רע"א 118/08 מיכאל טורג'מן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי וד' גנות ), מיום 2.12.07 בע"א 1326/06, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אטיאס ) ואושרה דחיית תביעתו הכספית של המבקש כנגד המשיבים.

1.

המבקש והמשיב 2 היו שותפים (להלן: השותפים ) במועדים הרלוונטיים, בעסק לצילום (להלן: העסק ). ביום 29.4.91 פתחו השותפים בסניף 071 של המשיב 1 חשבון עסקי (להלן: החשבון ). על פי תנאי החשבון רשאים היו השותפים לפעול רק יחד בחשבון ונדרשה חתימה של שני השותפים לפעילות בחשבון.

החל ביום 1.1.97 ועד ליום 6.2.97 שהה המבקש בחו"ל. בהעדרו ניהל המשיב 2 את העסק. במסגרת ניהול זה משך המשיב 2, בחתימתו בלבד, שיקים. חלק מן השקים כובדו על ידי המשיב 1 וחלקם לא כובדו בשל העדר כיסוי מספיק. שני שקים מתוך השקים שלא כובדו (בסך כולל של 1,250 ש"ח) היו בחתימת המשיב 2 בלבד ושמונה שקים נוספים שסורבו עקב העדר כיסוי מספיק היו בחתימת שני השותפים. ביום 31.1.97 שבר המשיב 1 תוכנית חסכון של השותפים שהייתה משועבדת לחשבון, בסך 12,223 ש"ח והעביר את הכספים לחשבון לכיסוי יתרת החובה בהסכמת המשיב 2 בלבד.

2.

המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בתביעתו טען המבקש כי פעולותיהם של המשיבים הביאו לקריסת העסק. לטענתו פעל המשיב 1 בניגוד למוסכם, התרשל בניהול החשבון והפר את חובת הזהירות כלפיו בשל כך שאיפשר למשיב 2 לפעול לבד בחשבון. המשיב 2, כך טען המבקש, הפר את התחייבותו כלפיו, פעל ביחד עם המשיב 1 בחוסר תום לב וגרם, ביחד עמו, לנזקים הנטענים בתביעה בסך של 296,135 ש"ח. המבקש הוסיף וטען כי גם כשלוש שנים קודם לכן כיבד המשיב 1 הוראות תשלום בחתימתו של המשיב 2 בלבד. המשיבים טענו, בין היתר, כי המבקש מנוע ומושתק מלהעלות טענותיו כלפיהם, מאחר שהוא עצמו ביצע פעולות דומות, לרבות משיכת שקים בחתימה אחת, וכן מאחר שהיה מודע למעשיו של המשיב 2 אך לא מחה. מדובר, כך נטען, בשינוי ההסכמה מכללא בהתנהגות, בידיעת והסכמת השותפים. עוד נטען כי השקים שכובדו אף שנחתמו בחתימה אחת נמשכו במהלך העסקים הרגיל ולטובת העסק. לבסוף נטען גם כי הנזקים הנתבעים מופרזים, אינם מבוססים וכוללים את סך נזקי השותפות ולא את נזקיו של המבקש בלבד, וכי ממילא פעילות העסק לא פסקה בשל פעולותיו של המשיב אלא בשל חילוקי דעות בין השותפים.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש. בית המשפט קבע כי לא התקיים הקשר הסיבתי בין קריסת העסק ובין פעולותיהם של המשיבים, ולרבות הגבלת החשבון. נקבע כי מכלול הראיות מלמד כי ערב נסיעתו של המבקש לחו"ל כבר היה העסק בקשיי נזילות קשים ורחוק מלהיות משגשג, כטענת המבקש. בפרט צויין כי ערב נסיעתו של המבקש לחו"ל כבר חוללו שני שקים וכי שקים רבים נוספים נחתמו על ידי המבקש עצמו והיו עתידים להיפרע בעת נסיעתו. בנוסף קבע בית המשפט כי למשיב 2 ניתנה הרשאה כללית לניהולו של העסק בזמן העדרותו של המשיב 1 בהתאם למצבו ובהתאם לאופן ניהולו בעבר. נקבע כי המשיב 2 לא ניהל את העסק שלא ביושר, שלא למטרות השותפות או בחריגה מהדרך בה נוהלו הדברים בעבר וכי מתן שקים בחתימתו בלבד, היה סביר בנסיבות העניין. אשר לחלקו של המשיב 1, קבע בית המשפט כי במקרה דנן הוכח כי משיכת השקים בחתימה אחת נעשתה ככלל לצורך ניהולו של העסק. לבסוף קבע בית המשפט כי התנהלותו של המבקש בכל הפרשה נגועה בחוסר תום לב, בחוסר עקביות ואף יוצרת מניעות. בית המשפט הוסיף וקבע כי סכום התביעה לו טען המבקש כלל את סך נזקי השותפות ולא את נזקו של המבקש בלבד וכי תביעתו של המבקש ביחס לשקים שנמשכו על ידי המשיב 2 בחתימתו בלבד, בשנת 1994, התיישנה. המבקש חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, לכל אחד מן המשיבים.

3.

בערעורו בפני בית המשפט המחוזי צמצם המבקש את תביעתו למחצית סכום התביעה, הודיע שאינו מערער על החלק שנתבע מחמת התיישנות ועל הקיזוז שנעשה באמצעות תוכנית החסכון, ומיקד את ערעורו בטעויותיו, כך לטענתו, של בית משפט השלום בהערכת עדויות הצדדים ובקביעת ממצאים שבעובדה. עיקר ערעורו של המבקש הוקדש לטענתו כי העסק קרס בשל התרשלותו של המשיב 1, תוך הפרת חובת הזהירות וחובותיו על פי הסכם ניהול החשבון, ולטענתו כי ניהולו הרשלני של המשיב 2 את העסק ואף התנהלותו בחוסר יושר, ברמאות ושלא לטובת העסק, היא שהביאה לקריסה. בנוסף טען המבקש כי סכום ההוצאות בו חויב אינו סביר. המשיבים חזרו על טענותיהם בבית משפט השלום ותמכו עצמם בפסק דינו. בין היתר נטען כי החשבון הוגבל עקב מצב העסק וכי אילולא היה מוגבל בשל השקים שניתנו בחתימה אחת, היה מוגבל בשל השקים הרבים האחרים שנמשכו. עוד שבו המבקשים על טענתם להשתק, כאמור.

בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, הציע למבקש לחזור בו מערעורו, ברם המבקש עמד על מתן פסק דין. משכך, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בו דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי מצא כי אין מקום להתערב בהכרעותיו העובדתיות, המפורטות והחד-משמעיות, של בית משפט השלום, הן נוכח הימנעותה, ככלל, של ערכאת הערעור, להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית והן מאחר שהמקרה אינו מצדיק מסקנה אחרת ומאחר שלא מצא כל שגגה בפסק דינו של בית משפט השלום. בין היתר, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום למניעות והשתק של המבקש, נוכח התנהלותם של השותפים בעבר. כן אושרה קביעתו של בית משפט השלום להעדר חוסר תום לב מצידו של המבקש. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי טענותיו של המבקש לפעולות מרמה מצידו של המשיב 2 לא נטענו בכתב תביעתו ואין מקום לדון בהן. לבסוף נדחתה גם טענתו של המבקש כנגד סכום ההוצאות שהושת עליו בבית משפט השלום – זאת נוכח ניהול הליך הוכחות ממושך, בגין תביעה שהוגשה בחוסר תום לב ובסכום הכפול, לכל הפחות, מהסכום עליו צריכה הייתה התביעה להיות מוגשת. נוכח האמור הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ישלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

4.

מכאן בקשת הרשות שלפניי. בבקשתו טוען המבקש כי התביעה שהוגשה על ידו עניינה נזקים ממוניים ונזקים בלתי ממוניים שנגרמו לו בלבד, ולא סעדים בגין "קריסת העסק", כפי שנקבע בטעות. המבקש שב על טענותיו כי העסק הפעיל והרווחי שהותיר עם צאתו מן הארץ קרס וכי הדבר ארע בשל התנהלותו של המשיב 2 אשר חרג מהרשאתו במשיכת שקים ללא חתימה של שני בעלי החשבון, ובשל התנהלותו של המשיב 1 אשר איפשר לו לעשות כן. עוד מוסיף המבקש וטוען כי תוצאת פסק הדין מאפשרת סטיה מהסכמי פתיחת חשבון בבנק כל אימת שההתנהגות של הלקוח עשויה להיחשב כשינוי של הוראות ההסכם. בפרט נטען כי ההסכם עם המשיב 1 לא שונה וכי בית משפט השלום הסיק את האמור משיק אחד שנחתם על ידו בלבד זמן רב קודם לכן – בשנת 1995. המבקש מוסיף וטוען כי גם קיומה של הסכמה בינו ובין שותפו לשינוי ההסכם, אינה רלוונטית לעניין התנהלותו של הבנק. עוד מוסיף המבקש וטוען כנגד קביעות עובדתיות וקביעות המהימנות שקבע בית משפט השלום, קביעות שהחמירו איתו, כך לטענתו, יתר על המידה. בנוסף טוען המבקש נגד סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסק כנגדו בשתי הערכאות בסך כולל של 80,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

5.

לאחר עיון בבקשת המבקש על נספחיה החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת מבלי להיזקק לתשובת מי מן המשיבים.

הלכה היא, כי לא תינתן רשות לערעור שני ול"גלגול שלישי" של הליך, אלא במשורה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מעוררת סוגיה שכזו. עיקר הכרעתו של בית משפט השלום ובעקבותיו של בית המשפט המחוזי, נוגעת להתנהלותם של הצדדים הספציפיים ולמשמעותה, או כפי שנקבע להעדרה של משמעות שכזו, לנזקים הנטענים.

זאת ועוד, גם לגוף ההכרעה איני מוצא כל צורך להתערב. הכרעתו המפורטת של בית משפט השלום עניינה קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, אשר ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בהן. בפרט נכונים הדברים, מקל וחומר, כאשר מדובר בערכאת ערעור שניה, ולאחר שפסק הדין כבר נבחן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי לא נמצאה בפסק הדין של בית משפט השלום כל שגגה. עוד נכונים הדברים מקל וחומר, כאשר קביעותיו של בית משפט השלום מבוססות על ממצאי מהימנות שנקבעו על סמך התרשמותו הישירה מן העדים. בנוסף יצויין כי מכלול הנסיבות עליהן הצביעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אכן מצביעות כי המסקנה ההגיונית היחידה היא כי נזקיו של המבקש לא נגרמו בשל התרשלותם הנטענת של המשיבים, כנטען בכתב התביעה.

לבסוף יוער כי לא מצאתי מקום להתערב גם בסכומי ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לחובת המבקש. הלכה היא, מימים ימימה ש"רק לעתים רחוקות יתערב בית משפט זה בפסיקת הוצאות בבית משפט קמא" (ראו: ע"א 578/83 חסונה נ' זכריה , פ"ד מא(1) 689, עמ' 692 (1987); כן ראו, לאחרונה רע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציבות הבית המשותף מרח' ברקת 16 חולון (לא פורסם, 9.4.08)). זאת ועוד, האופן בו נוהלה התביעה על ידי המבקש, כמפורט באריכות בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ואשר הביאה להתמשכותו של ההליך מעבר לסביר ובהתחשב בקביעה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ונופחה תוך הפרזה והגזמה, איני סבור כי הסכום שנקבע על ידי בית משפט השלום או על ידי בית המשפט המחוזי אינו סביר בנסיבות העניין.

6.

אשר על כן הבקשה נדחית.

7.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.