רע"א 6142/14 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ. Myrna Mandap ואח'

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.7.2014 (כבוד סגן הנשיאה י' ענבר ), הנוגעת להגדרת הקבוצה שבשמה הותר למבקשים לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת.

2.

ביום 3.11.2010 אישר בית משפט קמא (כבוד סגנית הנשיאה ד' פלפל ) חמש בקשות לתובענה ייצוגית שהוגשו על ידי המשיבים נגד המבקשת, ואשר הדיון בהן אוחד (להלן – החלטת האישור ). עניינה של התובענה הייצוגית הוא בטענות המשיבים, כי המבקשת ביצעה חיוב ביתר של שיחות טלפון בינלאומיות שבוצעו באמצעות כרטיסי חיוג המשווקים לעובדים זרים מהפיליפינים, נפאל ותאילנד. הטענה המרכזית בבקשות האישור הייתה, כי המבקשת הטעתה את חברי הקבוצה בכל הנוגע למשך זמן השיחה האפשרי לביצוע בכרטיסי החיוג. בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בעילות דומות התקבלו גם נגד שתי חברות תקשורת נוספות. כל אחת משלוש חברות התקשורת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה המאשרת את הגשת התובענה הייצוגית בעניינה. בסופו של דבר, במסגרת הליך גישור שאליו הפנה בית משפט זה, גיבשו המשיבים וחברות התקשורת האחרות הסדר פשרה, אשר זכה לתוקף של פסק דין (רע"א 9167/10 012

סמייל טלקום בע"מ נ' Mandap

(26.5.2013)). לצד זאת, הליך הגישור שהתנהל בין המבקשת לבין המשיבים לא צלח, ובקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשת נדחתה, תוך שטענותיה נשמרו לה לשלב בו יוגש ערעור על פסק הדין (רע"א 9171/10 חברת בזק בינלאומי נ' Mandap

(19.9.2012)). אי לכך, התחדש ההליך בעניינה של המבקשת בבית משפט קמא. להשלמת התמונה יצוין, כי בעוד הליך הגישור התנהל, הוגשה על ידי באי-כוח המשיבים (בשם עובדת זרה מנפאל) בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית נגד שלוש חברות התקשורת באותו עניין. השוני בין בקשת האישור הנוספת לבין אלה שקדמו לה, הוא שזו התייחסה לתקופה שבין מועד הגשת בקשות האישור המקוריות ועד למועד ההכרעה בבקשה הנוספת. זאת, נוכח טענות שהעלו חברות התקשורת בהליך הגישור, לפיהן הליך הגישור מתייחס לנזקים שהצטברו עד למועד הגשת בקשות האישור המקוריות בלבד. כן יוער, כי בשלב מסוים, בעקבות פרישתה של כבוד סגנית הנשיאה ד' פלפל , נותב התיק נושא הבקשה דנא לטיפולו של כבוד סגן הנשיאה י' ענבר .

3.

בשלב מסוים לאחר החלטת האישור, ובעקבות ניסוח ההודעה לפרסום בעיתונות אודות אישור התובענה הייצוגית, נתגלעה מחלוקת בין בעלי הדין בנוגע לתקופה עליה תחול התובענה. מתברר, כי בהחלטת האישור הגדיר בית המשפט המחוזי את הקבוצה באופן הבא:

"משך התקופה הוא מועד תחילת הפצת כרטיסי החיוג, כפי שנטען בטיעוני המשיבות [הכוונה לחברות התקשורת, א' ג'] ולא נסתר, קרי עד ארבע שנים בטרם הגשת התביעה".

ביום 4.3.2014 שלחו המשיבים למבקשת דרישה לגילוי ועיון במסמכים כללי וספציפי ולמענה על שאלון. במסגרת זו הבהירו המשיבים, כי "הדרישה נוגעת הן למסמכים מהתקופה שלפני הגשת התביעה, והן מהתקופה שלאחר מכן ועד למועד מתן תצהיר גילוי המסמכים". בהיעדר תשובה מטעם המבקשת, הגישו המשיבים ביום 13.4.2014 בקשה לבית משפט קמא למתן צו לגילוי ועיון במסמכים וצו המורה למבקשת להשיב לשאלון. בתשובה לבקשה, צירפה המבקשת תצהיר תשובות לשאלון ותצהיר גילוי מסמכים. עם זאת, המבקשת טענה כי חלק מהדרישות אינן רלוונטיות, ולענייננו, הדרישה להעברת נתונים אודות כרטיסי חיוג שנמכרו לאחר הגשת בקשות האישור. לשיטתה, נוסח החלטת האישור מדבר בעד עצמו וממנו עולה, שהתובענה הייצוגית אושרה רק בגין התקופה שקדמה להגשתה. המשיבים הגישו תגובה לתשובת המבקשת, ובה טענו כי התובענה הייצוגית אושרה ללא מגבלה עליונה לגבי מועד הסיום של התקופה. היינו, כי התובענה מתבררת בגין כרטיסי חיוג שנמכרו החל מארבע שנים לפני הגשת בקשות האישור, ועד למועד בו יינתן פסק הדין.

4.

ביום 1.7.2014 קיבל בית משפט קמא החלטה בבקשה, במסגרתה תחם בצורה מפורשת את התקופה בגינה תתברר התובענה הייצוגית. בהחלטה נקבע, כי "בהחלטת האישור לא נקבע מועד סיום של התקופה בגינה יתברר הנזק. נוכח סעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות אני משלים את החסר ומבהיר, כי בקבוצה נכללים כל מי שעילת תביעתו נוצרה ממועד תחילת הפצת כרטיסי החיוג קרי עד ארבע שנים בטרם הגשת בקשת האישור, ועד המועד שבו ניתנה החלטת האישור. הליכי הגילוי יהלמו, אפוא, תקופה זו". יוער, כי בדיון שהתקיים למחרת היום בו ניתנה ההחלטה הנ"ל, ביקשה המבקשת לטעון ולהסביר מדוע היא סבורה שיש הצדקה שבית משפט קמא יעיין מחדש בהחלטה. בין היתר, המבקשת ביקשה להפנות את בית משפט קמא להחלטה קודמת בה הובהר, על פי הנטען, שאין כל חסר בנוגע למשך התקופה. מכל מקום, בית משפט קמא לא אפשר למבקשת לטעון לעניין זה, וציין כי פתוחה הדרך בפניה להשיג על ההחלטה בהתאם לדין.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת טוענת כי אין כל חסר בהחלטת האישור. לטענתה, במסגרת החלטת האישור נקבע מפורשות שהקבוצה תכלול אך ורק את מי שרכש כרטיסי חיוג משנת 2004 ועד ליום הגשת הבקשות לאישור התובענה הייצוגית. בהקשר זה נטען, כי משום שבהחלטת האישור לא אושרה התובענה הייצוגית בגין התקופה שלאחר הגשת הבקשות לאישור, אזי החלטת האישור מהווה "פסק דין" לגבי תקופה זו. לפיכך, לדבריה, בית משפט קמא לא היה מוסמך לתקן את החלטת האישור שלא בהתאם למסגרת הקבועה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. עוד נטען, כי ההחלטה ניתנה אגב הכרעה בבקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים, מבלי שהוגשה על ידי מי מבעלי הדין בקשה לתקן את החלטת האישור, ותוך קיפוח זכותה של המבקשת להתגונן מפני סעד שכזה. המבקשת הוסיפה וטענה, כי בהחלטה נושא הבקשה דנא הגדיל בית משפט קמא את התקופה בגינה תתברר התובענה הייצוגית ביותר מ-50%, וכתוצאה מכך גבר הסיכון הכספי הרובץ על המבקשת באופן ניכר. המשיבים חולקים בתשובתם על טענות המבקשת. לשיטתם, בהחלטת האישור לא נקבע מועד סיום לתקופה בגינה תתברר התובענה, כך שזו הייתה צריכה לכסות את הנזקים שייגרמו למי שרכש כרטיסי חיוג עד למועד בו יינתן פסק הדין. לפיכך, נטען, כי ההחלטה נושא הבקשה דנא צמצמה את התקופה בגינה אושרה התובענה הייצוגית. בנוסף, נטען, כי בקשת רשות הערעור מהווה ניסיון לנהל הליך ערעורי בנוגע לאחד ממרכיבי החלטה המאשרת תובענה ייצוגית (הגדרת הקבוצה), ומשכך שומה היה על המבקשת להתייחס בטיעוניה לתבחינים שנקבעו ברע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל (6.5.2010). לטענת המשיבים, המבקשת התעלמה מכך לחלוטין, דבר המצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה. כך או כך, המשיבים מוסיפים וטוענים, כי אין בהחלטת בית משפט קמא נושא הבקשה דנא כדי לשנות ממסקנת בית משפט זה, כי העיתוי המתאים להליך ערעורי מצידה של המבקשת הוא לאחר פסק הדין בתובענה (רע"א 9171/10 הנ"ל). כן נטען, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן גם אם תתקבל פרשנותה של המבקשת להחלטת האישור, אזי לבית משפט קמא הייתה הסמכות להגדיל את גודל הקבוצה בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות או החוק ). לטענת המשיבים, ההוראה שבסעיף זה מאפשרת לבית המשפט לצרף לקבוצה, גם לאחר החלטת האישור, כל אדם נוסף, לפי שיקול דעתו.

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין ניתן לדחות את ההכרעה בטענות המבקשת בנוגע להגדרת הקבוצה לשלב שבו יוגש ערעור, אם יוגש, לאחר סיום הדיון בתובענה כולה. זאת, משום שאיני סבור כי המשך הדיון בהליך, בלא הכרעה ערעורית בשלב הנוכחי בסוגיית הגדרת הקבוצה, עלול ליצור השלכות חמורות וקשות לגבי המבקשת. כן סבורני, כי בירור הטענות בשלב זה עשוי להיות בלתי יעיל הן מבחינת רציפות הדיון, הן מבחינת מספר הפעמים שערכאת הערעור תידרש לתיק, הן מבחינת האפשרות שההליך הערעורי יתייתר לאור המשך הדיון בערכאה הדיונית (ראו, רע"א 4328/12 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' קובובסקי (22.6.2012)). הטעמים לכך הם שבקשת רשות הערעור על עצם אישור התובענה נדחתה (ראו, רע"א 9171/10 הנ"ל), ושבבית משפט קמא תלויה ועומדת בקשת אישור נוספת, שבגדרה טענות דומות לאלו שבתובענה שאושרה, ואשר מתייחסת לתקופה שממועד הגשת בקשות האישור המקוריות ואילך. יצוין עם זאת, כי אם הבקשה הנוספת לא תאושר, ובעניין זה אין לראות בהחלטתי משום הבעת עמדה כלשהי, יש מקום שבית משפט קמא יתייחס בפסק הדין הסופי לתקופות השונות הנוגעות להגדרת הקבוצה, אשר במרכז המחלוקת בבקשת רשות ערעור זו. במילים אחרות, על בית משפט קמא להביא בחשבון את העובדה שטענותיה של המבקשת שמורות לה. כך, אם יוגש ערעור על פסק הדין הסופי ויתקבלו הטענות, יהיו בפני ערכאת הערעור נתונים מספקים שלא יצריכו להשיב את הדיון לערכאה הדיונית.

7.

אוסיף, כי אכן דומה שהחלטת האישור בענייננו הותירה עמימות מסוימת לגבי הגדרת הקבוצה. לטעמי, ככלל, ראוי שבית המשפט יתחום באופן ברור, ככל הניתן, את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כבר בשלב אישורה. זאת, נוכח ההוראה שבסעיף 10(א) רישה לחוק, אך גם לאור ההוראה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק, המאפשרת למי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט להודיע על רצונו לצאת מן הקבוצה תוך פרק זמן מוגבל. יחד עם זאת, במקרים מתאימים, רשאי בית המשפט, גם לאחר החלטת האישור, להרחיב את הקבוצה ולהורות על צירוף אדם נוסף. זאת, בהתאם להוראה שבסעיף 10(ב) לחוק. תכליתה של הוראה זו היא לחסוך בהתדיינויות נוספות, ולשפר את נגישותם של אנשים נוספים לבית המשפט, אשר להם עילת תביעה דומה לעילה בתובענה הייצוגית שאושרה (ראו, דברי ההסבר לסעיף 9(ב) בהצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 234; ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ , פיסקה 68 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר

(4.9.2014)). אחד הטעמים לכך, הוא הרצון לייתר את הצורך בהגשת תובענה ייצוגית נוספת נגד אותו נתבע, שתהא למעשה זהה מבחינה עובדתית ומשפטית לתובענה שאושרה, כאשר ההבדל היחיד יהיה פרק הזמן בו נולדו עילות התביעה של חברי הקבוצה. מצב זה עשוי להתרחש כאשר הנתבע, כפי שנטען בענייננו, אינו משנה את מדיניותו או התנהלותו לאחר שאושרה הגשתה של התובענה הייצוגית. כמובן, ש שאלה זו צריכה להישקל בגדרו של כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו.

8.

בשולי הדברים, אעיר, כי לנוכח סמכות זו של בית המשפט, ניתן לתהות, כיצד משפיעה האפשרות להרחיב את הגדרת הקבוצה בשלב מאוחר של ההליך, על סיווגה מבחינה דיונית של הכרעה בנוגע להגדרת הקבוצה בהחלטה המאשרת תובענה ייצוגית. זאת, נוכח העובדה שהחלטה בבקשת אישור עשויה להיות בעלת אפיון דיוני כפול - מצד אחד "החלטה אחרת" בנוגע לקביעות לפיהן תתברר התובענה, ומצד שני של "פסק דין" לגבי קביעות הדוחות טענות מסוימות או רכיבים מסוימים בבקשת האישור (כגון דחיית עילה מסוימת או דחיית הבקשה נגד אחד הנתבעים. בעניין זה ראו, ע"א 8521/03 תאגיד לאיסוף כלי משקה בע"מ נ' קראוס , פ"ד נח(3) 289 (2004); רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ , פיסקה 7 (15.4.2007); עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (1.11.2010); בהקשר של הגדרת הקבוצה ראו גם, רע"א 668/13 צדקני נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פיסקה 7 (13.2.2013); ת"צ (מחוזי חי') 35135-06-11 יחיעם נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (27.4.2014)). על רקע זה, עשויה להישמע טענה, כי החלק של ההחלטה בבקשת אישור הנוגע להגדרת הקבוצה מהווה הכרעה שאינה סופית, ולפיכך הינו בגדר "החלטה אחרת". מכל מקום, הסוגיה איננה דורשת הכרעה בשלב זה בהתחשב בכך שדין הבקשה להידחות, ועל כן ניתן להשאירה בצריך עיון.

9.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. זאת, כאמור, בלא שיש בכך כדי להביע כל עמדה לגבי טענות המבקשת לגופו של עניין ואלו שמורות לה, והיא תוכל להעלותן אם העניין יגיע שוב לבית משפט זה. המבקשת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.