רע"א 10487/08 צבי שטרום נ. קיבוץ גבעת ברנר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט שילה) מיום 6.11.08 בע"א 1944-04-08, בו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט פינשטין) מיום 5.2.08 בת"א 1077/03; ובקשה לעיכוב ביצוע.

רקע

ב.

המשיב 1 (להלן המשיב ) תבע בבית משפט השלום תשלום בעד פרות ומזון בהמות שסיפק, כנטען, למבקש בעבור משק בניהולו; בעקבות טענת המבקש כי המשק היה בבעלות אחיו, שלמה ז"ל (להלן המנוח ), צורפו שאירי המנוח כנתבעים. התביעה נדחתה (וכך גם תביעה שכנגד – על דחייתה לא הוגש ערעור). נקבע, כי המשיב לא הציג ראיות להספקת הטובין, וזאת בין השאר הואיל ולא הוצגו תעודות משלוח בגין מזון הבהמות, וכן נוכח פגמים שמצא בית המשפט בעדויות מטעם המשיב.

ג.

ערעור התקבל, כאמור. בית המשפט המחוזי מצא, כי מוצדקת במקרה זה התערבות בממצאי עובדה. צויין, כי העדר תעודות המשלוח אין בו די כדי להצדיק דחיית התביעה, וכי קיימות ראיות אחרות המבססות קיומו של החוב למשיב. על אלה נמנו קבלות וחשבוניות שונות, ואף תעודות משלוח באשר לפרות (להבדיל מהמזון), ובראש וראשונה הודאה של המבקש בקבלת פרות ומזון בהמות (אלא שטען שהדבר נעשה עבור המשק), והימנעותו מהצגת גירסה משלו באשר לסכומים. אף שבערעור הסתפק המשיב בעתירה להשיב את שאלת זהות החייב (המבקש או שאירי המנוח) לבית משפט השלום, הכריע בית המשפט המחוזי בשאלה זו, הואיל ומצא שהתשובה עולה ברורות מחומר הראיות, ועל מנת למנוע עינוי דין. למסקנתו, המבקש הוא שהזמין את הפרות והמזון מן המבקש – קביעה שנסמכה בין השאר על כך שהמבקש ערך (לכל הדעות) את ההזמנות בפועל, ועל כך שבעת מותו של המנוח לא היה חייב כספים למבקש; כן הובא בחשבון תצהיר המבקש בתיק אחר, תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 31360/02, בו הצהיר נחרצות על בעלותו ברפת.

ד.

מכאן הבקשה הנוכחית, המוגשת כאמור בלויית בקשה לעיכוב ביצוע. נטען, בין היתר , כי בית המשפט המחוזי התעלם מדבריו של בא כוח המשיב בדיון, לפיהם אין הוא יודע לפתחו של מי רובץ החוב למשיב, וכי בית המשפט לא נענה לבקשת המבקש שהדברים יירשמו בפרוטוקול. כן נטען, כי לא היה על בית המשפט המחוזי להתערב בממצאי עובדה, וכי בית משפט השלום השתית ממצאיו על קביעות מהימנות ולא התעלם מראיות רלבנטיות, ומאידך גיסא, בית המשפט המחוזי לא הסיק את המסקנות הנדרשות מהימנעות המשיב, כנטען, לזמן עדים להוכחת גירסתו, ושגה בייחוס הודאה בחוב למבקש. עוד נטען, כי בהכרעתו בשאלת זהות החייב חרג בית המשפט מסמכותו, הואיל ולא נתבקש להידרש לכך, וכי הוצאות המשפט שנפסקו (50,000 ₪ לטובת המשיב ו-20,000 ₪ לטובת עזבון המנוח) מוגזמות.

הכרעה

ה.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בראש וראשונה, אין היא מעלה שאלה משפטית או ציבורית חשובה, העשויה להצדיק ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה תחומה במובהק למחלוקת הצדדים, וגם העובדה שהתוצאה נהפכה בבית המשפט המחוזי אינה מצדיקה כשלעצמה רשות ערעור (רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 15.10.06); בע"מ 9336/08 עזבון פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.12.08)).

ו.

לגוף העניין איני רואה מקום להתערבות בית משפט זה בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, הנטועות ראשית לכל בעדות המבקש, ממנה עולה בין השאר שניהל את הרפת, ושקנה פרות ומזון מהמשיב. המבקש לא חלק, במהות, על תקפן של החשבוניות שהציג המשיב, אשר פירטו את סכום החוב – אלא שבלשון כללית הסתייג מן הסכומים (מבלי להציע גירסה חלופית של ממש), וכן טען שהחוב מוטל לפתח העזבון. טענה אחרונה זו יש לדחותה, כדברי בית המשפט המחוזי, ולוא על סמך תצהירו הנזכר של המבקש בהליך אחר, בו ציין "אני הוא בעל הרפת... אני הוא שמתפעל ומחזיק את הרפת... ואני הוא שהשקעתי מזה שנים רבות מחסכונותיי, ממיטב כספי, ממרצי וזמני לבניית הרפת, תפעולה ואחזקתה... אני שבניתי מכספי את הרפת, על כל המחובר אליה ואני הוא שרכשתי מכספי את הפרות". ציינתי בפרשות אחרות עֶמדתי, כי אין להלום טענת גירסאות מנוגדות בהליכים שיפוטיים נפרדים:

"באספקלריית תום - הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה [כדי להקים השתק שיפוטי]. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי - המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625, 637; ע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (לא פורסם, 28.10.07); רע"א 9288/07 גאזי נ' איוב (לא פורסם, 7.11.07)).

הדברים יפים אף לכאן.

ז.

אשר לטענה לפיה פסק בית המשפט המחוזי "סעד שלא נתבקש", בקביעתו כי המבקש הוא שחב בחוב למשיב: ראשית נזכיר, כי בית משפט רשאי כידוע, במקרים המתאימים, גם לפסוק סעד שלא נתבקש (ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון , פ"ד כד(2) 378; ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (לא פורסם, 8.6.05)); אך העיקר הוא, שיריעת המחלוקת שנפרשה בערכאה הדיונית פתוחה בפני ערכאת הערעור, אף אם כתב הערעור מצומצם יותר. הדבר נקבע בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

"בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה , ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד" (ההדגשה הוספה – א"ר).

אמנם, אין זו סמכות המופעלת באופן אוטומטי, או ביד קלה ביותר (ע"א 405/86 מרשי נ' אבו טינה (לא פורסם, ללא תאריך); ע"א 8495/00 ברזילי נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , פ"ד נה(4) 721). בנסיבות שצויינו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, קרי, מסקנה ברורה העולה מחומר הראיות, וחשש לעינוי דין, איני רואה מקום להתערבות (עוד ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 106­109 (2004); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 639­640 (מהדורה תשיעית, 2007)).

ח.

ולבסוף באשר להוצאות. הסכומים שנפסקו אינם עניין של מה בכך, וכבר נזדמן לי לציין כי "לעתים אני חש שבפסיקת ההוצאות בבתי המשפט המחוזיים אין אחידות די הצורך", אלו מחמירים ואלו מקילים (רע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציגות הבית המשותף מרח' ברקת 16 חולון (לא פורסם, 9.4.08)); ואולם, אין מדובר במקרה המצדיק חריגה מן הכלל לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות (ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 625; רע"א 430/88 סוסנה נ' רשות הנמלים , פ"ד מב(3) 637).

ט.

סיכומו של דבר, אין בידי להיעתר לבקשה להרשות ערעור, ומאליה גם לבקשה לעיכוב ביצוע.