רע"א 9288/07גאזי איוב נ. שפיגל צבי

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג) מיום 17.9.07 בתיק בר"ע 2013/07, בה נדחתה עתירת המבקש ליתן רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה מיום 21.6.07 ומיום 22.7.07 בת"א 9053/06 (בש"א 8940/07 ובש"א 10732/07 בהתאמה), בגדרן נדחו עתירות המבקש לאחֵר את מועד הגשתן של הקלטות שבידיו הנוגעות לתיק.

ב.

המבקש הוא דייר מוגן בנכס מושכר. המשיב תבע את פינוי המושכר, והמבקש הגיש תביעה שכנגד בטענה של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב מצד באת כוח המשיב למכירת הדירה. בידי המבקש מצויות הקלטות של הצד שכנגד, שהוא מתעתד להציגן כראיות. במסגרת הליכי קדם-משפט, נתן בית משפט השלום בחיפה צו גילוי מסמכים (ביום 16.10.06). בהחלטה מיום 20.2.07 קבע בית המשפט, כי על בא כוח המבקש להמציא לבאת כוח המשיב את המסמכים שהתבקשו ממנו. באותו יום שלחה באת כוח המשיב מכתב לבא כוח המבקש ובו, בין היתר, בקשה לגילוי ספציפי למסמכים, כולל הקלטות שיחות. ביום 21.6.07 קבע בית המשפט (במסגרת בש"א 8940/07), כי על בא כוח המבקש להמציא לבאת כוח המשיב העתק של ההקלטות, ודחה את בקשת בא כוח המבקש, שהועלתה במהלך הדיון, שלא להגיש את ההקלטות עד לשלב מאוחר יותר. ביום 22.7.07 דחה בית המשפט את עתירת המבקש (בבש"א 10732/07) לדחות את מועד המצאת ההקלטות עד לאחר הגשת תשובות לשאלון על ידי המשיב.

ג.

על שתי החלטות אחרונות אלו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט דחה את הבקשה (החלטה מיום 17.9.07), בקבעו כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב באופן ניהולו של ההליך, וכי בהצגת ההקלטות בשלב זה לא יהא כדי לפגום בטענות המבקש. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית, שהוגשה ביום 1.11.07, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע.

ד.

(1) בבקשה, הערוכה כדבעי, נטען, כי החלטות בית משפט השלום המחייבות את המצאת ההקלטות – מוטעות ופוגעות בזכויותיו של המבקש. נטען, כי המשיב לא דרש כלל – בניגוד לתקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – עיון במסמכים (להבדיל מגילויים), ועל כן לא היה מקום ליתן החלטה להמציא את ההקלטות. כן נטען, כי לא ניתנה למבקש זכות להשיב על הדרישה (שממילא לא הועלתה, כנטען), וכי לא ניתן צו עיון במסמכים – בהתאם להוראת תקנות 115(א) ו-116 בהתאמה. עוד נטען, כי החלטת בית משפט השלום שגויה, נוכח ההלכה המכירה בחסיון ראיות שהוכנו לקראת המשפט, ונוכח האפשרות הצפויה של התאמת גירסת המשיב לאחר שמיעת ההקלטות, אשר עלולה לסכל את התביעה שכנגד, המבוססת על הטעיה וחוסר תום לב במשא ומתן. לחלופין נטען, כי אפילו היה בית המשפט מתרשם שהראיות לא הוכנו לקראת המשפט, היה עליו להפעיל שיקול דעתו בכל הנוגע למועד המצאת ראיות לבעל הדין שכנגד, בהתאם להלכה ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(1) 515 (1999; להלן עניין סוויסה ), ולדחות את המצאת הראיות כפי שהתבקש.

(2) נטען עוד, כי טעה בית המשפט המחוזי שעה שבחר לדחות את הבקשה בהסתמך על ההלכה בדבר אי-התערבות באופן ניהול ההליך הדיוני, הואיל והטעות הנטענת שבדין וחסיון הראיות הנטען מוציאים את המקרה מתחולתה של הלכה זו. כן נטען, בהקשר זה, כי יש לפרש את ההלכה בדבר אי-התערבות באופן ניהול ההליך הדיוני באופן מצומצם ככלל, ולהחילה רק במקרים בהם לא מצא בית המשפט בערכאה הדיונית תשובה בחקיקה או בהלכה הפסוקה. נטען, כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, בשל הטעות האמורה בדין ובשל דחיית הבקשה בבית המשפט המחוזי בהתבסס על נימוק "טכני" – כך הוגדר – של אי-התערבות באופן ניהול הדיון. ולבסוף נטען, כי הבקשה מעלה שאלה כללית ועקרונית הנוגעת לזכות בעל דין ליהנות מחסיון ראיות שהוכנו לקראת המשפט, ולאופן ניהול הדיון המקדמי.

ה.

(1) לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי אין מקום להיעתר לה. חרף הניסיון להציגה כמשקפת שאלה כללית ועקרונית, דומני כי היא תחומה, ככלות הכול, למחלוקת בין הצדדים, ועל כן אינה באה בקהלם של העניינים שבית משפט זה יידרש אליהם בערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) – מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). לא זו אף זו, הבקשה נסבה על החלטה דיונית מקדמית, ובעניינים כגון אלה מתעצמת נטייתו של בית משפט זה להימנע מהתערבות: "החלטות ביניים בעניינים דיוניים מסורות דרך כלל לשיקול דעתו של השופט בערכאה הדיונית (רע"א 8057/03 בנק לאומי נ' ע.ד.נ. גולן (לא פורסם)), ואינן מסוג העניינים אשר בית משפט זה נזקק להם במסגרת דיון בגלגול שלישי" (רע"א 3133/04 רחמים שמואל נ' הדסה נעורים (לא פורסם, ניתן ביום 30.3.04) - השופטת פרוקצ'יה; ראו גם רע"א 2340/96 יעיש יהושע נ' "ציון" - חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 15.6.97) - הנשיא ברק; רע"א 7581/97 מ.מ. הנדסה בע"מ נ' מיוסט אליעזר (לא פורסם, ניתן ביום 25.3.98) - הנשיא ברק; רע"א 11135/05 עזבון המנוח גלעד זר ז"ל נ' אלעלול (לא פורסם, ניתן ביום 4.1.06); לעניין החלטות ביניים מסוג גילוי מסמכים ועיון בהם ראו רע"א 2037/04 בנק דיסקונט לישראל נ' מרון (לא פורסם, ניתן ביום 16.3.04) – השופטת פרוקצ'יה (להלן עניין

דיסקונט ); רע"א 5756/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פי.אד בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 21.1.07) - להלן עניין אליהו ; רע"א 9807/06 גסלר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 4.3.07)).

(2) איני רואה מקום להתייחס כאן באריכות לטענות המבקש לגבי הצורך בצמצום ההלכה בדבר אי-התערבות של ערכאת הערעור בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית, אולם לא למותר לציין, כי טעמיה הטובים של הלכה זו עימה – טעמים מעשיים הנחוצים לעבודתה של מערכת השפיטה – ואזכיר, כי

"השיקול שבית-משפט השלום טרם סיים את מלאכתו ומדובר בפסק-דין שעדיין אינו מכריע בזכויות בעלי הדין הוא בעל חשיבות רבה ומקטין עוד יותר את הסיכוי שבית המשפט ייעתר לבקשה. הדברים הם כך ביתר שאת כשמדובר בבקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי שדחתה בקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית-משפט השלום" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (1999) בסעיף 185, עמ' 181-180, וראו גם סעיף 182, בעמ' 176).

ו.

(1) אמנם, אין תיק דומה למשנהו, ולעתים מתעוררות שאלות של עיתוי ולוח זמנים, ואכן, הבקשה מעלה את שאלת מועד העיון במסמכים. לעניין זה נאמר כבר, מפי המשנה לנשיא לוין: "השאלה אימתי רשאי בית-משפט להורות על דחיית העיון במסמכים למועד אחר יכולה להשתנות לפי סוגי העניינים העומדים על הפרק, ולפי הנסיבות המיוחדות של כל עניין ועניין, וקשה להשיב עליה בהינף קולמוס אחד" (עניין סוויסה , בעמ' 521).

(2) בידוע כי כיום הכלל הוא פעולת בעלי הדין "בקלפים גלויים" ואילו שמירת פרטים וראיות למועד מאוחר יותר היא היוצאת מן הכלל (ראו בעניין סוויסה , בעמ' 527-520; בעניין אליהו , בפסקות ז, ט(3); כן ראו בהקשר דומה רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי , פ"ד מט(4) 54, 62-61 (1995) – הנשיא ברק, בפסקות 11-9; רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בר (טרם פורסם, ניתן ביום 27.6.07) – להלן עניין מקורות ). יוצאים מכלל "הקלפים הגלויים" עשויים להיות מקרים בהם מוצדק חיסיון, וכן מקרים בהם יש חשש כי הגילוי והעיון מתבקשים למטרה זרה, או שלא בתום לב, וכן כדי להכין ראיות שיש בהן לסתור את הראיות שבידי היריב (ראו עניין סוויסה בעמודים שנזכרו; עניין דיסקונט ; עניין אליהו ; כן ראו לוין , בסעיפים 163-160 (בעמ' 152-150)). מקרים אלה מצדיקים, לעתים, דחיית הגשתה של ראיה

(או חומר העשוי לשמש כראיה) למועד מאוחר יותר. בסוגיה זו נאמר, בעניין סוויסה , כי

"נראה הדבר שהפרקטיקה בבתי-המשפט הישראליים, שלא כדוגמת בתי-המשפט האנגליים, היא לתת משקל לגישה שלעתים עיכוב הגשת הראיה שבמחלוקת עשוי לשרת את מטרת גילוי האמת יותר מאשר הגישה ההפוכה, הנוטה למעט בערכם של סייגים ולהורות – בסוג התביעות שלפנינו (תביעות מסוג נזקי-גוף – א"ר) – על גילוי מלא של מסמכים, בלי להיכנס יתר על המידה לפירוטן של נסיבות קונקרטיות. קיצורו של דבר, שיקול-דעתו של בית-המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעלי-הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי-הטענות ובצפי של בית-המשפט – לפי החומר שלפניו – לגבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על-ידי בעל-דין לא ישרת את מטרות הצדק" (בעמ' 526; ההדגשות הוספו).

והמשנה לנשיא לוין סיכם את ההלכה בדבר אותם יוצאים מן הכלל, כך:

"(ב)

רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת;

(ג)

בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור ייתן בית-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי-הטענות ולשאר נסיבות העניין...;

(ד)

במקרה מתאים רשאי בית - המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב - התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת" (בפסקה 15, עמ' 527).

ז.

(1) בנדון דידן טוען המבקש, כי עניינו נופל בגדר אותם יוצאים מן הכלל. טענותיו נחלקות ל מישור הדיוני – נטען, כי לא קוימה כסדרה הפרוצדורה המאפשרת עיון במסמך, ובכללה הגשת בקשה, מתן אפשרות להגיש תשובה לבקשה ומתן צו; ול מישור המהותי – נטען, כי הואיל והתביעה שכנגד עוסקת בענייני מהימנות היה מקום לדחות את מועד המצאת המסמך לשלב מאוחר יותר.

(2) אציין כאן, כי אין לכאורה מקום להידרש לטענה בדבר החיסיון. כשלעצמי מסופקני, אם אכן עסקינן בנידון דידן בחיסיון ובחומר הכנה למשפט. שהרי ממה נפשך, חומר שנוצר בגדרי הכנה למשפט, ומתבקש לגביו חיסיון, במקרים רבים אין כוונה לעשות בו עצמו שימוש ראייתי – אך כאן עסקינן בהקלטות שככל העולה מן התיק מעוניין המבקש לעשות בהן שימוש ראייתי, ואם כן לא בחיסיון ענייננו. דומה שהדבר נהיר אף למבקש; ראו גם עניין מקורות וכן רע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי נ' שימקו (לא פורסם, ניתן ביום 13.6.07) (המשנה לנשיאה ריבלין). בפועל אין מדובר איפוא בענייננו בחיסיון, אלא בשיקול דעת באשר לעיתוי הגשתם של מסמכים (עניין סוויסה , בעמ' 520).

ח.

(1) אשר לעיתויו של העיון, כאמור, סבורני כי אין להיעתר לבקשה, בשני מישורי הטענות. אשר למישור המהותי, יוזכר, כי בהחלטה בעניין מועד העיון במסמך נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ובנדון דידן, נתמכה החלטתו של בית המשפט בנסיבות התיק. הדעת נותנת שבין אלה באה גם העובדה, שעיקרי המחלוקת בין הצדדים כבר נתגבשו בכתבי הטענות (ראו אף דבריו הנזכרים של המשנה לנשיא לוין בעניין סוויסה בפסקה 15(ג)), ועל נימוק זה התבססה גם החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא ליתן רשות ערעור. יוזכר עוד, כי החלטה זו עולה בקנה אחד עם העדפת גילוי המסמכים והעיון בהם בסיטואציות גבוליות (השוו: עניין אליהו , בפסקה ט.(3)). בהחלטות אלה של שני בתי המשפט לא מצאתי להתערב, בפרט לא בגדרי גלגול ערעורי שלישי (ראו גם עניין סוויסה , בעמ' 527, בפסקה 15(ה)).

(2) כאן המקום לציין, כי על פי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי בנוסחה משנת תשס"ו, "בעל דין ירשום בכתב טענותיו, או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך, ויצרפם לכתבי הטענות". דבר זה משתלב במגמה עליה מצביע המלומד שוורץ ( סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז)):

"המגמה החדשה היא לעודד בעלי דין להקפיד להעלות כבר בכתבי טענותיהם המקוריים גרסה ברורה ומלאה. אם לא ינהגו כך, וירצו לסטות מכתבי טענותיהם או להבהירם, יהיה עליהם לצרף תצהיר לתמיכה בעובדות הנוספות והם ייחשפו לחקירה נגדית... וניתן יהיה להפיק ממנה מסקנות אופרטיביות בדבר מהימנותם" (בעמ' 261, ההדגשה במקור).

המחבר מצביע (עמ' 323) לענין הליכי גילוי מוקדם, על פיתוחם "כחלק מהמגמות המרכזיות המאפיינות את התפתחות סדר הדין האזרחי בשנים האחרונות, המתבטאת בכרסום ביסודות הקלאסיים של השיטה האדוורסרית ואימוץ יסודות בעלי אופי אינקוויזיטורי. כחלק ממגמה זו הוטלו על בעלי הדין חובות גילוי רחבות לכל אורך התהליך הדיוני האזרחי, מעת ניסוח כתבי הטענות ועד מהלך ניהול המשפט". לשיטתו, על פי התהליך המתפתח מתחיל הגילוי המוקדם כבר בשלב של הגשת כתבי הטענות (עמ' 324, וראו גם ה"ש 26 שם). הדבר משתלב בגישה "מהותית" כללית, וראו הערתי ברע"א 9123/05 אדמוב נ' סיטי סטייט (טרם פורסם, ניתן ביום 25.10.07), פסקה ב').

(3) באשר לטענות המבקש במישור הדיוני, אזכיר, כי ההחלטות נשוא הבקשה דנא ניתנו בגדרי הליכי קדם המשפט. בשלב זה, עוד יותר מאשר במשפט עצמו, נוטים הגילוי והעיון להיכרך זה בזה במסגרת דיונית אחת (ראו רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.05) – השופט גרוניס). אף שרוחן של הוראות תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי שורה על החלטות בית המשפט בשלב זה, הריהן ניתנות מכוח ההוראה בתקנה 143 (3), המסמיכה את בית המשפט בקדם משפט או לצרכיו:

"...

(3) להחליט בדבר מתן פרטים נוספים, הודיות בעובדות ובמסמכים, הצגת שאלונים, גילוי מסמכים והעיון בהם, עריכת חקירות וחשבונות, בדיקת נכסים ומינוי מומחים".

ובתקנה 144 הוסיף מחוקק-המשנה וקבע, כי בית המשפט רשאי להחליט בסמכויות אלו ללא צורך בבקשת בעל דין. הדבר תואם את ההיגיון הכללי המאפיין את שלב קדם-המשפט, וסמכויות בית המשפט בו (ראו לוין , בסעיף 139, עמ' 127-126). אין בית המשפט נתון בשלב זה בסד ההוראות הדיוניות החלות על הליכי הגילוי והעיון בשלבי המשפט (ראו גם ר"ע 241/84 עטאללה נ' UNIVERSAL PICTURES INC , פ"ד לח(2) 643 (1984) - המשנה לנשיא בן-פורת; רע"א 9051/00 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ , פ"ד נה(3) 185, 188 (2001) – השופט, כתארו אז, ריבלין; כן ראו גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 197; עוד ראו רע"א 3312/04 אשורנס גנרל נ' הכונס הרשמי (לא פורסם, ניתן ביום 26.10.05) – השופט גרוניס, בפסקה 10).

(4) אמנם, דומני כי אף על פי כן, גם בשלב קדם-המשפט על בית המשפט להתחשב, חרף הסמכויות הנרחבות המוקנות לו, בהגיונן של ההוראות המנויות בתקנות 122-112, ובהלכה שנקבעה בעניין סוויסה . במקרה שמתבקשת דחיית מועד העיון במסמך בשל חשש לשיבוש ראיות על-ידי הצד המבקש את העיון במסמכים, יכול בית המשפט, ככל שנסיבות המקרה דורשות זאת, לעשות שימוש בסמכויותיו ולעיין בעצמו במסמך, כדי שהחלטתו בדבר מועד העיון תהא מושכלת ומבוססת על נסיבות המקרה (ראו דבריו הנזכרים של המשנה לנשיא לוין בעניין סוויסה , בפסקה 15(ד) בעמ' 527; ראו גם גורן , בעמ' 199). כשלעצמי, סבורני, כי ככלל ישוה בית המשפט שיקול זה לנגד עיניו (ראו גם עניין מקורות

ועניין נמירובסקי נ' שימקו הנזכרים). אכן, אין המדובר בנידון דידן – כאמור - בטענת חיסיון, שהעיון בה נעשה על-ידי בית המשפט לפי תקנה 119, אך פשיטא שבידו לעיין בחומר בגדר סמכויותיו הכלליות כקדם המשפט. במקרה דנא לא נהג כך בית משפט השלום, אולם ביסס, כאמור, את החלטותיו על נסיבות המקרה, ובית המשפט המחוזי לא התערב בכך, ומהחלטות אלו לא מצאתי מקום לסטות בגלגול ערעורי שלישי. זאת – בפרט בהתחשב בנימוקיו של בית המשפט המחוזי, כי הגירסאות העובדתיות של הצדדים כבר פורטו בכתבי הטענות אליהם אשוב להלן, וכי המבקש לא הצביע על נימוק פרטני המעלה חשש לשיבוש ראיות מצד המשיב. אין באי ההיעתרות לבקשה הנוכחית כדי לפגוע, כמובן, בטענות הצדדים באשר לגופם של דברים שבכתבי הטענות אל מול החומר שבהקלטות או כל חומר אחר, ואיני נדרש לכך גם משלא נתבקשה תשובה.

(5) לא למותר לציין כאן, בהמשך לנאמר מעלה, כי המגמה הכללית היא של "שדרוג" כתבי הטענות, מעמדם ו"רצינותם", שלא יהיו כמלים בעלמא, בחינת "תכנית כבקשתך". אחד הביטויים לכך עשוי להיות, מבלי שאקבע מסמרות, בתחום ההשתק השיפוטי, לגביו ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625 ; באותו עניין הבעתי דעתי כי "באספקלריית תום הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת (בהליך שיפוטי – א"ר) בטענה זו". ראו גם הערתי בע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 28.10.07)). הדברים נאמרים ככלל, ולאו דווקא בהקשר הספציפי.

ט.

נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות אלו מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוען של ההחלטות.