רע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ. נציגות הבית המשותף מר' ברקת 16 חו

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים שנלר , ד"ר ורדי ו לבהר שרון ) מיום 24.1.08 בע"א 2975/05, בו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר סטולר ) מיום 2.8.05 בתיק א 24359/04.

ב.

בין המבקשת למשיבה נחתם הסכם לשיפוץ המעלית בבית המשותף אשר המשיבה היא נציגותו, וכן הסכם שירות למעלית למשך שנה אחת ונספח להסכם השירות (להלן

הנספח ). בנספח נקבע כי הסכם השירות יוארך לתקופה של 5 שנים, בתמורה להנחה במחיר, וכי אם יבוטל או יופר ההסכם על ידי המשיבה, יוחזר סכום ההנחה למבקשת. כשנה לאחר עריכת ההסכמים הודיעה המשיבה למבקשת על הפסקת ההתקשרות. המבקשת הגישה כנגד המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בו ביקשה את השבת סכום ההנחה.

ג.

(1)

בבית משפט השלום נתקבלה התביעה באופן חלקי. בית המשפט דחה את טענת המשיבה כאילו פרטים בנספח הושלמו בדיעבד ובמרמה על ידי המבקשת. נקבע עם זאת כי נפל פגם בהתנהגותם של שני הצדדים: המשיבה חתמה בחוסר זהירות על הסכמים, מבלי לברר לעומק את תוכנם; המבקשת נהגה "בצורה שאינה תום לב", ובפרט לא השאירה בידי המבקשת עותקים מן החוזים שנחתמו. לפיכך התקבלה התביעה בשיעור של 60% מן הסכום שנתבע.

(2)

בית משפט השלום דחה את טענת המשיבה, כאילו ההסכם מנוגד לסעיף 7ב לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים – התקנת מעליות ומתן שירות למעליות, תשמ"ד-1984 (להלן הצו ), הקובע כי "לא ייכרת חוזה חדש בדבר מתן שירות למעליות, לתקופה העולה על 12 חודשים, אלא אם כן שמורה בו הזכות הבלתי מותנית של נציגות הבית לסיים את החוזה בכל עת, לאחר תום תקופה של 12 חודשים ממועד החתימה על החוזה". נקבע כי ההסכם "עונה באופן כללי על הוראות הצו"; וכי המשיבה זנחה את הטענה בדבר היות ההסכם מנוגד לצו בכך שבחרה שלא לדון בה בסיכומיה, למעט באמירה סתמית. הוטלו על המשיבה הוצאות בסך 1,000 ₪.

ד.

(1)

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה. למסקנתו, ובהמשך לפסק הדין שניתן בע"א (מחוזי ת"א) 2337/02 נציגות

הבית המשותף מרח' בבלי 7, תל אביב נ' על רד הנדסת מעליות (לא פורסם – להלן עניין בבלי 7 ), סעיף 7ב לצו הוא קוגנטי. בעניין בבלי 7 נקבע כי חוזה שירות, אשר קבע שהחזרת דמי ההנחה מהווה "פיצוי קבוע ומוסכם מראש ללא הוכחת נזק", הוא מנוגד לסעיף 7ב, באשר משתמע ממנו שהפסקת השירות מהוה הפרת החוזה. בית המשפט המחוזי אימץ בענייננו קביעה זו, ועוד הוסיף כי בהוראה בהסכם המחייבת את הבית המשותף בתשלום (השבת ההנחה) עקב ההשתחררות מהסכם השירות יש כשלעצמה משום התנאה אסורה על סעיף 7ב לצו. לפיכך, נפסק כי התניה בטלה, ועמה בטל חיובה של המשיבה לפי פסק דינו של בית המשפט קמא.

(2)

בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ. מכאן בקשת רשות הערעור המופנית כולה כנגד החיוב בהוצאות, ונטען בה כי המבקשת יוצאת בשן ועין מן ההתדיינות, הן בהפסד כלכלי לאחר שמימנה שיפוץ לדיירי הבית ונתנה שירות במחיר נמוך, והן בפרשנות לחומרה של הוראות הצו. עוד נטען, כי שכר הטרחה משולם על-ידי חברה מתחרה למבקשת.

ה.

(1)

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. אכן, התוצאה מבחינת המבקשת אינה קלה; לא זו בלבד שעמדתה המשפטית לא נתקבלה, וזאת בחזית רחבה, אף מעבר לפסיקתו של בית המשפט בעניין בבלי 7 – אלא שאף הושתו עליה הוצאות לא מעטות ביחס לגודל התיק, אם כי אולי לא ביחס למקובל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לא אכחד כי לעתים אני חש שבפסיקת ההוצאות בבתי המשפט המחוזיים אין אחידות די הצורך, והרושם שקיבלתי הוא – למשל, ובלא נתונים סטטיסטיים מלאים – כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ועתה גם בפתח תקוה, ההוצאות המוטלות גבוהות מאלה המוטלות בבתי המשפט המחוזיים בירושלים, בבאר-שבע ובנצרת ובמידה מסויימת גם בחיפה. אולי סבורים בתי המשפט המחמירים יותר, כי זו אחת מן הדרכים להרתיע מערעורי סרק (אין המדובר במקרה דנא שבו נתקבל ערעור), ואולי באזוריהם של בתי המשפט האחרים החתך הממוצע של האוכלוסיה מצוי ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יותר וכך גם עלות ההתדיינות, מבלי שאקבע מסמרות. ואולם, סבורני כי אין זה התיק המתאים להידרש לכך, שכן בית המשפט המחוזי ראה בביקורת את המבקשת, תוך ראיית ההסכם בו מ דובר כבעל

"ניסוח כופה, מתנה על הצו, וחד צדדי, המהוה ניסיון מתחכם לעקוף את הקוגנטיות של הצו ולהתנות עליו, ניסיון שיש לדחות באיבו" (השופט ד"ר ורדי ); הבעת חשש ל"חוטא נשכר" (השופט שנלר ); "מ דובר בניסוח מתחכם של הנספח... ניסוח חד צדדי שמהוה ניסיון פסול לעקוף את ההוראות הקוגנטיות של הצו..." (השופטת לבהר שרון ). הדעת נותנת כי קביעת ההוצאות באה גם על רקע זה. על כן יחול הכלל הבסיסי של אי-התערבות בפסיקת הוצאות.

(2)

אוסיף, כי נושא ההתערבות בהוצאות בגדרי ערעור נדון בבית משפט זה מכבר, וגם שב ונדון לאחרונה פעמים אחדות. עוד בשכבר הימים בע"א 578/83 חסונה נ' זכריה ,

פ"ד מא(1) 689, 692 ציין בית המשפט (מפי המשנה לנשיא בן פורת) "הלכה היא, שרק לעתים רחוקות יתערב בית משפט זה בפסיקת הוצאות בבית משפט קמא". (ראו גם

ע"א 177/85 חברת החשמל מחוז ירושלים נ' חברת החשמל לישראל ,

פ"ד לט(2), 592, 594). אשר לערעורים המתייחדים להוצאות, בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם) נאמר (מפי השופט גרוניס ) כי "בתי משפט של ערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית" (ראו גם האסמכתאות דשם); הטעם הוא, כי "הערכאה הדיונית זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות... אופיה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו בין הסעד שנפסק, היקף העבודה ושכר הטרחה...". בבג"ץ 891/05 וע"א 2617/00 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא (טרם פורסם), סקר רשם בית משפט זה (השופט

מרזל)

את נושא ההוצאות (וראו האסמכתאות הרבות שם), וציין באשר לעקרונות הרלבנטיים, כי "ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת, כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בחיק העתיד". אך נמנו קוים מנחים – התעריף המינימלי כרף תחתון; התנהגות הצדדים להליך, לרבות דרך ניהול ההליך; היקף הסכום השנוי במחלוקת; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; וחשיבות העניין לבעלי הדין, לרבות האינטרס הציבורי. נאמר, כי אין המ דובר

ברשימה סגורה של שיקולים ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

(3)

בדיקת המקרה דנא מגלה, כי ככל הנראה השיקול העיקרי שהנחה את בית המשפט המחוזי היה האינטרס הציבורי. בית המשפט ראה צורך להעביר מסר ולשדר תובנה בתחום הצרכנות, באשר לדרך הראויה בה יש לנהוג בתחום השירות בו מ דובר . לכך התווסף מה שראה כהתנהגות בעייתית של המבקשת. על כן, אף שאין מ דובר בסכום מחלוקת בהיקף גדול ובמורכבות יתר, נפסק אשר נפסק. סוף דבר, סכום ההוצאות אמנם אינו נמוך, אך אינו חריג המצדיק התערבות בגלגול שלישי, אף כי כמובן ער אני לכך שהמ דובר

בהוצאות שהוטלו בגלגול הערעורי הראשון, ולגביהן לא היה "יום ערעור" קודם. בהיקש אזכיר, אף כי אין מחלוקת שדרושה כאן רשות ערעור, ש"עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהכרעת הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור" (השופט – כתארו אז – ריבלין בבש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם)); כך גם לגבי רשות ערעור.

ו.

כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.