רע"א 1826/13 Gallow Global Limited נ. תיאופילוס ג'אנופולוס ,פטיריארך הכנס

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת

ג' כנפי-שטייניץ ) בת"א 2035/08 מיום 7.2.2013, במסגרתה נדחתה בקשה בעניין גילוי מסמכים.

עיקרי העובדות

1.

בין הצדדים מתנהלת תביעה אזרחית אשר במסגרתה הוסכם ביום 29.12.2008 על הסדר דיוני בכל הנוגע לעיון הדדי במסמכים. ביום 16.10.2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה בטענה כי המשיבים הפרו במצח נחושה את ההסדר הדיוני בכך שנמנעו מלהמציא לה מסמכים שחובה היה עליהם להמציאם על-פי דין, ולפיכך ביקשה כי בית המשפט המחוזי יורה למשיבים להמציא לה את כל המסמכים שביקשה בהתאם למכתב דרישה ששלחה אל המשיבים ביום 23.2.2012. מסמכים אלה לא נכללו בתצהיר גילוי המסמכים שניתן על-ידי המשיבים, אך המבקשת סברה, לטענתה, שהמסמכים יועברו לעיונה במועד העיון ההדדי שעליו הוסכם, לאור בקשותיה המפורשות לקבלם. המבקשת טענה עוד כי המסמכים המבוקשים נכללו במסגרת תצהיר משלים שהוגש על-ידי המשיבים, ומשכך מדובר במסמכים שנזכרו בכתבי טענותיהם והמבקשת זכאית לעיין בהם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי עוד בשנת 2009 הופנתה למשיבים, על-ידי המבקשת, בקשה מפורטת לגילוי מסמכים ספציפיים שבעקבותיה נערך דיון וניתנו החלטות על-ידי בית המשפט. בבקשה משנת 2009 לא נכללה דרישה לגילוי המסמכים שאותם דורשת המבקשת עתה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי אין בסיס לטענה לפיה תצהירם המשלים של המשיבים כלל אזכור של המסמכים האמורים, ומשכך יש לדחות את הטענה כי המשיבים הפרו את ההסדר הדיוני הנ"ל שעליו הוסכם בין הצדדים. בית המשפט ציין כי " בקשת התובעת 3 היא, למעשה, בקשה חדשה לגילוי מסמכים ספציפיים, שהמועד להגשתה חלף זה מכבר, במסווה של הפרת צו העיון, ולפיכך, דינה להידחות" . על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

עיקרי בקשת רשות הערעור

2.

לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להורות למשיבים להעביר לעיונה את המסמכים, יוצרת עיוות דין קיצוני באשר היא מאפשרת למשיבים להמשיך ולהסתיר מסמכים ולהימנע מלהמציאם, למרות שאין חולק כי המסמכים הללו מצויים ברשותם. בית המשפט המחוזי שגה בכך שמנע מן המבקשת את זכותה לעיין במסמכים, זכות מרכזית ויסודית, אשר נועדה לסייע לחשיפת האמת במהלך ההליך המשפטי. ההחלטה מעניקה גושפנקא להתנהלות הקלוקלת של המשיבים, אשר לא גילו את דבר קיום המסמכים בתצהיר, והמבקשת נאלצה לגלות את עצם קיומם בשלב מאוחר יותר. המצאת תצהיר גילוי מסמכים פגום וחלקי, כשלעצמה, מצדיקה את קבלת הבקשה. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי המסמכים לא אוזכרו במסגרת התצהיר המשלים שהוגש על-ידי המשיבים. לטענתה, אזכור למסמכים ניתן למצוא באופן משתמע מעצם ההצהרה שניתנה על-ידי המשיבים במסגרת התצהיר המשלים, ממנה עולה כי מצויים אצלם מסמכים נוספים שלא הצהירו עליהם מלכתחילה. תצהיר משלים זה מהווה שינוי גרסה קיצוני מצד המשיבים, וגם מטעם זה היה על בית המשפט להורות על גילוי המסמכים. המבקשת ציינה עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי חלף המועד להגשת בקשות לעיון ספציפי, משום שהן בהתאם להסדר הדיוני, הן בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, לבעל דין נתונה הזכות להפנות בקשות בעניין דרישה לגילוי מסמכים בכל עת . משכך, ביקשה המבקשת לחייב את המשיבים להעביר את המסמכים שברשותם לעיונה.

דיון והכרעה

3.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אין צורך להיזקק לשם כך לתשובת המשיבים. על פני הדברים דומה כי העניין דנן נופל לגִדרו של סעיף 1 (10) לצו בתי משפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

מכל מקום, ושמא נכלל העניין בחריגים שבסיפא לסעיף 1(10) הנ"ל, גם לגופו של עניין אין מקום להעתר לבקשה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית באשר לאופן ניהול הדיון שלפניה. זאת, להוציא מצבים חריגים שבהם החלטת הערכאה הדיונית עומדת בניגוד לדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין למי מן המתדיינים (ראו: רע"א 266/88

סאן אינטרנציונאל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206,

210 (1990); רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל

(7.11.2007)).

ענייננו אינו נמנה עם החריגים.

5.

בהחלטתו התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמבקשת הגישה עוד בשנת 2009 בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים ולא נכללה בה דרישה לגילוי המסמכים הנדונים עתה. בקשתה הנוכחית, ארבע שנים לאחר המועד שנקבע לעיון ההדדי, הוגשה בשיהוי ניכר, לאחר חלוף הזמן החוקי. זאת ועוד: המסמכים המבוקשים לא אוזכרו כלל בתצהיר המשלים שהוגש מטעם המשיבים, ורק במשתמע הסיקה המשיבה על קיומם, באופן מאולץ ולא משכנע. החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה ניתנה כדין, וכפי שקבע, אין חשש מפני עיוות דין; אין מקום להתערב בהחלטתו.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.