רע"א 7264/10 ד"ר שמואל סעדיה עו"ד נ. מר יונה דאי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' ברוש ) ברע"א 1755/08 מיום 19.7.2010, אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט ח' ברנר ) בת"א 37260/07 מיום 17.6.2008, במסגרתו אושרה בקשה לאישור פסק בוררות ונדחתה בקשה לביטולו.

עובדות והליכים קודמים

1.

בין המבקש לבין המשיב נחתם ביום 28.9.1999 חוזה, במסגרתו התחייב המשיב למכור למבקש נכס מקרקעין תמורת 548,000 דולרים (להלן: החוזה ). לימים פרץ סכסוך בין המבקש למשיב באשר לקיום חיוביהם ההדדיים והצדדים הגישו תביעות הדדיות זה נגד זה. כך, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה לתשלום פיצויים, הסרת הערת אזהרה ורישום הדירה על שמו ואילו המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי על בטלות החוזה ולמתן סעד אופרטיבי לחיוב המבקש בתשלום פיצויים מוסכמים על פי החוזה. ביום 18.12.2001 העביר בית משפט השלום, בהסכמת הצדדים, את כל המחלוקות שבהן עסקו התביעות ההדדיות להכרעת

בורר, עו"ד אביר בראל (להלן: הבורר ). הוסכם כי הבורר ידון במחלוקות השונות לפי כללי הפרוצדורה, דיני הראיות והדין המהותי וכן ינמק את פסק דינו.

2.

ביום 17.5.2007 ניתן פסק הבוררות על ידי הבורר. בחלקו האופרטיבי של פסק הבוררות נקבעו שתי חלופות אפשריות לבחירת המבקש: האחת, קיום החוזה על ידי תשלום יתרת התמורה המגיעה למשיב בתוספת פיצוי על הפרת החוזה תוך 45 ימים ממתן פסק הבוררות; השנייה, ביטול החוזה והשבה הדדית של התשלומים שכבר שולמו. המבקש בחר בחלופה הראשונה, קיום החוזה כאמור בפסק הבוררות, ושילם למשיב ביום 2.7.2007 סכום של 498,869 ש"ח. במקביל, הגיש המשיב ביום 4.6.2007 בקשה לאישור פסק הבוררות והמבקש הגיש ביום 18.6.2007 התנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות ובקשה לביטולו, בטענה כי קמות לו עילות ביטול שונות מכוח הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). המשיב טען מנגד כי המבקש מנוע מלבקש את ביטול פסק הבוררות מאחר שבחר בחלופה הראשונה שניתנה לו על ידי הבורר ובכך קיים את פסק הבוררות ונהנה מפירותיו .

3.

בית משפט השלום דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את הפסק. נפסק כי יש להחיל על המקרה את הלכת המניעות שנקבעה בה"פ 174/52 קוקיה נ' קוקיה, פ"ד ח 1099 (1954)

וע"א 143/53 אסנין נ' ליפוב , פ"ד ט 1773 (1955) (להלן: עניין אסנין ). בית משפט השלום דחה את טענת המבקש לפיה הוא כלל לא נהנה מפירות פסק הבוררות. באשר לטענת המבקש בדבר ה"מילכוד" שאילצו לקיים פסק הבוררות ובמקביל לעתור לביטולו, קבע בית משפט השלום כי היה על המבקש לבחור בין קיום הפסק לבין תקיפתו. למעלה מן הצורך התייחס בית משפט השלום גם לגופן של טענות המבקש באשר לעילות הביטול השונות, ודחה אותן. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו כי מדובר בסכסוך בין שני צדדים ספציפיים, אשר אינו מעלה שאלה משפטית או עקרונית המחייבת היענות לבקשה, על אף הטענות שהעלה המבקש כנגד הלכת המניעות שנקבעה בעניין אסנין . זאת, לנוכח העובדה שמעבר להסתמכותו על ההלכה שנקבעה בעניין אסנין , התייחס בית משפט השלום גם לכל אחת מטענות המבקש לגופה ולא מצא בטענות אלה הצדקה לביטול פסק הבוררות. למעלה מן הנדרש הוסיף בית המשפט המחוזי כי כדי למנוע את טענת המניעות יכול וצריך היה המבקש "לפעול בדרך שתצביע על אי גמירות דעת, אם בדרך של פניה לבורר או לבית המשפט בבקשה להארכת מועד עד לאחר מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הבוררות, ואם במתן הודעה כי הוא פועל תחת מחאה". מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.

במסגרת בקשתו חוזר המבקש על טענתו כי המקרה דנן מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות החורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים. לגופו של עניין חוזר המבקש על הטענות שהועלו על ידו בבית המשפט המחוזי כנגד הכרעת הבורר וכנגד פסק דינו של בית משפט השלום, ובכלל זה: כי סוכם בין הצדדים כי ניתן להעלות טענות ערעוריות על פסק הבוררות, שכן הבורר היה מחוייב לדין המהותי ולדיני הראיות; כי לא היה מוצדק להחיל על המקרה דנן את הלכת המניעות שנקבעה בעניין אסנין שכן הוא פנה לבורר בבקשה לעכב את ביצוע פסק הבוררות וכי יש לבטל הלכה זו שכן היא אינה מתיישבת עם זכות הגישה לערכאות; כי הבורר טעה משחייב את המבקש בהוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין והפרשי ריבית והצמדה וכי יש לבטל את פסק הבורר מחמת פגיעה בכללי הצדק הטבעי; כי המשיב למעשה לא הגיש סיכומים בעניין תביעת המבקש והיה על הבורר לראותו כמי שזנח את הגנתו; כי הבורר שגה משחייב את המבקש בפיצוי מוסכם הגם שסעד זה לא התבקש על ידי המשיב וכי היה מקום להשית פיצוי מוסכם דווקא על המשיב לנוכח הפרת החוזה מצידו. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה משהתיר למשיב לטעון לפניו ומשפסק הוצאות לטובת המשיב כאשר זה כלל לא הגיב בכתב לבקשת רשות הערעור על אף שניתנה החלטה כי עליו לעשות כן.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

6.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2004); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 1192/10 סטלמן נ' דליות (לא פורסם, 27.5.2010)]. איני סבור כי במקרה שלפניי מתעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת באופן המצדיק מתן רשות ערעור. מרבית הטענות המופיעות בבקשה הארוכה והמפורטת שלפניי נוגעות להיבטים פרטניים של הליך הבוררות וההליכים בערכאות הקודמות, המוגבלים לסכסוך הקונקרטי בין הצדדים שלפניי. יתר על כן, רובן המכריע של הטענות נטענו ונדחו לגופן בערכאות הקודמות. הטיעון היחיד אשר מתייחס להשלכה משפטית או ציבורית רחבה הינו הטיעון הנוגע לשאלת מניעותו של המבקש לעתור לביטול פסק הבוררות, אלא שאני סבור ששאלה משפטית זו אינה נדרשת להכרעה במקרה הנדון וממילא אין בהעלאתה כדי להצדיק מתן רשות ערעור במקרה הנדון.

7.

המבקש משיג על ההלכה שנקבעה בעניין אסנין לפני שנים רבות וטוען כי הגיעה העת לבחנה מחדש, לנוכח השתרשותה של זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית. אך אף אם כטענת המבקש יש מקום לבחון את ההלכה האמורה, הרי שהמקרה שלפניי אינו המקרה המתאים לבחינה מעין זו. זאת, היות שאף בהנחה שהמבקש לא היה מנוע מלבקש את ביטול פסק הבוררות, טענותיו בדבר התקיימותן של עילות הביטול מכוח חוק הבוררות נדחו באופן מפורט בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. המבקש קובל על כך שהדיון בבית משפט השלום נעשה למעלה מן הצורך, אלא שעיון בפסק דינו של בית משפט השלום מגלה כי כמחציתו הוקדשה לדיון בטענות המבקש לגופן. בית משפט השלום אמנם הדגיש כי הדיון לגופם של דברים נעשה למעלה מן הצורך, לנוכח קביעתו כי יש לדחות את בקשת הביטול מחמת מניעות, אך הדיון המקיף שערך (לרבות הפניות לחקיקה ולפסיקה רלוונטית) מצביע על כך שטענות המבקש זכו להתייחסות ראויה. קביעותיו של בית משפט השלום נראות לי מבוססות ואיני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה משדחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, לנוכח קביעות אלה.

8.

אף בטענות שמעלה המבקש כנגד ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, לרבות הטענה בדבר אי הגשת תגובה על ידי המשיב בבית המשפט המחוזי, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 15.3.2010, הטענות האמורות הועלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר בחר לדחותן בהחלטתו מאותו יום. לנוכח הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב באופן ניהול ההליך המשפטי על ידי הערכאה הדיונית [ראו והשוו: רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל , פסקה ה (לא פורסם, 7.11.2007); רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר. בע"מ , פסקה 27 (לא פורסם, 19.7.2007)], ממילא אין בהעלאת טענות שעניינן ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי במקרה דנן כדי להצדיק מתן רשות ערעור על פסק דינו.

9.

בשולי הדברים יצויין כי בבקשה שלפניי חוזר המבקש באריכות על הטענה – המהווה לדידו הצדקה ראשונית לביטול פסק הבוררות (אף ללא קשר לעילות הביטול לפי חוק הבוררות, הנטענות על ידו) – לפיה המשיב לא העביר את הבעלות בנכס נשוא החוזה על שמו. אלא שנדמה כי טענה זו, אף אם יש בה ממש, אינה מצדיקה כשלעצמה את ביטול פסק הבוררות אלא דווקא תביעה לאכיפתו.

10.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.