רע"א 440/19 מור המכון למידע רפואי בע"מ נ. יוסף בן צור

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור ) מיום 17.12.2018, שבה התקבלה בקשה לניהול תובענה ייצוגית נגד המבקשות בגין נזקי רעש שנגרמו אגב ביצוע עבודות בנייה (ת"צ 19850-08-13). יבואר כי בקשת רשות הערעור מתמקדת בהגדרת הקבוצה שבשמה הותר ניהול התובענה כייצוגית.

בקשת אישור התובענה כייצוגית

2.

המבקשת 1, מור – המכון למידע רפואי בע"מ (היא המשיבה 1 בבקשת האישור), מפעילה רשת של מרכזים לאבחון ולייעוץ רפואי; המבקשת 2, ד"ר אורית יעקובסון (היא המשיבה 2 בבקשת האישור), שימשה בעת הרלוונטית כמנהלת המכון (המבקשות 1 ו-2 יחדיו יכונו להלן: מכון מור

או המכון ). למן חודש ספטמבר 2012 ועד לסוף שנת 2013 ערך מכון מור עבודות שיפוץ בסניף הראשי שברחוב ז'בוטינסקי 7 בבני-ברק (להלן: עבודות השיפוץ ו- הסניף , בהתאמה); ולדברי המכון לצורך ביצוע העבודות הוא התקשר הן עם חברה קבלנית שביצעה את השיפוץ בפועל, הן עם חברה קבלנית שפיקחה על אופן ביצוע העבודות. בבקשת אישור התובענה כייצוגית נטען כי עבודות השיפוץ נערכו בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות ויצרו מטרדי רעש בלתי סבירים לתושבי האזור, שעימם נמנה המשיב יוסף בן צור (להלן: בקשת האישור ו- בן צור

בהתאמה ). יצוין כי בקשת האישור הוגשה ביום 12.8.2013, טרם סיומן של עבודות השיפוץ.

בבקשת האישור נטען כי מכון מור הפר את הוראות חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, האוסר על גרימת רעש חזק או בלתי סביר (להלן: חוק למניעת מפגעים ); וכן את הוראות תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992 שהותקנו מכוחו של החוק (להלן: תקנות הרעש ). עילות התביעה שנטענו בבקשת האישור הן עוולת הפרת חובה חקוקה (של חוק למניעת מפגעים ושל תקנות הרעש); רשלנות; מטרד ליחיד; ופגיעה בפרטיות. לדברי בן צור, הרעש שהקימו עבודות השיפוץ הדיר שינה מעיניו ומעיניהם של תושבי האזור כולו; גרם לפגיעה בתפקוד ולאובדן ימי עבודה; וכן הסב לתושבים פגיעה בנוחות ובאוטונומיה, סבל ועוגמת נפש. הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור הם צו מניעה האוסר על המשך עבודות השיפוץ, שהתייתר עם סיומן של העבודות סמוך לאחר הגשת בקשת האישור; ופיצוי כספי בגין נזקים ממוניים ובלתי ממוניים בסכום כולל של כ-423,000,000 ש"ח.

3.

בתמיכה לבקשת האישור צורפה חוות דעת מיום 31.7.2013 מאת המהנדס יאיר ברמן, המתמחה בהנדסת אקוסטיקה (להלן: ברמן ). בתמצית, ברמן עשה שימוש בתוכנת חיזוי ממוחשבת על מנת לאמוד את עוצמת הרעש שיצרו עבודות השיפוץ – וזאת על יסוד פרמטרים שונים, דוגמת סוג כלי העבודה שבהם נעשה שימוש ומפלסי הרעש המופקים מהם; מיקומו וגובהו של מוקד הרעש; ומספר צוותי העבודה שפעלו באתר. נוסף על כך, ברמן ערך מדידות של "רעש הרקע" (הרעש הסביבתי שאינו נובע ממקור הרעש) במספר מבני מגורים באזור ובמרחקים משתנים מהסניף. לבסוף בחן ברמן את הפער שבין רעש הרקע שמדד ובין הרעש שהקימו עבודות השיפוץ לפי הערכתו; ומסקנותיו של ברמן, בהתבסס על תוצאות החיזוי הממוחשב, היו שהרעש שגרמו עבודות השיפוץ היה חזק ובלתי סביר על פי הגדרתו בחוק למניעת מפגעים ובתקנות הרעש, וזאת ברדיוס של עד 1,200 מטר מהסניף. על יסוד האמור, בבקשת האישור התבקש כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כייצוגית תכלול את כל מי שהתגורר בעת הרלוונטית ברדיוס של 1,200 מטר מהסניף; הגם שנטען כי יש לחלק את הקבוצה לשש תתי-קבוצות – בהתאם לעוצמת הרעש שנשמעה בדירות המגורים השונות.

4.

בתשובת מכון מור לבקשת האישור, נטען כי הרעש שמקורו בעבודות השיפוץ היה נמוך באופן משמעותי מרעש הרקע באזור, וכי בכל מקרה עמד בהוראות תקנות הרעש; ובתמיכה לטענה זו הובאו שתי חוות דעת מאת המומחה לאקוסטיקה המהנדס מיכאל זלבה (להלן: זלבה ; חוות הדעת מיום 21.6.2013 ומיום 6.3.2014). חוות הדעת הראשונה נערכה ב"זמן אמת", ונקבע בה כי על פי מדידות שערך המומחה – הרעש שגורמות עבודות השיפוץ עומד בתקנות הרעש. בחוות הדעת השנייה הצביע זלבה על ליקויים שנפלו לעמדתו במתודולוגיה שבבסיס חוות דעתו של ברמן שהוגשה מטעם בן צור; ובין היתר נטען לפגמים בקביעת מפלסי הרעש של כלי העבודה שבהם נעשה שימוש בשיפוץ, בהערכת גובהו ומיקומו של מקור הרעש, ובמדידת רעש הרקע באזור.

למען שלמות התמונה יצוין כי בן צור הגיש תגובה לתשובת מכון מור לבקשת האישור, שאליה צורפה חוות דעת משלימה מאת ברמן מיום 28.1.2015 – ובה התייחסות לנטען בחוות הדעת מאת זלבה; ומכון מור מצידו הגיש תשובה לתגובת בן צור לתשובה לבקשת האישור, שלה צורפה חוות דעת מיום 15.2.2016 מאת פרופ' גיורא רוזנהויז (להלן: רוזנהויז ). לדברי רוזנהויז יש טעם לפגם בכך שחוות הדעת מאת ברמן לא נסמכו על מדידות רעש, אלא על השערות תיאורטיות בלבד – וזאת בניגוד לחוות הדעת מאז זלבה, שנסמכו על מדידות שבוצעו בפועל במהלך ביצוע עבודות השיפוץ. גם רוזנהויז הצביע על פגמים שנפלו לשיטתו בחוות הדעת מאת ברמן, ובפרט בקביעת עוצמתו של רעש הרקע ובאופן מדידתו. לבסוף נקבע כי אין יסוד לטענה בדבר רעש חריג שנגרם כתוצאה מעבודות השיפוץ, ולעניין "רדיוס הנזק" צוין כי " הניסיון לייחס להם (למכון מור-ע'ב') גרימת מטרד ברדיוס העולה על קילומטר ממקום ביצוע העבודות, הוא פשוט מגוחך ".

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

5.

בהחלטה בבקשת האישור מיום 17.12.2018 ניתח בית המשפט המחוזי בפירוט וביסודיות את חוות הדעת השונות שהוגשו מטעם הצדדים בשאלת עוצמת הרעש שהסבו עבודות השיפוץ, ואגב כך נתן דעתו לעדויות המומחים שנשמעו לפניו – המומחה ברמן מטעם בן צור, והמומחים זלבה ורוזנהויז מטעם מכון מור. בית המשפט העדיף בשלב זה את ממצאיו של המומחה ברמן, ועל יסוד האמור הגיע לכלל מסקנה כי קיימת לכאורה אפשרות סבירה שייקבע כי הרעש שהסבו עבודות השיפוץ עולה על המותר לפי דין; וכן צוין, כי לחוות הדעת מאת ברמן מצטרפות עדויות של תושבי האזור, שלפיהן עבודות השיפוץ טרדו את מנוחתם והדירו שינה מעיניהם. בהמשך לאמור נקבע כי בן צור עמד בנטל להוכיח הפרה לכאורה של החובות הקבועות בחוק למניעת מפגעים ושל תקנות הרעש, באופן שעולה כדי הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד. עם זאת צוין, כי " בשלב הזה של הדיון אין צורך לקבוע מהו הרדיוס המדויק שבו נשמע כנטען רעש חזק או בלתי סביר מהעבודות " (פסקה 14 לפסק הדין) .

בית המשפט המחוזי הוסיף ונתן דעתו לטענת מכון מור, שלפיה הוא זכאי להגנה מאחריות נזיקית מתוקף הוראת סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה ), שזו לשונה: בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; בסעיף זה, 'מעשה' – לרבות מחדל . לדברי המכון ניתן לו היתר מאת משטרת ישראל ועיריית בני-ברק לבצע את עבודות השיפוץ בסניף בשעות הלילה, בשל סכנה שנשקפה מהעבודות לעוברים ושבים ברחוב (להלן: אישור המשטרה ); ועל פי הנטען מדובר ב הרשאה חוקית לביצוע עבודות השיפוץ באופן שבו הן בוצעו, ולכן אין מקום לחוב את המכון בנזיקין. בית המשפט קיבל טענה זו בחלקה, משנקבע כי העבודות החלו לפחות כחצי שנה לפני שניתן ההיתר. נוסף על כך, הובהר כי ההגנה שבסעיף 6 לפקודה אינה חלה כאשר מדובר בעוולת הרשלנות.

6.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תתקבל גם בעילה של רשלנות; ובעניין זה ניתן משקל נכבד לכך שמכון מור לא הראה כי נקט אמצעים כלשהם, לא כל שכן אמצעים סבירים, למניעת הרעש הבלתי סביר שנגרם כתוצאה מהעבודות. בתוך כך נדחתה טענת המכון להגנה מכוח סעיף 15 לפקודת הנזיקין, שזו לשונה:

לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1)

הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2)

הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3)

הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4)

הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5)

הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין.

לגישת מכון מור, החברה הקבלנית שביצעה את עבודות השיפוץ היא שצריכה לשאת באחריות לנזקים הנטענים בבקשת האישור – ואין מקום לחייב את המכון עצמו, שהוא מזמין העבודות. ואולם בית המשפט סבר כי גם אם המכון התקשר בחוזה עם חברה קבלנית שתבצע את העבודות, בנסיבות המקרה נראה שמתקיים החריג שבסעיף 15(3) – שלפיו המכון נושא באחריות לנזק שנגרם מאחר שהוא אישרר לכאורה את האופן שבו בוצעו עבודות השיפוץ:

"בכך שהמשיבים לא התערבו ולא הרכיבו מחסומים אקוסטיים או אמצעים סבירים אחרים שיקטינו את הרעש, לכאורה הם אישרו את הרעש הבלתי סביר בשעות הלילה. ואף שבחוזה עם רומאל (החברה הקבלנית-ע'ב') היה כתוב כי עליה להימנע מגרימת מטרדים ולקבל את כל האישורים הנדרשים, נדרשה עבודה בשתי משמרות – קרי: גם בלילה. היה על המשיבים לצפות כי עבודות בסדר גודל כזה תיצורנה רעש בלתי סביר לסובבים, וכפי שנראה להלן גם היה ידוע להם כי עלו תלונות לאחר תחילתן.." (בפסקה 19).

ובהתייחס לאחריותה האישית של מנהלת המכון, נקבע כי "משיבה 2 (המבקשת 2 בבקשת רשות הערעור-ע'ב') יכלה לפקח ולתת הוראות מהוראות שונות. לא ראיתי עד כה כי ננקטו אמצעים סבירים למניעת הרעש או לפחות להפחתת עוצמתו." בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי לנוכח הוכחתן לכאורה של עילות התביעה האמורות (הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד ורשלנות), מתייתר הצורך לדון בטענתו של בן צור כי עבודות השיפוץ גרמו אף לפגיעה בפרטיותם של חברי הקבוצה.

7.

לאחר דברים אלה נפנה בית המשפט המחוזי לבחון אם מתקיימים שאר התנאים לאישור התובענה כייצוגית, הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ). ראשית נקבע כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; ובתוך כך הובהר שגם אם קיימת שונות מסוימת בין חברי הקבוצה בכל הנוגע לשיעור הנזק שנגרם להם, בהתאם למרחק שבו הם מתגוררים ממקום ביצוע העבודות, הרי שאין כל מניעה

לחלק את הקבוצה למספר תתי-קבוצות ולפסוק לכל תת-קבוצה את הפיצוי המגיע לה. שנית נקבע כי ישנו יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.

סופו של דבר, בית המשפט המחוזי אישר את ניהולה של התובענה כייצוגית בעילת רשלנות; וכן בעילות של הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד, אך זאת רק עד למועד שבו ניתן למכון אישור המשטרה לביצוע עבודות השיפוץ בשעות הלילה. כן נקבע כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה תכלול את כל התושבים שהתגוררו ברדיוס של 1,200 מטר מהסניף, וזאת בתקופה הרלוונטית (מחודש ספטמבר 2012 ועד לסוף שנת 2013); וכי הסעד שייתבע יהיה פיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים בלבד. לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את מכון מור בתשלום הוצאות בקשת האישור לבן צור, וכן בתשלום שכר טרחה לעורכת הדין המייצגת בסך של 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

8.

כפי שכבר צוין, בקשת רשות הערעור מתמקדת בקביעה אחת בלבד של בית המשפט המחוזי בהחלטה בבקשת האישור – והיא הגדרת הקבוצה המיוצגת. יבואר כי מכון מור חולק לדבריו על קביעות נוספות בהחלטה, ואולם הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון בנדון במסגרת הדיון בתובענה לגופה, כאשר יתקיים.

לעמדת המכון, היקף הקבוצה כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי הוא עצום – ויש לצמצמו כבר עתה ובאופן משמעותי. נטען שלא היה כל יסוד עובדתי וראייתי לקבוע כי הרעש שנגרם מעבודות השיפוץ נישא על פני רדיוס של 1,200 מטר מהסניף, וקביעה זו אינה סבירה על פניה ואף נוגדת את "השכל הישר" בהינתן טיבן של העבודות שבוצעו. מכון מור מדגיש כי בקשת האישור נתמכה בתצהירים מאת חברי קבוצה שהתגוררו במרחק של 350 מטר לכל היותר מהסניף; והמשמעות היא שלגבי חלק הארי של הקבוצה כלל לא הונחה תשתית ראייתית לכך שנגרם לה נזק כלשהו. לדברי המכון אף אין לסמוך בנדון על חוות הדעת מאת המומחה ברמן – מאחר שהלה כלל לא מדד את הרעש שנוצר בפועל מעבודות השיפוץ, אלא שיער באופן תיאורטי את אופן התפשטות הרעש באמצעות תוכנת מחשב ובתנאי מעבדה.

מכון מור מוסיף וטוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שלפיה בד בבד עם אישור התובענה כייצוגית נדרש בית משפט להגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התביעה. לטענת המכון, הוראה זו נועדה למנוע מצב שבו נתבעים נאלצים להתמודד עם תובענות ייצוגיות המנוהלות בשם " אינספור תובעים שאינם מן העניין ושלא הובאו בעניינם ראיות לכאורה " – ואולם זה המצב שנוצר בעקבות החלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי מכון מור ממלא תפקיד ציבורי חיוני של מתן שירותים רפואיים, וכי בנסיבות אלה יש טעם לפגם בכך שכיום וכתוצאה מההחלטה בבקשת האישור מרחפת מעל ראשו של המכון חרב מאיימת בדמות חיוב בסכום של למעלה מ-400 מיליון שקל; מה גם שחיוב זה אינו שקול להיקפן של עבודות השיפוץ שבוצעו בסניף.

9.

בן צור מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת האישור, וטוען כי הגדרת הקבוצה מבוססת כדבעי על חוות הדעת מאת ברמן ועל התרשמותו של בית המשפט מהעדויות שהובאו לפניו; וכידוע אין מקום להתערבות מצידה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. זאת ועוד. נטען כי מכון מור ויתר על חקירתו של ברמן בכל הנוגע לגודלה של הקבוצה, ואף נמנע מלהציג חוות דעת נגדית בסוגיה זו – ומשכך קביעתו של ברמן בנוגע להיקף הקבוצה לא נסתרה. בן צור מכחיש את הפגמים שנפלו לטענת מכון מור בחוות הדעת מאת ברמן; לדבריו אין כל פסול בכך שהמומחה לא מדד את הרעש שהקימו עבודות השיפוץ בפועל, וממילא הנתונים שעליהם נסמך ברמן הם שמרניים ומקילים עם מכון מור. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי במסגרת החלטת האישור, שלפיה אין צורך בשלב זה של הדיון לקבוע באופן מדויק את הרדיוס שבו נשמע הרעש מעבודות השיפוץ, היא מוצדקת – ובקשת רשות הערעור הוגשה בחוסר תום לב, ובמטרה לסרבל את ההליך הייצוגי ולהאריכו שלא לצורך.

יצוין כי ביום 6.3.2019 הגיש בן צור בקשה לצרף לתשובתו לבקשת רשות הערעור תקליטור ובו הקלטות וסרטונים, המעידים על פי הנטען על עוצמת הרעש שגרמו עבודות השיפוץ. איני סבורה כי הדבר דרוש להכרעה בבקשת רשות הערעור, ועל כן היא נדחית.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כפי שכבר צוין, בקשת רשות הערעור מתמקדת בהגדרת הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כייצוגית כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו בבקשת האישור. בעניין זה יש להפנות לסעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שלפיו אישר בית המשפט תובענה ייצוגית, יגדיר בהחלטתו את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה ; ויוער כי הוראה זו קשורה בטבורה לסעיף 8(א)(1) לחוק, שלפיו אחד התנאים לאישור תובענה כייצוגית הוא שמתעוררות שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה כולם. עם זאת, ההלכה היא שבשלב הדיון בבקשת האישור ניתן להסתפק בהוכחה לכאורה של עצם קיומה של קבוצה – ולהותיר את קביעת גודלה המדויק לשלב הדיון בתובענה עצמה ( ע"א 8037/06

ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ , פסקה 67 (4.9.2017); רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון , פסקאות 14-13 (1.7.2019)).

בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי עבודות השיפוץ הקימו לכאורה רעש חריג ובלתי סביר בשעות הלילה והבוקר המוקדמות – באופן שיש בו משום הפרה של הוראות חוק למניעת מפגעים ושל תקנות הרעש, ושמקים לכאורה עילות תביעה בנזיקין לדיירים המתגוררים באזור העבודות (הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד ורשלנות). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין בהחלטתו כי על פי חוות הדעת מאת ברמן, שהוגשו מטעם בן צור, מדובר בכל אותם דיירים המתגוררים ברדיוס של 1,200 מטר מהסניף שבו בוצעו עבודות השיפוץ. אמנם בהחלטה נקבע כי בשלב האישור אין צורך להכריע בנדון, ויש להותיר את שאלת היקף התפרשותו של הרעש לשלב הדיון בתובענה גופה; ועם זאת, בשעה שאישר את התובענה כייצוגית קבע בית המשפט המחוזי כי " הקבוצה תכלול את כל התושבים שהתגוררו ברדיוס של 1,200 מ"ר מהסניף הראשי של מכון מור בתקופה שמחודש ספטמבר 2012 ועד סוף שנת 2013 ". איני רואה מקום להתערבות בהחלטה זו, ואפרט.

11.

בחוות דעתו של ברמן מיום 31.7.2013 פירט המומחה והציג את המתודולוגיה שלפיה מיפה את מפלס הרעש שנגרם על ידי עבודות השיפוץ. ברמן תיאר כי החישובים נערכו תוך שימוש במודל התפשטות רעש של ארגון התקינה הבינלאומי ( ISO ), ותוך שימוש בפרמטרים שמרניים שהקלו עם מכון מור. בסופה של חוות הדעת נקבע כי עבודות השיפוץ הקימו רעש חזק ובלתי סביר ברדיוס של עד 1,200 מטר מהסניף. אין חולק כי מכון מור מצידו לא הגיש חוות דעת נוגדת לעניין היקף התפרשותו של הרעש וגודלה של הקבוצה; ולמעשה, ההתייחסות היחידה מטעם המכון לסוגיה זו מצויה בחוות דעתו של רוזנהויז – וכל שנאמר הוא שהערכתו של ברמן לגבי גודל הקבוצה היא " מגוחכת ". במצב דברים זה לא מצאתי פסול בהחלטת בית המשפט המחוזי להסתמך על חוות דעתו של ברמן בהגדרת הקבוצה שבשמה אושר ניהול התובענה כייצוגית. קביעה זו נטועה כאמור היטב בחוות דעתו של ברמן; ולעניין חשיבותן של חוות דעת מומחים בתביעות שעניינן מפגעי רעש, ראו: ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ , פ"מ ל(3) 785, 793 (1976); אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 503-501 (2017). מכל מקום, מדובר בקביעה בעניין שבמומחיות ובמקצועיות, שמקורה באימוץ קביעות שנקבעו בחוות דעת מומחה – וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, גם לא בשלב הדיון בבקשת האישור (ע"א 1822/18 פלד נ' ביטון , פסקה 10 (1.5.2019); ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי , פסקה 47 (3.9.2015)).

בלא לגרוע מהאמור יובהר, כי הגם שבית המשפט המחוזי הגדיר את הקבוצה במסגרת ההחלטה בבקשת האישור תוך אימוץ קביעתו של ברמן – ניכר מן ההחלטה כי גודל הקבוצה היא שאלה שנותרה פתוחה ועודנה דורשת בירור במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית לגופה.

ולבסוף יבואר, כי טענותיו של מכון מור שלפיהן אופן הגדרת הקבוצה מסב לו נזקים חמורים נטענה על ידו בעלמא; וכבר נפסק שאין לראות בקביעה לכאורית לגבי היקף הקבוצה כנושאת השלכות חמורות המצדיקות כשלעצמן קבלת בקשה לרשות ערעור (רע"א 6142/14 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ' Mandap , פסקה 6 (9.12.2014)).

סוף דבר

12.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. מכון מור (המבקשות 1 ו-2) ישאו בהוצאות בן צור (המשיב) בסך של 10,000 ש"ח.