רע"א 6729/09 עזבון המנוחה עאידה מוקלשי ז"ל באמצעות בנה מאיר מול נ. אמיל פ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.6.2009 (כבוד סגן הנשיא השופט י' כהן (אב"ד), וכבוד השופטים נ' מוניץ ו-ש' אטרש ) בע"א 156/08 אשר דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בנצרת (כבוד סגן הנשיא השופט ש' סרחאן ) בתא"מ 3264-05 מיום 13.5.2008. עניינם של ההליכים בשאלה האם יש להכיר ביורשה של המנוחה מוקלשי ז"ל כדייר מוגן בנכס מקרקעין השייך לעזבונה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

המשיב הינו הבעלים של נכס מקרקעין ברחוב טבריה 1025/22 בעיר נצרת. הנכס הושכר בשנת 1979, בשכירות מוגנת, למנוח ג'ריס מוקלשי ולאחר. בחוזה השכירות נקבע כי מטרת השכירות הינה ניהול עסק מסחרי. בשנת 1980 הקימו השוכרים שותפות רשומה לשם ניהול עסק של הובלות וכן ניהול סלון לנשים. כתובת הנכס צוינה ככתובת השותפות. בשנת 1984, לאחר שהגיש המשיב תביעה לסילוק ידם של השוכרים מהנכס, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה ימשיכו השוכרים לנהל בנכס באמצעות השותפות עסק של סלון נשים. הסכם הפשרה לא כלל התייחסות לעסק ההובלות.

2.

בשנת 1996 התפרקה השותפות והמנוח מוקלשי קיבל את חלקו של השותף בנכסי השותפות. הודעה על כך נמסרה למשיב. לימים, עם פטירתו של המנוח מוקלשי, עברו זכויותיו בנכס לאשתו, עאידה מוקלשי (להלן: האם ), אשר עזבונה, באמצעות בנה, הוא המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי. בחודש דצמבר 2004, עת חלתה במחלה ממארת, ביקשה האם, אשר ניהלה במקום מספרה, להעביר את זכותה לדיירות מוגנת בנכס לבנה. בהתאם, נשלחו למשיב הצהרת דייר יוצא לפיה תפנה האם את הנכס בחלוף חודש ימים מיום קבלת הצעתה ותמסור אותו לבנה וכן הצהרת דייר מוצע מטעם הבן לפיה הוא מוכן לבוא בנעלי אמו. המשיב מצידו, הגיב במכתב תשובה בו הודיע כי התצהירים לוקים בחסר. במכתב תשובה מיום 24.12.2004, מטעם ב"כ האם, הושלמו הפרטים הנדרשים; ברם, המשיב דרש לקבל פרטים אלו בתצהיר. במכתב מטעם ב"כ הבן, מיום 21.1.2005, נמסר למשיב כי האם נפטרה. תצהיר משלים מטעם הבן לא נערך.

3.

בעקבות כך, ביקש המשיב לקבל לידיו את החזקה בנכס וסירב לקבל דמי שכירות חודשיים מהבן. בהמשך, הגיש המשיב כנגד עזבון האם המנוחה, אשר הבן היה יורשו, תביעה לבית משפט השלום בנצרת לסילוק יד מהנכס. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב וקבע כי על הבן לפנות את הנכס מאחר והוא אינו דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). עוד נקבע כי הבן לא עמד בתנאים הקבועים בסעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר כדי לזכות במעמד של דייר מוגן בנכס; הוא לא הצליח להראות כי המשיך לעבוד באותו עסק וכי העסק דרוש לקיומו. נקבע, כממצא שבעובדה, כי האם ניהלה בנכס מספרה בלבד וכי לאחר פטירתה לא המשיך הבן לנהל בנכס את המספרה. טענתו של הבן לפיה בנכס נוהל גם עסק של הובלות נדחתה על פי ממצאים שבעובדה ועל פי ממצאי מהימנות.

עוד נפסק כי הצהרות הדיירות המוגנת אשר נשלחו למשיב בשנת 2004 אינן עונות לדרישת סעיף 85 לחוק הגנת הדייר מאחר והן לא כללו את הפרטים שיש לכלול בהצהרות מעין אלה. למשיב, כך נקבע, הייתה זכות לדרוש את השלמת הפרטים בתצהיר נוסף וזכות האם הייתה לפנות לבית הדין לשכירות, אולם משלא עשתה כן, לא עברה הדיירות המוגנת לבן. מכאן, הוסיף בית משפט השלום, אין הבן יכול אף לטעון לסעד מן הצדק. לפיכך, הורה בית משפט השלום כי על הבן לפנות את הנכס ולהחזירו למשיב.

4.

הבן, אשר לא השלים עם פסק הדין, הגיש, באמצעות עזבון האם המנוחה, ערעור לבית משפט המחוזי בנצרת אשר דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לפיהן בנכס לא נוהל עסק להובלות וכי הבן לא המשיך לנהל את עסק הספרות. בית המשפט המחוזי ערך הבחנה בין יורשים לפי סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר לבין סעיף 27(2) לחוק זה, אולם מצא שכל דרך פרשנית המתייחסת לבן מובילה לאותה תוצאה עובדתית לפיה הוא אינו בבחינת דייר מוגן. כמו כן נדחתה טענת הבן לפיה המשיב נהג בחוסר תום לב בתשובותיו לתצהירי הדייר היוצא והדייר המוצע וכי הוא היה רשאי שלא להתייחס אליהן, מקום בו לא הושלמו כל הפרטים בתצהיר. על כן, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

5.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי בה נטען כי השאלה האם הבן המשיך לנהל את העסק לאחר פטירת אימו לא הייתה כלל

במחלוקת, מה גם שהעסק ממשיך להתנהל וברור כי הוא לא מתנהל מעצמו. עוד מוסיף הבן בבקשה כי עצם תביעת המשיב כנגדו בדרישה לפינוי הנכס מלמדת שהוא מחזיק בנכס. המבקש יוצא בבקשתו כנגד קביעות עובדתיות שונות של בית משפט השלום וטוען כי הן סותרות את הראיות שהוגשו בתיק. על כן, מבוקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי הבן הוא דייר מוגן בנכס.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להדחות אף בלא צורך בקבלת תגובה. ההליך אינו מעלה שאלה משפטית או ציבורית בהן בית המשפט נוהג לדון פעם נוספת במסגרתו של "גלגול שלישי" של ההליך [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)] . אין הבקשה מעלה כל טענה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או שאלה בעלת אופי עקרוני וכל כולה בנסיבות המקרה. מקבל אני את קביעת בית המשפט המחוזי, אשר הסתמך על ניתוח הראיות שערך בית משפט השלום, לפיה הבן לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הינו דייר מוגן בנכס. המחלוקת בעניין זה סבה אפוא על קביעות עובדתיות. אזכיר, כי לא לכך נועד "הגלגול השלישי" [רע"א 118/08 טורג'מן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 8.7.2008); ד"ר שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 180 (מה' 2, 2008)].

7.

למעלה מן הדרוש, אציין כי הבן לא הצליח לשכנע את הערכאות הקודמות אשר דנו בעניין כי הוא מילא אחר תנאיו של סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר וגם לא אחר התנאים המנויים בסעיפים 23 ו-26 לחוק זה על מנת להיחשב כדייר מוגן בדירה. נוכח קביעות אלה מתייתר, לטעמי, הצורך להכריע בסוגיה האם הבן הינו דייר מוגן בהתאם לסעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר או בהתאם לסעיף 27(2) לחוק זה.

8.

יתרה מכך, לטעמי, ככלל אין מקום לפרשנות מרחיבה של זכויות הנוגעות לחוק הגנת הדייר, לא כל שכן כאשר מדובר בבית עסק, להבדיל מדירת מגורים, אשר מלכתחילה, במישור הערכי, יש הבדל ביניהם. עמדה זו מתיישבת עם המגמה בפסיקה לפיה יש לצמצם ולהגביל את תחולת חוק הגנת הדייר. יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111, 118 (1997) לפיהם:

"עם שינוי העתים, נשתנו הצרכים המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה, הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק".

(ראו גם את פסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.10.2009) והאסמכתאות שם).

9.

סוף דבר, הבקשה אינה מעלה נימוק ראוי למתן רשות ערעור והיא נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות לטובתו.