רע"א 1416/12 חברת נתיבי איילון נ. אחים מרגולין הנדסה וייעוץ

1.

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 24.1.2012, בה הוא הורה על זימון עד מטעם המשיבה למתן עדות בדיון הקבוע בפניו ליום 19.3.2012. כמו כן מופנית הבקשה כלפי החלטתו של בית המשפט הדוחה את בקשת המבקשת שעתרה לעיון מחדש בהחלטה זו.

אלה, בתמצית, העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

2.

המבקשת הינה

חברה העוסקת בהקמה ובפיתוח של דרכים בגוש דן. המשיבה היא חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בניהול ובפיקוח על עבודות בניה. בשנת 2005 הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה כספית נגד המבקשת ובה טענה כי הפרה הסכמים שנחתמו ביניהן לביצוע עבודות פיקוח בציר איילון-דרום. בשנת 2009 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט נ' ישעיה) בו נדחתה התביעה ונקבע, בין היתר, כי המבקשת לא הפרה את ההסכמים שכן עבודות הפיקוח שלא נמסרו למשיבה קשורות לפרויקט שביצעה רכבת ישראל. המשיבה הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק הדין (ע"א 9706/09) ובמסגרתו הגישה בקשה להוספת ראיות, שעניינה שני מכתבים מטעם נושאי משרה במבקשת וכן תגובה שהגישה רכבת ישראל במענה לבקשה למתן פרטים נוספים בהליך אחר (עת"ם (מינהלי תל אביב) 1720/09 (להלן: הראיה הנוספת )). ביום 17.3.2011 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור (כב' השופטים א' חיות, ע' פוגלמן ו-י' עמית), בעקבות הסכמה שהושגה בין הצדדים, וזו לשונו (להלן: פסק הדין המוסכם ) :

"בהמלצת בית המשפט הושגה הסכמה כדלקמן: התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת על מנת שיינתן בו פסק דין מפורט ומנומק הנסמך על חומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא. בקשר למסמך אחד ואליו בלבד תוכל המערערת לעתור לבית משפט קמא בבקשה להוספת ראייה והכוונה למסמך שהוא תגובה למתן בקשה לפרטים נוספים של רכבת ישראל בעת"ם (מנהלי תל אביב) 1720/09, ובית משפט קמא יכריע בבקשה להוספת ראייה זו לאחר קבלת תגובת המשיבה – שעומדת על התנגדותה לכך – ותשובת המערערת לתגובתה. בית משפט קמא יחליט על סדרי הדין שיראה לנכון בקשר עם ביצוע החלטתנו זו ולכל צד שמורות מלוא טענותיו.

...".

התיק הוחזר, אפוא, לבית משפט קמא והמשיבה הגישה בקשה להוספת הראיה כאמור. המבקשת התנגדה לצירוף הראיה בטענה כי אין הצדקה להיעתר לבקשה; כי הראיה הנוספת אינה קבילה מפני שמדובר בכתב בי-דין שאינו נתמך בתצהיר ואינו מוגש באמצעות תצהיר של עורכו; וכי הגשתה תצריך פתיחה מחדש של הליך ההוכחות. בית המשפט קיים דיון בעניין, ובהחלטה שניתנה בתום הדיון ציין כי בא-כוח המשיבה הסכים שקיים קושי לקבל את הראיה הנוספת שלא הוגשה באמצעות עורכה ועורכה, בא-כוח רכבת ישראל, אינו יכול להעיד על אמיתות תוכנה. לכן, יש צורך לשמוע עדויות ממקור ראשון ומשכך התיר בית משפט קמא למשיבה להגיש בקשה להעדת העדים הרלוונטיים, בה יפורט מדוע עדויות אלו לא הוצגו במהלך בירור התובענה. המבקשת דכאן התנגדה להגשת הבקשה כאמור אך בית המשפט קבע כי טענותיה תתבררנה לאחר הגשת הבקשה, בציינו כי בפסק הדין המוסכם נקבע שבסמכותו להחליט על סדרי הדין כפי שיראה לנכון.

3.

בהתאם להחלטתו זו של בית משפט קמא, הגישה המשיבה את הבקשה לצירוף הראיה ולזימון העדים. המבקשת התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי המשיבה מנסה "להגניב" במסגרתה שש ראיות חדשות מבלי שניתן לה היתר לכך ובניגוד לפסק הדין המוסכם. ביום 8.1.2012 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא אשר קבע כי על פני הדברים הבקשה אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין המוסכם, לפיו אין המשיבה רשאית להגיש את המסמכים שצורפו לבקשה כראיה בהליך. בית המשפט הוסיף וציין כי לא ניתן טעם מדוע לא הוגשה הראיה הנוספת במהלך בירור התובענה ומטעמים אלה סבר כי יש לדחות את הבקשה, אך נתן למשיבה שהות להשיב לעניין זה. בתשובה מטעמה ביקשה המשיבה לזמן את בא-כוח רכבת ישראל וכן את נציג הרכבת להעיד על האמור בראיה הנוספת. בהחלטתו מיום 24.1.2012 דחה בית משפט קמא את בקשת המשיבה לצרף את הראיות הנוספות שנזכרו בבקשתה, בציינו כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בפסק הדין המוסכם. אשר לבקשה להעדת העד – נוכח טענת המשיבה לפיה רכבת ישראל מסרבת למסור תצהיר לשם הגשת הראיה הנוספת, הורה בית המשפט לרכבת ישראל להודיע מיהו הגורם שבידיעתו היו הפרטים נשוא הראיה הנוספת. כן נקבע כי על הגורם האמור להתייצב למתן עדות בדיון הקבוע ליום 19.3.2012.

4.

המבקשת הגישה לבית משפט קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטה אחרונה זו, וטענה בין היתר כי התיק הוחזר לערכאה הדיונית לצורך הנמקה בלבד ולא לשם ביצוע מקצה שיפורים; כי המשיבה הודתה שנמנעה במכוון מלהביא עד שיעיד על האמור בראיה הנוספת; וכי המבקשת לא הייתה מסכימה להסדר שהוצע בבית משפט זה לו ידעה כי תתבקש העדת העד. בהחלטה מיום 7.2.2012 דחה בית משפט את הבקשה לעיון מחדש, בקובעו כי החלטתו מקיימת את פסק הדין המוסכם. עוד הבהיר בית המשפט כי הזמנתו של נציג רכבת ישראל לדיון נועדה לאפשר את הגשת המסמך כראיה ולא ניתן לשלול הצגת שאלות לעד בנוגע לראיה הנוספת, בכפוף למגבלות המתבקשות על-פי נסיבות המקרה ועל-פי דיני הראיות.

5.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוענת המבקשת כי החלטת בית משפט קמא עומדת בניגוד לפסק הדין המוסכם שקבע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הנמקה מחדש על בסיס החומר הקיים, למעט הראיה הנוספת שלהגשתה בלבד ניתן יהיה לעתור. לטענת המבקשת, הסכמתה להגשת בקשה להוספת הראיה נסמכה על כך שמסכת הראיות בתיק לא תיפתח מחדש ואילו החלטת בית משפט קמא מובילה לתוצאה זו. יתר על כן, כך נטען, פסק הדין המוסכם התיר למבקשת להגיש בקשה להוספת הראיה בנוגע למסמך אחד בלבד, להבדיל מזימון עד. לגישת המבקשת, אם רצתה המשיבה לשמור לעצמה את הזכות לזמן עד כלשהו לעדות היה עליה לעמוד על כך בעת שהתנהל הדיון בערעור בפני בית משפט זה ומשלא עשתה כן היא מנועה מלעשות זאת כעת. עוד טוענת המבקשת, כי משהתברר שהראיה הנוספת אינה קבילה היה מקום לדחות את בקשת המשיבה. כמו כן טוענת המבקשת כי בניגוד למה שקבע בית משפט קמא בהחלטה בבקשה לעיון מחדש, היא מעולם לא הסכימה להגשת הראיה הנוספת. לבסוף נטען כי גם לגופם של דברים מן הראוי היה לדחות את בקשת המשיבה, שכן הנימוק העיקרי שהועלה על-ידה בבקשה להגשת הראיה הנוספת היה כי ראיה זו לא הייתה קיימת במועד מתן פסק הדין המקורי ואולם, העובדות שבהן עוסקת הראיה אירעו זמן רב לפני שהוגשה התובענה כך שניתן היה כבר אז לזמן את נציג הרכבת למתן עדות.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ראשית, על-פי סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, ככלל, לא תינתן רשות ערעור על החלטה שעניינה הזמנת עדים, ואילו ההחלטה נשוא הבקשה דנן עניינה זימונו של נציג מטעם רכבת ישראל למתן עדות. שנית, גם בהינתן ייחודו של העניין שבפנינו המתייחס לאופן יישומו של פסק הדין המוסכם, דין הבקשה להידחות. בפסק הדין המוסכם נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין מפורט ומנומק, תוך שניתנה למבקשת אפשרות לעתור להגשת הראיה הנוספת ובית משפט קמא נדרש להכריע בה לאחר קבלת עמדות הצדדים. מעיון בהחלטותיו של בית משפט קמא עולה כי הוא לא התעלם מפסק הדין המוסכם ומטעם זה אף לא איפשר הגשת ראיות נוספות לתיק, בקובעו כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההסכמה שהושגה. החלטת בית המשפט לקבוע דיון לשם גביית העדות כאמור, נועדה לאפשר את הגשת הראיה הנוספת (ככל שכך יוחלט בסופו של יום), והיא נוגעת לסדרי הדין הכרוכים בכך, וניתנה לאחר שהייתה למבקשת מלוא ההזדמנות להשמיע את התנגדותה בעניין זה.

בהחלטה זו אין מקום להתערב.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.