפי החלופות שפורטו לעיל המנויות בתקנה 216 לתקנות סד"א.

13.

ההלכה המנחה בנוגע להגשת הודעה לצד שלישי בהליכים ייצוגיים נקבעה זה מכבר בפסק הדין שניתן בעניין קורל-תל . נקבע כי למרות שחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ותקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 אינם כוללים התייחסות לאפשרות להגיש הודעה לצד שלישי בהליך ייצוגי, ניתן להחיל את ההוראות שנקבעו בתקנות סד"א בנושא (פרק י"ז לתקנות סד"א (תקנות 223-216)) " בשינויים המחויבים " גם בהליכים ייצוגיים; זאת מכוח תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות. קביעה זו נומקה בכך שהתכליות העומדות בבסיס הפניית הודעה לצד שלישי בהליך אזרחי רגיל מתקיימות גם בהליכים ייצוגיים, ולעיתים אף ביתר שאת בשל סכומי העתק שבדרך כלל נתבעים במסגרת תובענות ייצוגיות והנזק העצום שעלול להיגרם לנתבע ככל שתימנע ממנו האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי (עניין קורל-תל , פסקאות 25-23). ועוד נאמר כי חרף העובדה שהחשש שנתבע ינצל לרעה את מנגנון ההודעה לצד שלישי על מנת לסרבל ולהכביד על ההליך, מתעצם בהליך ייצוגי – אין באמור כדי להביא לתוצאה שלפיה לא יתאפשר כלל להפנות הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית.

לנוכח המאפיינים הייחודיים של ההליך הייצוגי נקבע כי הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית מחייבת קבלת רשות מאת

בית משפט (ובמובן זה הגשת הודעה לצד שלישי בהליך הייצוגי היא לפי תקנה 217 לתקנות סד"א) ; כאשר הנטייה תהא ליתן רשות להגשת הודעה לצד שלישי מקום שהנתבע הציג "ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי כלפיו". בהקשר זה צוין כי בית משפט אינו נדרש להיכנס לעובי הקורה בעת בחינת בקשה להגשת הודעה לצד שלישי, אף לא לערוך בירור עובדתי – ועל ההחלטה להתקבל תוך דיון ענייני ויעיל, על מנת שלא לעכב יתר על המידה את בירור ההליך הייצוגי עצמו; ואולם יש לוודא כי הבקשה להפנות הודעה לצד שלישי איננה צעד אסטרטגי, שיש בו משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט. נוסף על כך, נקבע כי למרות הסרבול וההכבדה שעלולים להיגרם עקב צירוף הצד השלישי להליך הייצוגי, יש לבחון אם הדבר אינו עדיף על פני ניהול הליך שלם ונפרד נגד הצד השלישי; ועוד צוין כי אף שיש ליתן משקל לשונות שבין הטענות בהליך העיקרי לבין אלו שמופנות כלפי הצד השלישי, נדרש להתחשב גם בצורך לאפשר לצד השלישי להעלות את טענותיו בהליך העיקרי בנוגע למישור היחסים שבין התובע לנתבע.

לעניין המועדים, נקבע כי בקשה ליתן הודעה לצד שלישי תוגש בתוך פרק הזמן שנקבע להגשת תשובה לבקשת האישור (בדומה לכך שבהליכים אזרחיים שונים יש להגישה בעת הגשת כתב ההגנה) – 90 יום מעת שהבקשה לאישור תובענה כייצוגית הומצאה למשיב.

14.

אין מחלוקת כי בקשת ההודעה לצד שלישי מטעם שופרסל לא הוגשה במועד המתאים, הוא מועד הגשת התשובה לבקשת האישור – ולכן הוגשה בקשת ארכה להגשתה. ההחלטה בבקשה למתן ארכה נתונה אמנם לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם מאחר שדחייתה למעשה מונעת את האפשרות להגיש בקשת רשות להגיש הודעת צד שלישי, יש לבחון את בקשת הארכה גם בראי השיקולים הנוגעים לבקשת ההודעה לצד שלישי עצמה. ויובהר, כי אין באמור משום קביעה שבעת הדיון בבקשת הארכה יש לברר את בקשת ההודעה לצד שלישי לגופה, אלא כי יש ליתן לסיכוי שהאחרונה תתקבל משקל בעת ההכרעה בבקשת ארכה. בהתאם לכך, בבוא בית משפט לבחון בקשת ארכה מעין זו שומה עליו לתת את הדעת להצדקה לאיחור בהגשת בקשת ההודעה לצד שלישי, תוך התחשבות בהשלכות שיכול שיהיו למשלוח הודעה לצד שלישי על רוחב היריעה והיקף ההתדיינות – בין היתר בשים לב לשלב שבו מצוי ההליך ולמשך הזמן שהוא מתנהל. במכלול שיקולים אלה, יש גם לשקול את הפגיעה שמתן רשות להגשת הודעה לצד שלישי תסב לצדדים להליך, ולשאלה אם ניתן לרפא פגיעה זו בפסיקת הוצאות (ראו והשוו: עניין הפניקס , פסקה 22 והאסמכתאות שם (8.5.2018)).

יוער בהקשר זה שכאשר מדובר בהליך ייצוגי, בחינה של שיקולים אלה צריך שתיעשה על רקע העובדה שבמקרים רבים מדובר בהליכים סבוכים ומורכבים, ולכן ניתן לטעון שנודע יתר משמעות להקפדה על סדרי הדין; בין השאר מפאת החשש כי סטייה מהם תנוצל לרעה בניסיון להכביד על ההליך ולסרבלו שלא לצורך. אולם מנגד, יש ליתן את הדעת לכך שלעיתים דווקא מאחר שמדובר בהליך ייצוגי נדרשת גמישות מסוימת מול דרישות הפרוצדורה, על מנת שניתן יהיה לברר את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקות ולהגיע להכרעה הרצויה. לדברים אלה חשיבות, בשים לב לכך שלהכרעה בהליך ייצוגי יכול שיהיו השלכות מרחיקות לכת – הן על הקבוצה, הן על הגוף הנתבע, הן על הציבור בכללותו.

15.

ומן הכלל אל הפרט. בקשת ההודעה לצד שלישי מושתתת על הטענה כי במסגרת הסכם התפעול לאומי קארד התחייבה לתפעל את "ויזה שופרסל" בהתאם להוראות הדין, ולכן ככל שארעה הפרה של חובה חוקית כלשהי – לאומי קארד היא שאחראית לכך. בהתאם, נטען כי אם שופרסל תחויב להשיב כספים במסגרת בקשת האישור, לאומי קארד מחויבת לשפות אותה על כך – בהיות ההפרה הנטענת מצויה כאמור באחריותה, בין היתר מתוקף הוראות שונות המעוגנות בהסכם התפעול. במובן זה, נראה כי בקשת ההודעה לצד שלישי הוגשה לפי החלופה הראשונה שבתקנה 216 לתקנות סד"א – " כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה ".

16.

נקודת המוצא לדיון היא שבקשת ההודעה לצד שלישי הוגשה באיחור משמעותי, כ-16 חודשים לאחר המועד שנקבע בעניין קורל-תל להגשתה (בד בבד עם התשובה לבקשת האישור). שופרסל ביקשה לתלות את השיהוי בכך שבמועד הגשת בקשת האישור והתשובה לה היחסים בינה ובין לאומי קארד היו טובים ולכן לא היה כל חשש שלאומי קארד לא תשפה את שופרסל ככל שזו תחויב להשיב סכומים כאלה ואחרים; כאשר רק בינואר 2018 הופסק שיתוף הפעולה בין שופרסל ללאומי קארד, שבהמשך הוביל לנתק בין השתיים ואף להגשת תביעה מצד לאומי קארד – ועל רקע האמור התעורר לראשונה, כך לדברי שופרסל, הצורך בצירוף לאומי קארד כצד שלישי.

בכל הכבוד, נימוק זה לא יכול לעמוד. התשתית העובדתית שעומדת ביסוד טענותיה של שופרסל לביסוס החבות של לאומי קארד כלפיה – והכוונה למערכת ההסכמית בין הצדדים ובעיקר להסכם התפעול – הייתה ידועה לשופרסל עוד במועד הגשת בקשת האישור, ובוודאי שבמועד הגשת התשובה לה. משכך, אין זה מקרה שבו רק בדיעבד ולנוכח שינוי נסיבות משמעותי התברר הצורך בצירוף גורם מסוים כצד שלישי (ראו והשוו: עניין וייץ , פסקה 17); אלא שמדובר בבעל דין שבחר מטעמיו שלא להגיש במועד את בקשת ההודעה לצד שלישי וכעת שינה את טעמו. בבחירתה של שופרסל לא להגיש את בקשת ההודעה לצד שלישי בד בבד עם התשובה לבקשת האישור, ניתן לראות משום ויתור מצידה על האפשרות לעשות כן; וזהו סיכון ששופרסל לקחה על עצמה, ייתכן שעל מנת לשמור על יחסיה עם לאומי קארד – והעובדה שהיחסים עלו על שרטון והסיכון לכאורה התממש, אינה יכולה כשלעצמה להצדיק היעתרות לבקשה ארכה שהוגשה בחלוף זמן רב כל כך. במילים אחרות, היות מערכת היחסים בין שופרסל ללאומי קארד "פורה ויעילה", כלשון שופרסל, אינה סיבה מוצדקת לאי הגשת בקשת ההודעה לצד שלישי במועדה; ובהתאם, אין בהרעה שחלה במערכת היחסים כדי לתמוך במתן ארכה להגשת הבקשה. משהוברר כי בנסיבות המקרה טיב היחסים בין שופרסל ללאומי קארד איננו שיקול רלוונטי לאי-הגשת בקשת ההודעה לצד שלישי במועד, אינני סבורה כי היה מקום לייחס משקל לעיתוי שבו התברר לשופרסל כי שיתוף הפעולה עם לאומי קארד עתיד להסתיים; גם לא לשאלה אם הדבר היה ידוע לה בעת הגשת התשובה לבקשת האישור.

17.

כך או אחרת, אף אם הייתה עומדת לשופרסל הצדקה אחרת לשיהוי בהגשת בקשת ההודעה לצד שלישי, בדין נדחתה בקשת הארכה; וזאת בהינתן קביעות בית המשפט המחוזי כי הדיון בבקשת האישור איננו מצוי עוד בשלב מקדמי, וכי צירוף הצד השלישי בשלב זה של ההליך יסרבל ויעכב אותו. ייאמר כי מדובר בקביעות מבוססות המושתתות על ההיכרות המעמיקה של בית המשפט המחוזי עם התיק והאופן שבו הוא התנהל עד כה, שאין מקום להתערב בהן. ויוער כי אין בעובדה שהצדדים ניהלו הליכי פשרה במשך תקופה ממושכת כדי להמעיט מקביעות אלה.

זאת ועוד. מתשובת שופרסל ושופרסל פיננסיים לבקשת האישור נראה כי המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה אם עסקת ההצטרפות ל"ויזה שופרסל" היא בגדר "עסקה לתקופה קצובה" כמשמעה בחוק הגנת הצרכן, ואם אי-מתן הודעה בכתב טרם סיום תקופת הפטור מצמיח את הסעד שנתבקש בבקשת האישור – ועל פניו מדובר בשאלות משפטיות ממוקדות בעיקרן. לעומת זאת, הטענות שבבסיס בקשת ההודעה לצד שלישי אינן נוגעות להפרה הנטענת ועיקרן במערכת ההסכמית שבין שופרסל, שופרסל פיננסיים ולאומי קארד כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר בהוראות הסכם התפעול. ניכר אפוא כי ההודעה לצד שלישי ששופרסל חפצה בהגשתה חורגת באופן משמעותי מהיקף היריעה שנפרשה בבקשת האישור, והידרשות לה עלולה להוביל להכבדה ולסרבול הדיון; כאשר מנגד, לא ברור מה תהיה תרומתה של לאומי קארד לבירור השאלות שבמחלוקת – שכן, כאמור, דומה כי לא עומדת על הפרק טענה לעניין השאלה העובדתית אם נשלחו ללקוחות הודעות בהתאם להוראות הדין, והדגש הוא על כך שלא הייתה כל חובה לעשות כן. בנקודה זו יוער כי קשה להשתחרר מן הרושם שבקשת הארכה, ובקשת ההודעה לצד שלישי שבצידה, הוגשו כמהלך אסטרטגי גרידא – בין היתר, על מנת להרחיב את הגרסה שהוצגה בתשובה לבקשת האישור שהתמקדה בטענה כי אין כל פגם בכך שלא נשלחו הודעות בכתב טרם סיום תקופת הפטור; כך שאף אם ייקבע שעל פי דין נדרש היה לשלוח הודעות כאמור, לאומי קארד היא שנושאת באחריות להפרה זו – ושימוש פסול מעין זה באמצעי של משלוח הודעה לצד שלישי אין לאפשר.

18.

אף הטענה כי יש להתערב בהחלטה מאחר שלאומי קארד היא "אדון העובדות", כלשון שופרסל, דינה להידחות. בין אם יש ממש בטענה בין אם לאו, אין בכך כדי להצדיק את צירופה של לאומי קארד כצד שלישי – ונראה שניתן להתגבר על "הקושי" שתואר באמצעות "זימונה" לעדות בהליך (עניין וייץ , פסקה 19; עניין קורל-תל , פסקה 12). ועוד ייאמר בהקשר זה, כי לא צוין אלו נתונים וראיות מצויים בידי לאומי קארד, שאינם בידי שופרסל ושופרסל פיננסיים או שאינם בהישג ידן; הטענה בעניין זה נטענה בעלמא, והיא מעוררת תהייה גם בהינתן שהתשובה לבקשת האישור הוגשה זה מכבר, והיה על שופרסל ושופרסל פיננסיים לפרוש במסגרתה את מלוא הגנתה.

סוף דבר

19.

התוצאה היא שאין מקום להתערב בהחלטה לדחות את בקשת הארכה, והבקשה לרשות ערעור נדחית. לא למותר לציין כי טענותיה של שופרסל כלפי לאומי קארד שמורות לה, ובידיה להעלותם בהליך עצמאי ככל שתבחר לעשות כן.

המבקשת (שופרסל) תישא בהוצאות המשיב 1 (גריינר) בסך 10,000 ש"ח; אין צו להוצאות לטובת המשיבה 2 (שופרסל פיננסיים).