רע"א 5636-20 רע"א 5636-20

1.האם שופרסל הפרה את חובתה למסור לחברי מועדון הלקוחות שלה הודעה מראש ובכתב בדבר מועד סיום ההטבה שניתנה להם עם הצטרפותם למועדון, בדמות פטור מתשלום דמי חבר מועדון, וחיוב בדמי חבר חודשיים החל מתום תקופת ההטבה? טענה זו היא שעומדת במוקד בקשה לאישור תובעה ייצוגית שהגיש המשיב, אברהם אלעד גריינר, נגד שופרסל בע"מ ושופרסל פיננסים שותפות מוגבלת (להלן: בקשת האישור, גריינר, שופרסל בע"מ ושופרסל פיננסים, בהתאמה; ושתי האחרונות ביחד: שופרסל). בהחלטה מיום 21.6.2020 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' נד"ב, ת"צ 62174-03-17) אישר את ניהול התובענה כייצוגית (להלן: החלטת האישור). מכאן בקשת רשות הערעור שהגישה שופרסל על החלטת האישור.

יצוין כי מעת שהוגשה בקשת רשות הערעור הודיעו הצדדים על הליך גישור המתקיים ביניהם, ולבקשתם עוכבו ההליכים בבקשה. אלא שביום 18.5.2023 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא נשא פרי ועל כן נדרש ההליך שלפניי להכרעה.

רקע

2.שופרסל בע"מ היא חברה ציבורית בעלת רשת סופרמרקטים, שמפעילה ומנהלת מועדון לקוחות (להלן: המועדון או מועדון הלקוחות). חברות במועדון הלקוחות מקנה בין היתר זכאות למבצעים, הנחות והטבות ברכישת מוצרים ושירותים שונים. בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור, הצטרפות כחבר במועדון יכולה הייתה להיעשות בד בבד גם דרך הנפקת "כרטיס אשראי שופרסל", המעמיד מסגרת אשראי חוץ בנקאית ומציע הטבות ומבצעים נוספים (להלן: ויזה שופרסל). עד לשנת 2018 ויזה שופרסל הוצעה ללקוחותיה של שופרסל בע"מ בשיתוף פעולה עם חברת לאומי קארד בע"מ, שהייתה אמונה על הנפקת כרטיס האשראי ותפעולו, בהתאם להסכם שנחתם בין השתיים בשנת 2006 (להלן: לאומי קארד). עוד על-פי ההסכם, הקימו שופרסל בע"מ ולאומי קארד את שופרסל פיננסים, שבה רוכזה הפעילות הקשורה לויזה שופרסל, והיא הגורם שגבה את דמי החבר של מועדון הלקוחות.

בחודש אוגוסט 2015 מילא גריינר בקשה להנפקת כרטיס ויזה שופרסל ובתוך כך להצטרפות כחבר במועדון הלקוחות של שופרסל. בקשתו אושרה וניתן לו מספר חבר במועדון. במעמד ההצטרפות, ניתנה לגריינר הטבת פטור מתשלום דמי חבר חודשיים לתקופה של שנה (להלן: ההטבה ו-תקופת ההטבה, בהתאמה). על פי תנאי ההטבה, בתום השנה ישלם דמי חבר חודשיים בסך 3 ש"ח לחודש. תנאים אלה פורטו במסמך שכותרתו "גילוי נאות", שנמסר לגריינר במעמד ההצטרפות. בתום תקופת ההטבה, החלה שופרסל לחייב את גריינר בדמי חבר חודשיים בסכום של 3 ש"ח וזאת מבלי שניתנה לו הודעה בדבר סיום תקופת ההטבה ותחילת גביית דמי חבר חודשיים. הדבר התברר לגריינר בדיעבד, ומשהבחין בכך ביטל את חברותו במועדון הלקוחות. על רקע זה הוגשה בקשת האישור.

3.במסגרת בקשת האישור, נטען כי העסקה שהציעה שופרסל לגריינר זו "עסקה לתקופה קצובה" כהגדרתה בסעיף 13א(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן או החוק). נטען כי בהתאם להוראות החוק, שיפורטו בהרחבה בהמשך, הייתה מוטלת על שופרסל חובה ליתן הודעה מוקדמת ובכתב לגריינר על סיום תקופת ההטבה, ועל תחילת גביית דמי החבר החודשיים בגין החברות במועדון הלקוחות – וכי שופרסל הפרה חובה זו.

בקשת האישור הוגשה בשם כלל חברי מועדון לקוחות שופרסל שלא ניתנה להם הודעה על סיום ההטבה של פטור מתשלום דמי החבר ותחילת גביית התשלום, וחויבו בתשלום דמי חבר חודשיים על ידי שופרסל, בתקופה שהחל משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה ועד למועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה (להלן: הקבוצה). הסעדים שהתבקשו עבור הקבוצה הם פיצוי כספי או השבה בגובה סכום דמי החבר החודשיים שנגבו לאחר סיום תקופת ההטבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; וכן צו עשה המורה לשופרסל לשנות את התנהלותה וליתן ללקוחות הודעה בכתב ומראש על סיום תקופת ההטבה, בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן. זאת מכוח עילת נזיקית לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, והפרת חובת תום הלב.

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בינואר 2019 הגישה שופרסל בע"מ בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להפנות הודעה לצד שלישי נגד לאומי קארד; בה נטען כי במערכת היחסים שבין שופרסל ללאומי קארד, האחרונה היא האחראית הישירה והבלעדית לכל ההפרות שנטענו בבקשת האישור. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 24.6.2019; ועל החלטת הדחייה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ' אברהם אלעד גריינר). בהחלטתי מיום 30.1.2020 דחיתי את בקשת רשות הערעור, תוך שמצאתי כי לא הייתה הצדקה לשיהוי בהגשת בקשת ההודעה לצד שלישי, וכי צירוף הצד השלישי יסרבל את ההליך ויעכב אותו; וכן מצאתי כי ההודעה לצד שלישי חורגת מהיקף היריעה שנפרשה בבקשה האישור וכי נראה שהוגשה כמהלך אסטרטגי גרידא (להלן: רע"א 5820/19).

יובהר כבר בנקודה זו, כי אין מחלוקת על כך ששופרסל יידעה את גריינר במעמד ההתקשרות על תנאי העסקה, פרטי ההטבה ומועד סיומה. בה בעת גם אין חולק ששופרסל לא נתנה הודעה מראש בדבר סיום תקופת ההטבה ותחילת גביית דמי החבר. כפי שנראה, עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על הפרשנות של הסעיפים הרלוונטיים בחוק הגנת הצרכן. משאלה פני הדברים, מן הראוי לעמוד בקצרה על הוראות הדין שבבסיס בקשת האישור.

המסגרת הנורמטיבית

4.דיני הגנת הצרכן מהווים מערכת דינים קוגנטית, שמטרתה להגן על האינטרסים הלגיטימיים של הצרכן בעת התקשרות בעסקאות צרכניות, מתוך הנחה כי הצרכן נמצא בנחיתות אל מול העוסק מבחינת ידע וכוח מיקוח. דיני הגנת הצרכן, ובראשם חוק הגנת הצרכן, נועדו לצמצם את פערי המידע בין הצרכן והעוסק, ולאפשר לצרכן לקבל החלטה מושכלת בדבר כדאיות העסקה הצרכנית המוצעת לו (להרחבה ראו דנ"א 5783/14 צמח נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פסקאות 37-30 (12.9.2017), והאסמכתאות המובאות שם).

ביום 2.4.2008 תוקן חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 22), התשס"ח-2008, בגדרו נוסף סעיף 13א לחוק, העוסק בהסדרת עסקאות צרכניות לתקופה קצובה ובהטלת חובה על העוסק ליתן לצרכן הודעה מראש ובכתב על מועד סיום תקופת העסקה הקצובה. תיקון החוק נועד להגן על צרכנים מפני מה שניתן לכנות "מבצעי הצטרפות", שבמסגרתם מציע העוסק הצעת מחיר אטרקטיבית לתקופה קצובה במטרה לפתות את הצרכן להתקשר עימו, כאשר לאחר אותה תקופה קצובה מתייקר מחיר העסקה באופן אוטומטי בלא מודעות מספקת מצד הצרכן (רע"א 8190/14 רוזנברג נ' בזק בינלאומי בע"מ, פסקה 8 (3.6.2015) (להלן: עניין רוזנברג); רע"א 3717/20 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דור, פסקה 3 (3.3.2021) (להלן: עניין רמי לוי)).

5.סעיף 13א(א) לחוק הגנת הצרכן, מגדיר "עסקה לתקופה קצובה", כאחת משלוש חלופות, כאשר הרלוונטית לענייננו זו החלופה השנייה:

(2) עסקה שבה, בתקופה מסוימת, נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם, בין אם העסקה עצמה היא לתקופה בלתי מסוימת ובין אם היא לתקופה מסוימת, למעט עסקה שבמהלכה, לתקופה מוגבלת ובלא כל תנאי, הוזיל העוסק את מחיר הטובין או השירותים, או הציע הטבה אחרת;

בהתאם, "מועד סיום העסקה הקצובה", מוגדר בסעיף 13א(א) לחוק, כאשר גם כאן לענייננו רלוונטית החלופה השנייה:

(2) מועד סיום התקופה שבה נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם לפי פסקה (2) להגדרה האמורה (של "עסקה לתקופה קצובה"-ע'ב');

6.בהמשך לכך סעיף 13א(ב) לחוק מורה אותנו בנוגע להודעה, ששומה על עוסק למסור לצרכן לקראת תום תקופת "העסקה הקצובה", היא תקופת ההטבה כהגדרתה בענייננו, וזאת בתוך "תקופת ההודעה"; כאשר תקופת ההודעה מוגדרת בסעיף 13א(א) לחוק, כתקופה שחלה בין 60 ל-30 ימים לפני מועד סיום העסקה הקצובה (להלן: תקופת ההודעה). וכך לשון סעיף 13א(ב) לחוק:

בעסקה לתקופה קצובה שבה מחייב עוסק חשבון של צרכן בתשלומים, לפי הרשאה לחיוב, יודיע העוסק לצרכן, בתקופה ההודעה, על מועד סיום העסקה או ההתחייבות.

עוד מוסיף סעיף 13א(ב) ומפרט מספר אופני יידוע ספציפיים של הצרכן בדבר המועד הצפוי לסיום תקופת ההטבה, המתווספים להודעה המוקדמת הנזכרת ברישא לסעיף שצוטטה לעיל:

המועד האמור יצוין גם בכל אחד מאלה (ההדגשה שלי-ע'ב'):

(1) בחוזה, אם קיים חוזה בכתב ...

(2) בכל חשבונית, או קבלה או הודעת תשלום, הנשלחת לצרכן בתקופה שתחילתה שלושה חודשים לפני מועד סיום העסקה או ההתחייבות, ובלבד שאם נשלחת לצרכן אחת מאלה יותר מאשר פעם בחודש, תחול הוראה זו אחת לחודש בלבד; המועד האמור יצוין בהבלטה מיוחדת ובאותיות ברורות וקריאות.

(3) במסרון למספר הטלפן הנייד שמסר הצרכן לעוסק, אם מסר –21 ימים לפני מועד סיום העסקה או ההתחייבות...

יצוין בנקודה זו, למען הסדר, כי הסיפא לסעיף קטן (2) נתווספה לסעיף בתיקון מס' 44 שתוקפו מיום 10.6.2016, ואילו סעיף קטן (3) נתווסף בתיקון מס' 56 לחוק שתוקפו מיום 16.11.2018.

7.סעיף 13א(ג)(1) לחוק מוסיף וקובע את הכלל שלפיו עסקה לתקופה קצובה לא תוארך באופן אוטומטי, גם אם כך נקבע בחוזה ההתקשרות, ובלשונו: "לתנאי בחוזה הקובע כי ההתקשרות בין הצדדים תימשך לאחר מועד סיום העסקה או ההתחייבות, לא יהיה תוקף, ויראו כאילו נקבע בחוזה שהוא בטל באותו מועד". זאת אלא אם כן נתקבלה בתקופת ההודעה או לאחריה, הסכמה מפורשת מצד הצרכן להאריך את תקופת ההתקשרות לתקופה מוסכמת נוספת, ובכפוף לקיומם של תנאים נוספים המנויים בסעיף 13א(ג)(2) לחוק הגנת הצרכן.

בצד הכלל המחייב קבלת הסכמה מפורשת של הצרכן להארכת תקופת העסקה, מונה סעיף 13א(ד) לחוק מספר חריגים שבהתקיימם תמשיך ההתקשרות לאחר מועד סיום תקופת ההטבה, אף ללא הסכמה כזו. אחד מן החריגים לכלל האמור קבוע בסעיף 13א(ד)(2) לחוק, וזו לשונו:

הוראות סעיף קטן (ג)(1) לא יחולו על –

(1) ...;

(2) עסקה כאמור בפסקאות (2) או (3) שבהגדרה "עסקה לתקופה קצובה", ובלבד שהתקיימו כל אלה:

(א) סכומי התשלומים שיחולו לאחר מועד סיום העסקה או ההתחייבות ננקבו באופן ברור ומפורט במסמך בכתב שנמסר לצרכן בעת ההתקשרות בין העוסק לצרכן...

(ב) ניתנה לצרכן, בתקופת ההודעה, הודעה בהתאם להוראות סעיף קטן (ב), ובלבד שההודעה ניתנה בכתב ופורטו בה תנאי העסקה...

הוראת סעיף זה עניינה ב"עסקה לתקופה קצובה", לפי החלופה שבסעיף 13א(א)(2) לחוק – קרי, עסקה שבה בתקופה מסוימת נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת עבורם (וכן עסקה לפי סעיף 13א(א)(3) לחוק, שהיא עסקה שמחירה מושפע מעסקה אחרת, אך עסקה כזו אינה מענייננו). לפי ההוראה, התנאים המצטברים להארכת ההתקשרות בעסקה קצובה לאחר מועד סיומה אף ללא קבלת הסכמה מפורשת מצד הצרכן, הם: כי סכומי התשלומים שיחולו לאחר מועד סיום העסקה או ההתחייבות ננקבו באופן ברור ומפורט במסמך בכתב שנמסר לצרכן בעת ההתקשרות; וכי ניתנה הודעה בכתב ומראש על מועד סיום העסקה, בתוך תקופת ההודעה כהגדרתה לעיל, שבה פורטו תנאי העסקה.

8.להשלמת התמונה יצוין, כי הפרת הוראה מהוראות סעיף 13א לחוק דינה כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך על פי סעיף 31 לחוק; ועוד יצוין כי הפרת הוראה מהוראות חוק הגנת הצרכן מקימה גם עילה לתובענה ייצוגית בין צרכן לעוסק לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

הבקשה לאישור התובענה כייצוגית

9.בבקשת האישור טען גריינר כי העסקה שבה התקשר עם שופרסל, שבה ניתנה לו וליתר חברי הקבוצה הטבה של פטור מתשלום דמי חבר מועדון בשנה הראשונה, ולאחריה משתנים תנאי ההתקשרות כך שהעוסק מתחיל לגבות את דמי החבר החודשיים – מהווה עסקה לתקופה קצובה, כהגדרתה בסעיף 13א(א)(2) לחוק הגנת הצרכן; ועל כן, בהתאם לסעיף 13א(ב) לחוק, שומה היה על שופרסל להודיע ללקוחותיה מראש ובכתב ובתוך תקופת ההודעה, על מועד סיום תקופת העסקה הקצובה ותחילת החיוב בדמי חבר חודשיים. שופרסל לא עשתה כן ועליה ליתן את הדין על כך.

10.בתשובה לבקשת האישור טענה שופרסל כי העסקה אינה "עסקה לתקופה קצובה" אלא "עסקה מתמשכת" כהגדרתה בסעיף 13ג(א) לחוק הגנת הצרכן, ומשכך הוראות סעיף 13א לחוק לא חלות עליה; ולחלופין, כי העסקה מוחרגת מהגדרת "עסקה לתקופה קצובה" כאמור בסיפא לסעיף 13א(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, המחריגה "עסקה שבמהלכה, לתקופה מוגבלת ובלא כל תנאי, הוזיל העוסק את מחיר הטובין או השירותים, או הציע הטבה אחרת". הוסבר שהעסקה נושא הדיון מצויה בגדר ההחרגה, שכן מדובר בהטבה הניתנת לחברי המועדון "במהלכה" של העסקה, כאשר לדידה של שופרסל מהלך העסקה כולל אירועים שהתרחשו מיד בתחילת ההתקשרות; ועוד הוסבר כי ההטבה ניתנה ללא תנאי, שכן הלקוח אינו כבול בהתקשרות והוא יכול להפסיק את חברותו במועדון בכל עת ללא קנס יציאה. משעה שאין מדובר בעסקה קצובה, כך שופרסל, אזי אין חובה ליתן ללקוח הודעה על מועד סיום תקופת ההטבה ותחילת החיוב בדמי חבר.

עוד טענה שופרסל כי תנאי העסקה נמסרו לחברי המועדון מראש בצורה ברורה ומפורשת בכתב, והם היו מודעים לכך שבמסגרת העסקה ניתנת הטבה לתקופה מוגבלת בת שנה ולאחריה ייגבו דמי חבר חודשיים. נוסף על כך נטען כי גריינר נעדר עילת תביעה, שכן לא נגרם לו כל נזק – זאת משום שהחברות במועדון, בתקופה שלאחר סיום ההטבה ועד שביטל את חברותו, זיכתה אותו בהטבות ששוויין עולה על גובה דמי החבר שנגבו ממנו. בהמשך לכך נטען על ידי שופרסל כי על בית המשפט לצמצם את הגדרת הקבוצה על ידי חלוקה לתתי קבוצות, ולהחריג מהקבוצה המיוצגת את מי שהיו מודעים ומעוניינים בשירות לכתחילה כמו גם את מי שנהנו מההטבות שהוצעו להם. מכל מקום, לשיטתה של שופרסל, האחריות הבלעדית להפרת הדין הנטענת בבקשת האישור היא של לאומי קארד, שהייתה החברה שתיפעלה את מערך ויזה שופרסל והיא שהייתה אחראית על גביית דמי החבר ועל התקשרות עם הלקוחות בפן הגבייה.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

11.החלטת האישור של בית המשפט המחוזי נסבה בעיקרה על השאלה – אם יש לסווג את העסקה נושא הדיון, ובהתאם את תקופת ההטבה שבה הופטרו חברי המועדון מתשלום דמי חבר, כעסקה לתקופה קצובה כהגדרתה בסעיף 13א(2) לחוק הגנת הצרכן, שאז חלות על שופרסל החובות הקבועות בחוק על עסקה לתקופה קצובה ובראשן מתן ההודעה בדבר סיום תקופת ההטבה ותחילת החיוב בדמי חבר; או שמא חלה על העסקה ההחרגה שבסיפא של סעיף זה, שאם כן אז לא חלה על שופרסל חובת מתן ההודעה. בית המשפט המחוזי מצא, תוך שהפנה לדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק ולדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בה, שהתכלית שביסוד סעיף 13א היא לספק הגנה לצרכן מפני "מבצעי הצטרפות" במחיר אטרקטיבי שלאחריהם המחיר עולה והלקוח מחויב בהתאם מבלי שהוא מודע לכך; ואילו ההחרגה המצויה בסעיף 13א(א)(2) סיפא, תכליתה להחריג מהוראות סעיף 13א עסקאות שאינן ניתנות כ"מבצע פיתוי", אלא ניתנות באופן חד-צדדי במהלך חיי ההתקשרות, מיטיבות באופן בלעדי עם הלקוחות הקיימים ואינן משפיעות על העסקה העיקרית. בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי כי העסקה שהציעה שופרסל, נופלת לגדרי ההגדרה של "עסקה לתקופה קצובה" ואינה עונה על תנאי ההחרגה לה – זאת הן משום שההטבה לא ניתנה במהלך העסקה אלא במעמד ההתקשרות בה, הן משום שמתן ההטבה היה מותנה בהצטרפות למועדון. בית המשפט המחוזי ציין כי בשלב הסיכומים שופרסל זנחה את טענותיה בדבר היות העסקה "עסקה מתמשכת", ולכן לא נדרש לטענה זו. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי כי בכך ששופרסל לא שלחה הודעה מוקדמת בדבר סיום ההטבה, הפרה את הוראות סעיף 13א ועל כן לגריינר קיימת עילת תביעה לכאורה לפי חוק הגנת הצרכן. כן קבע בית המשפט כי קמות לגריינר עילות תביעה נוספות לכאורה: הפרת חובה חקוקה וכן עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. עוד הוסיף בית המשפט כי לא מצא מקום לאשר עילות של רשלנות וקיום חוזה בחוסר תום לב, שכן מדובר בעילות שיוריות, בנסיבות העניין ואין בהן צורך משאושרו עילות ספציפיות מתאימות.

בהתייחס לקבוצה המיוצגת, קבע בית המשפט המחוזי שאין מקום לצמצם לעת הזו את הקבוצה, שכן בשלב הדיון בבקשת האישור ניתן להסתפק בהוכחה לכאורה לעצם קיומה של קבוצה; כאשר בשלב בירור התובענה הייצוגית לגופה תוכל שופרסל להשמיע את טענותיה בדבר היקף הקבוצה, וטענותיה במישור זה שמורות לה. ביחס לטענה כי לא נגרם לגריינר נזק, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה. בתוך כך נקבע כי יש ממש בטענת גריינר, שבהיעדר הודעה על תחילת גביית דמי חבר הוא היה זכאי להמשך חברות במועדון ללא חיוב; ועל כן נגרם לו נזק לכאורה בדמות גביית דמי החבר ביתר. ככל שעולות טענות בעניין היעדר נזק לחלק מחברי הקבוצה, בית המשפט המחוזי קבע כי אלו טעונות הוכחה ומקומן בשלב הדיון בתובענה עצמה. לבסוף, לגבי הטענה כי לאומי קארד היא הגורם שצריך לשאת באחריות כלפי גריינר, קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי שופרסל ולא נטענה במסגרת כתב התשובה, ועל כן הורה על מחיקת הסעיפים הנוגעים ללאומי קארד מסיכומי שופרסל.

סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. משכך, התקבלה בקשת האישור בשם הקבוצה המבוקשת ובעילות שפורטו לעיל.

בקשת רשות הערעור

12.בבקשת רשות הערעור טענות לרוב, אך בעיקרה היא מופנית כלפי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי גריינר הוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורה; וכן ובהיבט הנזק, כלפי הגדרתה הרחבה של הקבוצה המיוצגת כפי שנקבע בהחלטת האישור. ראשית, שופרסל טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההתקשרות במקרה דנן היא "עסקה לתקופה קצובה". לטענתה, ההטבה שניתנה לחברי הקבוצה באה בגדרי הסיפא לסעיף 13א(א)(2) לחוק הגנת הצרכן המחריגה באופן מפורש מתחולת הסעיף עסקאות שבמהלכן מבוצעת הוזלה במחיר השירותים לתקופה מוגבלת, ללא כל תנאי או התחייבות. בהקשר זה שופרסל מפנה טענותיה כלפי שתיים מקביעותיו של בית המשפט המחוזי – כי ההטבה שהוצעה על ידה לא ניתנה במהלך העסקה, ושלא ניתנה ללא תנאי.

לעניין הדרישה כי ההטבה תינתן במהלכה של העסקה, שופרסל טוענת כי יש להתייחס ל"במהלכה" ככל רגע נתון החל מהיווצרות העסקה, לרבות רגע ההיווצרות עצמו. לטענת שופרסל, הבחנת בית המשפט המחוזי בין הטבות הניתנות "בתחילת ההתקשרות" ובין כאלה הניתנות "במהלך ההתקשרות", יוצרת עמימות וחוסר ודאות, שכן לא ניתן להפריד באופן ברור בין תקופת הזמן שהיא התחלת ההתקשרות ובין תקופת הזמן שהיא במהלכה; ויתרה מכך, ממשמעות התיבה "במהלכה" בדברי חקיקה נוספים שבהם היא מופיעה, ניתן ללמוד כי ככלל "במהלכה" אינה מוציאה מקרים שהתרחשו מיד בהתחלה. עוד נטען בהקשר זה, כי יש להבחין בין "הטבה אחרת" ובין "הוזלה", שהן שתי החלופות הנזכרות במסגרת החריג – בעוד "הטבה אחרת" יכולה להינתן גם לאחר ההתקשרות, למשל על מנת לחשוף את הלקוח הקיים לשירות חדש, הרי ש"הוזלה" בדרך כלל תינתן בתחילת ההתקשרות; וקביעת בית המשפט כי גם "הוזלה" צריך שתיארע לאחר ההתקשרות על מנת שיחול החריג, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הכלכלית.

אשר לדרישה כי ההטבה תינתן ללא תנאי, שופרסל טוענת כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה התנאי לקבלת ההטבה היה הצטרפות למועדון הלקוחות, גם היא שגויה. לשיטתה של שופרסל, ההצטרפות למועדון היא ה"מוצר" נושא העסקה – ומכאן שאינה יכולה להיות התנאי לקבלת המוצר, מקום שהיא המוצר עצמו. כלומר קביעתו של בית המשפט המחוזי, שההטבה ניתנה ללקוחות המועדון בתנאי שיהפכו לכאלה, היא מעגלית באופן המרוקן את הדרישה מתוכן. שופרסל סבורה שהפרשנות הסבירה יותר לדרישה שההטבה תינתן ללא תנאי, היא שלא יוטל קנס יציאה או חיוב אחר על הצרכן ברצותו להביא את ההתקשרות לסיומה. בענייננו ההטבה לא הייתה כרוכה בתנאי או התחייבות כלשהם מצידם של החברים במועדון, ועמדה להם האפשרות בכל עת לבטל את העסקה, ולכן מתקיימת בנסיבות אלו הדרישה שההטבה ניתנה "ללא תנאי".

לחלופין, שופרסל טוענת כי היה מקום לסווג את העסקה כ"עסקה מתמשכת" על פי סעיף 13ג(א) לחוק הגנת הצרכן, שאינה כפופה לשיטתה של שופרסל להוראות סעיף 13א לחוק. זאת משום שלא מדובר בעסקה לרכישת מוצר או שירות ספציפי בעסקה שנקבע לה מועד סיום, אלא מדובר בעסקה המייצרת מערכת יחסים ארוכת טווח, המקנה ללקוח "מעמד" של חבר מועדון, המהווה למעשה זכות מתמשכת לקבלת הטבות נוספות. שופרסל עומדת על כך שלא זנחה טענה זו בסיכומיה, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי.

13.במישור הנזק הנטען, שופרסל סבורה ששגה בית המשפט המחוזי כשקבע שבהיעדר הודעה, גריינר היה זכאי להמשך חברות במועדון ללא חיוב ובהתאם היה זכאי גם להטבות הניתנות ללקוחות המועדון. קביעה זו, לשיטתה, משמיעה כי הסעד הראוי הוא המשך זכאות להטבות והוזלות, בעוד הסעד שנתבע הוא השבת דמי החבר שנגבו ביתר; ועל כן הקביעה מהווה הרחבת חזית מצד בית המשפט והענקת סעד שלא נתבע. מעבר לכך, נטען כי בלא מתן הודעה לצרכן בהתאם לסעיף 13א לחוק שעה שמדובר בעסקה לתקופה קצובה, ומשקבע בית המשפט כי אמנם מדובר בעסקה לתקופה קצובה כמשמעה בחוק, אזי לא ניתן להמשיך את ההתקשרות עם הצרכן והיא בטלה – ועל כן לא יכול להיות שגריינר היה זכאי להמשך קבלת ההטבות המגיעות ללקוחות המועדון. שופרסל שבה על טענותיה שלפיהן לא נגרם לגריינר נזק, משנהנה מהטבות ששווויין עולה על דמי החבר ששילם. היא דוחה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שיש לברר שאלה זו במסגרת בירור התובענה לגופה, שכן לשיטתה הוכחה של נזק לכאורי היא אחד התנאים לאישור הבקשה וגריינר לא עמד בדרישה זו.

עוד נטען, כי גריינר ויתר חברי הקבוצה למעשה הסכימו לגביית דמי החבר, משעה שקיבלו מדי חודש לאחר תום תקופת ההטבה את דפי חיוב האשראי ובהם הופיע החיוב עבור דמי חבר. נוסף על כך, חברי המועדון חתמו בעת ההצטרפות על מסמך "גילוי נאות" שבו פורטו תנאי העסקה ומועדי ההטבה. שני גורמים אלה מובילים לשיטת שופרסל למסקנה שיש לראות את חברי הקבוצה כמי שהיו מודעים לשינוי תנאי העסקה ובחרו להמשיך להתקשר בה, ועל כן אינם יכולים להישמע בטענה שנגרם להם נזק. בהקשר זה מפנה שופרסל להחלטה ב-רע"א 7810/13 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' בן דוד (1.9.2014) (להלן: עניין בזק), ממנה למדה שופרסל כי מקום שבו גריינר ידע או אמור היה לדעת על תנאי העסקה והיה יכול להביא לסיומה, לא ניתן לאשר את בקשת האישור. בהמשך לכך נטען כי הקבוצה המיוצגת הוגדרה באופן רחב מדי, והיא כוללת גם לקוחות שממילא היו מודעים למועד סיום ההטבה והתכוונו לשלם את דמי החבר, או לחלופין לקוחות שלמדו על סיום ההטבה זמן קצר לאחר סיומה ובחרו להמשיך לשלם את דמי החבר. מדובר אפוא בלקוחות ששילמו את דמי החבר בבחירה מודעת ומרצונם החופשי, ויהא זה בלתי הוגן להטיל על שופרסל את החובה לפצות אותם. עוד נטען באותו הקשר כי הכללתם של לקוחות אלו בקבוצה המיוצגת תעודד התנהלות בחוסר תום לב של לקוחות בעתיד ותהווה תמריץ שלילי ללקוחות המגלים חיובים שאינם חפצים בהם, לבטל את החברות ולהפסיק את החיובים בידיעה שממילא יפוצו על כך. מכל הסיבות האמורות סבורה שופרסל שיש לצמצם את הקבוצה המיוצגת; והיא ממשיכה וטוענת כי צמצום הקבוצה צריך שייעשה כבר במסגרת בקשת האישור, ולא להמתין לבירור התובענה לגופה. לטענת שופרסל, הותרת הגדרת הקבוצה עמומה במסגרת החלטת האישור מנוגדת ללשון החוק, ומצריכה ניהול תובענה בהיקף רחב מהנדרש, באופן המכביד על הצדדים ופוגע ביעילות ההליך.

14.לבסוף, שופרסל מלינה על ההחלטה למחוק מן הסיכומים שהגישה את טענותיה הנוגעות לאחריות לאומי קארד. לטענתה, מלשון החוק עולה שחובת מתן ההודעה חלה על העוסק המבצע את החיוב; ובמסגרת ההסכם בין שופרסל ללאומי קארד, לאומי קארד הייתה זו שביצעה את החיוב בפועל ומשכך החובה חלה עליה. שופרסל סבורה ששגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לטענותיה בנוגע לאחריות לאומי קארד – שכן השאלה אם בכלל הייתה מוטלת על שופרסל חובה כלשהי, הכרחית לבירור קיומה של עילת תביעה לכאורית; מה גם שלדבריה של שופרסל ניתן ללמוד על אחריותה של לאומי קארד גם מטענות גריינר עצמו. לגישת שופרסל טענות אלה אינן בגדר הרחבת חזית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שכן כלל העובדות הרלוונטיות נזכרו כבר בכתב התשובה שהגישה, וכי על בית המשפט להידרש להן על מנת להכריע בשאלה העיקרית שבמחלוקת – האם שופרסל הפרה את חובתה על פי חוק הגנת הצרכן.

15.גריינר מנגד סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתו, התכלית שביסוד סעיף 13א לחוק היא הגנה על הצרכן מפני עסקאות שבהן עוסקים מציעים לצרכנים, בעת ביצוע העסקה, מחיר אטרקטיבי לתקופה מסוימת שלאחריה המחיר עולה – זאת מתוך תפיסה כי מדובר בשיטת שיווק שמטרתה לעודד את הצרכן להתקשר בעסקה באמצעות הטבה או מחיר מוזל, כאשר בשלב עליית המחיר קיים כשל שוק המנוצל על ידי העוסקים לצורך המשך התקשרות במחיר גבוה. לטענתו של גריינר ההטבה שנתנה שופרסל לחברי המועדון מהווה במובהק מבצע הצטרפות מהסוג שהסעיף נועד להגן מפניו; ומכאן ששופרסל הפרה את חוק הגנת הצרכן משלא נתנה הודעה מוקדמת על סיום ההטבה. עוד נטען בהקשר זה, כי תכלית החריג המצוי בסיפא של סעיף 13א(א)(2) לחוק, כפי שנלמדת מההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, היא הגנה על אינטרס לגיטימי של העוסק להציע מבצעים ללקוחות קיימים; למשל, על מנת לקדם שירות משני שמציע אותו עוסק – וזאת כאשר העוסק מציע את ההטבה באופן חד-צדדי, ללא כל תנאי, תוך שמובהר שאין קשר בין ההטבה הנוספת ובין ההתקשרות העיקרית. במצב דברים זה לא חל הרציונל של סעיף 13א, ולכן יש הצדקה להחריג מבצעים כאלה מההגדרה של "עסקה לתקופה קצובה". העסקה שהציעה שופרסל אינה מבצע מסוג זה לשיטתו של גריינר, כי אם מבצע הצטרפות שעליו חל הסעיף.

בתוך כך דוחה גריינר את הטענה של שופרסל כי הטבה שניתנה במהלכה של עסקה יכולה להיות גם הטבה שניתנה במעמד ההתקשרות, שכן עולה מלשון החוק ותכליתו שהכוונה היא להטבות שניתנות "במהלך חייה של עסקה". כמו כן גריינר דוחה את הטענה כי עסקה לתקופה קצובה היא רק עסקה הכובלת את הצרכן לתקופה וכרוכה בקנס יציאה, משום שגם פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכלית הסעיף. מעבר לכך, הפרשנות של שופרסל אינה עולה בקנה אחד עם הוראות נוספות בחוק הגנת הצרכן, המציינות במפורש מקום שבו הן חלות אך ורק על עסקאות הכוללות כבילה או קנה יציאה. עוד דוחה גריינר את טענתה של שופרסל בדבר הבחנה בין "הוזלה" שניתנת בתחילת ההתקשרות ובין "הטבה" הניתנת במהלכה, שכן הדבר אינו עולה מלשון הסעיף ואף לא מדברי ההסבר או דיוני הוועדה; ומעבר לכך שופרסל עצמה התייחסה בעבר, הן במסגרת כריתת העסקה הן במסגרת כתבי טענותיה, לעסקה שהציעה כ"הטבה" ללא עריכת ההבחנה.

אשר לטענת שופרסל כי מדובר ב"עסקה מתמשכת" ולכן אין להחיל עליה את הוראות סעיף 13א לחוק, גריינר עומד על כך שטענה זו נזנחה על ידי שופרסל בשלב סיכומי הטענות בהליך בבית המשפט המחוזי ועל כן היא מנועה מלהעלות אותה כעת; וממילא מדובר בטענה שעומדת בסתירה לטענה שלפיה מדובר בעסקה לתקופה קצובה אך כזו שחל עליה ההחרגה שבסעיף 13א(א)(2) סיפא.

16.גריינר דוחה את הטענות כי ניתן לראות בלקוחות חברי הקבוצה כמי שידעו על תנאי העסקה, משעה שחתמו על מסמך הגילוי הנאות, או לחלופין לנוכח העובדה שהחיובים בגין דמי החבר הופיעו בפירוט החיובים שנשלח אליהם. לטענתו של גריינר, טענות אלו עומדות בסתירה לתכלית החוק, זאת במיוחד משום העובדה כי בבסיס תיקון החוק עומדת ההנחה כי צרכנים אינם מודעים למועד סיום ההטבה, ואינם תמיד מנהלים מעקב אחר ההטבות שלהן הם מצטרפים. באופן דומה גם פירוט החיוב אינו יכול להוות תחליף להודעה, שכן לא ניתן לצפות מצרכן לשים לב לחיוב של שלושה שקלים ולהסיק בעצמו שמשמעות החיוב היא שהסתיימה תקופת ההטבה. כאמור, שופרסל מבקשת להסתמך על האמור בעניין בזק וטוענת כי גריינר היה מודע לתנאי העסקה ועל כן אין לאשר את התובענה כייצוגית. גריינר מצידו מבקש לאבחן את עניינו מעניין בזק, שכן בעניין בזק נדון מצב שבו לא היו עוררין על כך שנשלחה הודעה מוקדמת למבקש המייצג; והשאלה שנדרשה בה הכרעה הייתה, אם הלקוח ידע בפועל על מחיר העסקה. משלא נשלחה הודעה על ידי שופרסל , כך גריינר, ברור שהייתה הפרה של החוק ואין כלל מקום לדון במודעות בפועל של גריינר וחברי הקבוצה לתנאי העסקה.

במישור הנזק, גריינר מדגיש כי הנזק הנטען הוא גביית דמי החבר ביתר ועל כן הסעד המבוקש הוא השבת דמי החבר כאמור; וכי לא נטען על ידי גריינר, ואף לא משתמע מהחלטת בית המשפט המחוזי, כי חברי הקבוצה היו זכאים להמשך מתן השירות לתקופה עתידית בלתי מוגדרת וללא תמורה. באותו הקשר נטען כי הטענה של שופרסל שלפיה לא נגרם למי מחברי הקבוצה נזק, היא טענה בהתייחס להיקף הנזק המצריכה בירור עובדתי ומקומה בשלב הדיון בתובענה לגופה. מעבר לכך, במסגרת אותו בירור עובדתי סבור גריינר כי יש לערוך גם בירור בהתייחס לרווח שהפיקה שופרסל מחברותם של חברי הקבוצה במועדון הלקוחות שלה, למשל רכישות שנעשו שייתכן שלא היו נעשות בנסיבות אחרות. גם בנוגע לטענות הנוגעות לגודל הקבוצה, גריינר סבור כי בשלב הדיון בבקשת האישור ניתן להסתפק בהוכחה לכאורה בדבר עצם קיומה של קבוצה, ולהותיר את קביעת גודלה המדויק לשלב הדיון בתובענה עצמה; וכי ממילא טענות שופרסל לגבי קיומם של לקוחות שידעו על סיום ההטבה ובחרו להישאר חברים במועדון, היא טענה עובדתית שלא הוכחה במסגרת הדיון בבקשת האישור.

אשר לטענות שופרסל בנוגע לאחריותה של לאומי קארד למשלוח ההודעות, גריינר עומד על כך שטענות אלו נטענו לראשונה בבקשת רשות הערעור ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, גריינר טוען כי מדובר בניסיון של שופרסל לכרוך במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית את טענותיה כלפי לאומי קארד, על אף קביעותיו החלוטות של בית משפט זה ב-רע"א 5820/19. לגופו של עניין, גריינר מצביע על כך שלפי תקנון שופרסל ומסמך הגילוי הנאות, מי שאחראית על הגבייה היא שופרסל פיננסים, ולאומי קארד שימשה רק כ"סולק" ואינה נושאת באחריות כלפי לקוחות שופרסל.

דיון והכרעה

17.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שכבר צוין, בקשת רשות הערעור מתמקדת בעיקרה בשאלה אם לגריינר עילת תביעה לכאורית מכוח חוק הגנת הצרכן; וכן אם הוכח לכאורה קיומו של נזק שנגרם לקבוצה המיוצגת. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשאלות אלה ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. אבאר.

18.בפתח הדברים ובשל מרכזיותה בדיון, מן הראוי לחזור ולצטט את הוראת סעיף 13א(א)(2) שבחוק, שהיא החלופה הרלוונטית לענייננו מתוך הגדרת "עסקה לתקופה קצובה":

"עסקה לתקופה קצובה " – כל אחת מאלה:

(1) ...

(2) עסקה שבה, בתקופה מסוימת, נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם, בין אם העסקה עצמה היא לתקופה בלתי מסוימת ובין אם היא לתקופה מסוימת, למעט עסקה שבמהלכה, לתקופה מוגבלת ובלא כל תנאי, הוזיל העוסק את מחיר הטובין או השירותים, או הציע הטבה אחרת;

(3) ...

בעניין רמי לוי עמדתי בהרחבה על פרשנותו של סעיף 13א(א)(2) ועל תכלית ההחרגה בסיפא של הסעיף. כפי שציינתי שם, תכלית הסעיף כעולה מדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק, היא להגן על הצרכן מפני אותן הצעות מפתות להתקשר בהסכם לרכישת שירותים מוזלים במחירים אטרקטיביים למשך תקופה מסוימת, שבסיומה נדרש הצרכן לשלם מחיר שלא בהכרח היה בוחר לשלם לכתחילה; וזאת על ידי הגברת השקיפות מצד העוסק והעלאת המודעות של הצרכן לדבר סיום תקופת ההטבה (עניין רמי לוי, פסקה 15, וההפניות שם). העסקה שהציעה שופרסל לגריינר, היא ממין אותן עסקאות שביחס אליהן ביקש המחוקק להגביר את מודעות הצרכן, בהיותה עסקה המציעה תנאים כדאיים למצטרפים חדשים במטרה לפתותם להתקשר עימה. מהותה של העסקה היא עסקת הצטרפות ועל כן היא "נתפסת" בהגדרת "עסקה לתקופה קצובה" שבסעיף. מטעם זה גם לא ניתן לשעות לטענת שופרסל, שלפיה ההטבה שניתנה במעמד ההתקשרות מהווה חריג לפי סעיף 13א(א)(2) סיפא בהיותה מוצעת "במהלך" העסקה. מקובלת עליי טענתו של גריינר, שמבנה העסקה מלמד כי מדובר במבצע הצטרפות כאשר ההטבה הוצעה במעמד ההתקשרות, מתוך כוונה לתמרץ את הלקוח להתקשר בעסקה עם שופרסל, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי העסקה המקורית.

בנוגע לטענתה של שופרסל כי "עסקה לתקופה קצובה" היא עסקה שבה נדרשת התחייבות מצד הצרכן להיות קשור בעסקה או שמושת עליו קנס יציאה – גם דינה להידחות. המחוקק לא ערך הבחנה בין "עסקאות הצטרפות" הכוללות התחייבות כזו לכאלה שאינן כוללות התחייבות, ובין כך ובין כך ביקש להסדיר יידוע אפקטיבי של הצרכן לכך שתקופת ההטבה שניתנה לו בעת ההתקשרות מתקרבת לסיומה. על כן הפרשנות הסבירה של הדרישה "ללא תנאי" המופיעה בהחרגה שבסעיף 13א(א)(2) סיפא, כפי שעמדתי עליה בעניין רמי לוי, היא הטבה הניתנת לצרכן לאחר שלב ההתקשרות, לתקופה מוגבלת במהלך חיי העסקה, ושאין בה אלא כדי לזכותו (עניין רמי לוי, פסקה 16); ולא זה המקרה בענייננו.

19.אשר לטענתה של שופרסל בדבר היות העסקה "עסקה מתמשכת", לא ראיתי יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי משלא הועלתה הטענה במסגרת סיכומי הצדדים, כמוה כטענה שנזנחה (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 431 (מהדורה שלוש-עשרה 2020); וכן ראו ע"א 3432/17 טופז (יוכט) נ' יוכט, פסקה 23 (16.4.2020) וההפניות שם). ועם זאת ייאמר כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענה. טענתה של שופרסל שלפיה שמדובר בעסקה מתמשכת שאינה כפופה להוראות הנוגעות לעסקה לתקופה קצובה, נסמכת אך ורק על היותה של העסקה עסקה לתקופה בלתי מסוימת. אלא שעסקה לתקופה קצובה לפי הגדרתה יכול שתהיה לתקופה בלתי מסוימת או לתקופת מסוימת – ועל כן אין בעצם העובדה שמדובר בעסקה ארוכת טווח ללא מועד סיום כדי להחריג את העסקה מהגדרת עסקה לתקופה קצובה.

טענה נוספת שבפיה של שופרסל היא כי בפועל לא נגרם לגריינר נזק, שכן הוא נהנה מהטבות במסגרת חברותו במועדון, ששוויין עולה על סכום דמי החבר שנגבו ממנו. מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי, כי הנזק הלכאורי שנגרם לגריינר ולחברי הקבוצה הוא דמי החבר שנגבו מהם שלא כדין; והעובדה כי שופרסל המשיכה לזכות את חברי הקבוצה בהטבות, מקום שבו לא הייתה רשאית לגבות כסף תמורת אותן הטבות – אינה יכולה להקים לה טענת הגנה שלפיה לא נגרם לחברי הקבוצה נזק. נזקי הקבוצה הם אפוא אותם סכומים שנגבו, לכאורה, שלא כדין – וכפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, ככל ששופרסל מבקשת לטעון כי מסכומים אלו יש לקזז סכומים אחרים שבהם זיכתה את חברי הקבוצה, טענות אלו שמורות לה ומקומן להתברר במסגרת הדיון בהיקף הנזק בתובענה לגופה.

20.עוד טוענת שופרסל, כי בכל מקרה מסמך "הגילוי הנאות" פוטר אותה ממתן הודעה מוקדמת ללקוחות על מועד סיום ההטבה, שכן אותו גילוי נאות מיידע במידה הנדרשת את הלקוחות. אין בידי לקבל טענה זו. הוראות חוק הגנת הצרכן מורות לנו כי לא ניתן להסכים מראש על הארכה אוטומטית של העסקה בתום תקופת ההטבה, והסכמה כזו – בטלה (סעיף 13א(ג)(1) לחוק). דרך המלך להארכת ההתקשרות לאחר תקופת ההטבה, היא פנייה לצרכן בתוך תקופת ההודעה כהגדרתה לעיל וקבלת הסכמה מפורשת שלו להארכת העסקה (סעיף 13א(ג)(2) לחוק) – ואין עוררין כי פנייה כזו לא נעשתה. הארכת עסקה לתקופה קצובה ללא קבלת הסכמה מפורשת מצד הצרכן, מחייבת התקיימותם של שני תנאים מצטברים, שהמשותף להם הוא גילוי מרבי: האחד, שהסכומים שיחולו לאחר סיום העסקה הקצובה ננקבו באופן ברור ומפורט בעת ההתקשרות; והשני, מתן הודעה לצרכן בדבר סיום תקופת ההטבה, מראש ובכתב ובתוך תקופת ההודעה, תוך פירוט תנאי העסקה (סעיף 13א(ד)(2) לחוק המפנה להוראת סעיף 13א(ב) לעניין ההודעה שיש ליתן).

אף אם ניתן לראות בגילוי הנאות כממלא אחר התנאי הראשון – ואיני מביעה עמדה לעניין זה – הרי שאין חולק שהתנאי השני בדבר יידוע הצרכן בדבר סיום תקופת ההטבה, לא התקיים בענייננו. בהינתן שלשון החוק מורה באופן מפורש שיש צורך במתן הודעה בתוך תקופת ההודעה נוסף על יידוע הצרכן במעמד ההתקשרות בעסקה – לא ניתן לקבל את עמדת שופרסל שהיידוע במעמד חתימת העסקה מהווה יידוע מספק. טענה זו חותרת תחת תכליות הוראות החוק כפי שעמדתי עליהן לעיל, וקבלתה תניב תוצאה הפוכה מזו שביקש המחוקק להגשים. באופן דומה ומאותם טעמים, גם טענתה של שופרסל כי אזכור החיובים בפירוט החיובים שנמסר ללקוחות יכול להקים "חזקת ידיעה", דינה להידחות.

21.על החשיבות הנוגעת לדרכי היידוע של הצרכן בדבר סיום העסקה הקצובה ומניעת הארכה "אוטומטית" של העסקה, בדגש על ההודעה המוקדמת ששומה על העוסק ליתן לצרכן כאמור בסעיף 13א(ב) לחוק הגנת הצרכן, עמד בית משפט זה לאחרונה מפי השופטת דפנה ברק-ארז:

"הסעיף, כפשוטו, מטיל על העוסק מספר חובות מצטברות באשר ליידוע הצרכן על סיומה הקרב של תקופת ההטבה, באופנים ובמועדים שונים כמפורט בו. דרישות אלה מחייבות את העוסק, בראש ובראשונה להודיע לצרכן במהלך תקופת ההודעה על סיום העסקה במחיר מוזל – בנפרד מכל הודעה אחרת. מכאן ניתן ללמוד כי יש ליידע את הצרכן – בנוסף, ולא לחלופין – גם בשאר הדרכים המנויות בפסקאות (1)-(3) של הסעיף". (ע"א 3849/20 טמיר נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 32 (30.5.2023) (להלן: עניין טמיר)).

המסקנה שאליה הגיע בית המשפט בעניין טמיר, בדבר חובתו של העוסק לשלוח לצרכן בתוך "תקופת ההודעה" הודעה נפרדת ועצמאית על מועד סיומה של תקופת ההטבה נוסף על דרכי היידוע האחרות המפורטות בס"ק (ב) לסעיף 13א לחוק הגנת הצרכן, נסמכת הן על לשון ההוראה; הן על תכליתו של סעיף 13א לחוק ובראי דיני הגנת הצרכן בכללם, ש"נועד להגביר את מודעותם של הצרכנים לפרטי העסקאות שבהן התקשרו ולחייב עוסקים לפעול בשקיפות ביחס לתנאי ההתקשרות, תוך גילוי ויידוע מלאים לקראת שינוי שצפוי לחול במחיר"; הן על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 13א לחוק (שם, פסקאות 37-33). והדברים יפים לענייננו.

22.לנוכח כל האמור, אין מקום להתערבות בקביעתו הלכאורית של בית המשפט המחוזי כי קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי שופרסל לא נהגה כדין, בעת שהחלה לגבות דמי חבר, בלא שמסרה הודעה מוקדמת על פי החוק בדבר סיום תקופת ההטבה ותנאי העסקה החדשה. מקובלת עליי אפוא קביעת בית המשפט המחוזי כי התובענה מעוררת שאלה של משפט המשותפת לחברי הקבוצה וכי מתקיימים יתר התנאים שבסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות לאישור ניהול התובענה כייצוגית.

אשר לטענות בנוגע לתיקון הגדרת הקבוצה המיוצגת – כפי שציין בית המשפט המחוזי, גודלה של הקבוצה עוד יתברר ויתבהר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית לגופה ואינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו עניין רמי לוי, פסקה 17; רע"א 2929/19 גולדברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (13.2.2020); רע"א 440/19 מור – המכון למידע רפואי בע"מ נ' בן צור, פסקה 11 (28.1.2020)).

23.לבסוף, יש להתייחס לטענותיה של שופרסל הנוגעות לאחריותה של לאומי קארד. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה שלאומי קארד היא הנושאת באחריות המלאה לאי-משלוח ההודעות, מהווה הרחבת חזית אסורה; ואמנם כך. טענות בדבר אחריותה של לאומי קארד, להבדיל מתיאור מערכת היחסים עם לאומי קארד כרקע עובדתי, נטענו לראשונה במסגרת ההודעה לצד שלישי שצורפה לבקשה להארכת מועד להגשתה – בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, והחלטתו נתאשרה ב-רע"א 5820/19. יוסף על כך, כי משנדחתה הבקשה למתן הודעה לצד שלישי, ומשלאומי קארד אינם צד להליך – ממילא לא התבררו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הטענות העובדתיות הנוגעות למערכת היחסים וחלוקת התפקידים בין שופרסל בע"מ, שופרסל פיננסים ולאומי קארד, ואין מקום שבית משפט זה יידרש לטענות אלה לראשונה. כאמור ב-רע"א 5820/19, טענותיה של שופרסל כלפי לאומי קארד שמורות לה, ובידיה להעלותם בהליך עצמאי ככל שתבחר לעשות כן ובכפוף לכל דין.

סוף דבר

24.התוצאה היא שהבקשה למתן רשות ערעור נדחית. שופרסל בע"מ ושופרסל פיננסים (המבקשות) ישאו בהוצאות גריינר (המשיב) בסך 20,000 ש"ח.