רע"א 3615/22 יחזקאל ניסן ו-31 אח' נ. מנהלת תחבורה ציבורית בירושלים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים להכיר במסמכים מסוימים כראיות קבילות לאמיתות תוכנן, ולחלופין, להורות על זימון עדים והגשת המסמכים באמצעותם.

1.

ענייננו בשלוש תביעות כספיות שנדונו במאוחד (ת"א 4091-06-14, ת"א 29915-02-16 ות"א 26531-09-14) והוגשו על ידי המבקשים, בעלי עסקים ובתי עסק שטענו כי נפגעו עקב העבודות להקמת הרכבת הקלה בירושלים. התביעות הראשונות הוגשו בשנת 2014 וההליכים המקדמיים התנהלו בעיקרם בפני סגן הנשיא השופט מ' דרורי . לאחר פרישתו מכס השיפוט, הועבר הדיון בתביעות לשופטת ח' זנדברג והחל שלב ההוכחות.

2.

בתום ישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 30.11.2021, ולאחר שיג ושיח בין הצדדים, הודיעו ב"כ המבקשים כי הם מעוניינים לשקול לזמן עדים מסוימים. ביום 2.12.2021 – במועד שנקבע לסיום עדותו של עד התביעה האחרון ולאחר שהתקיימו כ-35 ישיבות הוכחות – הגישו המבקשים בקשה להכיר במסמכים שכונו על ידם "דוחות אודוין" ו"דוחות גדיש" (להלן יחד: המסמכים ) כראיות קבילות לאמיתות תוכנן; לחלופין, להורות על זימון הגורמים שערכו את הדוחות כעדים ולהגישם באמצעותם; ולחלופי חילופין, לקבוע כי עדי המשיבות-הנתבעות יחלו להיחקר מבלי לפגוע בזכות המבקשים להעיד את העדים שזימונם התבקש.

לטענת המבקשים, חברת גדיש שנשכרה על ידי המשיבה 1 (מנהלת התחבורה הציבורית בירושלים) לפקח על העבודות שביצעה המשיבה 4 (להלן: סיטיפס ), ערכה דוחות פיקוח המהווים ראיות כמעט יחידות לפעילות שנעשתה על ידי קבלני סיטיפס. כמו כן, בין סיטיפס למשיבה 2 ( המדינה ) התקיים הליך בוררות בקשר לפרויקט הרכבת הקלה, במסגרתו נערכה חוות דעת של מומחה הנדסי עצמאי ובלתי תלוי (להלן: אודווין ), ויש לקבל את חוות דעתו ומסמכים קשורים כראיה לאמיתות תוכנם. המבקשים טענו כי המסמכים צורפו לתצהירי עדות הראשית מטעמם; כי המסמכים או חלקם גולו על ידי מי מהמשיבות במסגרת הליכי גילוי המסמכים וכן צורפו לתצהירי העדות הראשית מטעמן כך שאין בהם כדי להפתיע את המשיבות; ומדובר בראיות בעלות משקל שיש להכיר בקבילותן, חרף התנגדות המשיבות.

3.

בו ביום קבע בית המשפט כי אין להכריע בשלב זה בבקשה לעניין קבילות הדוחות והורה למשיבות להגיב לבקשה לזימון עדים ולה בלבד. לאחר שהוגשו תגובות המשיבות ותשובת המבקשים לתגובותיהן, ניתנה ביום 18.3.2022 החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה.

בית המשפט עמד על כך שההליך בין הצדדים מתנהל מזה זמן רב, כשתצהירי הצדדים הוגשו כבר בשנים 2018-2017. כבר מראשית ההליך ולכל אורכו חזית המחלוקת בעניין המסמכים המדוברים הייתה ברורה, כשטענת המבקשים הייתה כי המסמכים קבילים כראיה לאמיתות תוכנם ובעלי משקל מכריע גם מבלי שעורכי המסמכים יעידו, בעוד שלטענת המשיבות המסמכים אינם קבילים ומשקלם אפסי בין אם עורכיהם יעידו בין אם לאו. הצדדים כלכלו את צעדיהם וניהלו את ההליך ואת חקירת עדי התביעה בהתאם לאמור, ואף הגיעו ביום 14.6.2020 להסדר דיוני לפיו "בעקבות

הערות

בית המשפט

אנחנו מסכימים שהנתבעים

לא

יחקרו

את

העדים

של התובעים מעתה ואילך על

דו"ח

אודווין, ולא תהיה

באי

החקירה

משום

הסכמה לקבילותו

של

הדו"ח, לגופו או

למשקלו, וכל טענות הצדדים

הן

בעניין

הקבילות

הן לגוף

הדברים

והן

בעניין המשקל

ישמרו להם לשלב הסיכומים. אי

החקירה

לא

תיזקף לחובת

הנתבעים [...] אנחנו מסכימים שאותה הסכמה תחול גם על דו"ח גדיש". אמנם במועד זה הודיעו המבקשים כי הם שומרים לעצמם את הזכות להגיש בקשה לזמן את מר אודווין ומר גדיש לעדות, אך מאז חלפה שנה וחצי, ולא ניתן הסבר לשיהוי בהגשת בקשתם, כשבינתיים פרשת התביעה הסתיימה והעדים נחקרו בהתאם להסדר הדיוני.

בית המשפט קבע כי העדת עורכי המסמכים לא תשנה ממש מטיעוני הצדדים, ובפרט לא במובן שיצדיק את "החזרת הגלגל לאחור" לאחר שהעדים נחקרו על פי קווי הגנה מסוימים ונוכח הזמן שחלף מאז קרות האירועים. בשורה התחתונה, לנוכח השיהוי בהגשת הבקשה; העדר שינוי נסיבות; סיום פרשת התביעה שנמשכה על פני 35 ישיבות; חקירת העדים ללא התייחסות למסמכים; ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים; אי תמיכת הבקשה בתצהיר; ומשמעות ההיעתרות לבקשה, שהינה במובנים רבים ניהול ההליך מחדש – נמצא כי דין הבקשה לזימון העדים להידחות. לצד זאת, בית המשפט הבהיר כי טענות הצדדים לעניין קבילותם ומשקלם של המסמכים שמורות להם לשלב הסיכומים, כפי שגם נקבע בהסדר הדיוני מיום 14.6.2020. בית המשפט הפנה להחלטתו מיום 2.12.2021 (היום שבו הוגשה הבקשה) וחזר וקבע כי אין מקום להכריע בסוגיית קבילות המסמכים בשלב זה, תוך חריגה מהמתכונת הדיונית שנהגה עד עתה ומההסדר אליו הגיעו הצדדים.

4.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקשים טענו כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו למקד את הדיון בבקשה לזימון עורכי המסמכים ולהותיר את ההכרעה בקבילות המסמכים לסוף ההליך. נטען כי עיקר המסמכים כבר מצויים בתיק בית המשפט ואף צורפו לתצהירי העדות מטעם המשיבות, כך שאין מדובר בראיות חדשות או מפתיעות, וכי בית המשפט התעלם מהחלטתו של המותב הקודם שדן בהליך (השופט דרורי ) מיום 23.2.2016 שקבע כי מסמכי הבוררות (מסמכי אודווין) יהוו ראיות בהליך, כששאלת

משקלם

תוכרע על יסוד טענות הצדדים. נטען כי לנוכח החלטת השופט דרורי לא הייתה צריכה עוד להתעורר מחלוקת באשר לקבילות דוחות אודווין, והצעת בית המשפט להסדר הדיוני נעשתה לאחר שחקירת 13 מעדי התביעה לא התמקדה בתוכן של דוחות אודווין וגדיש ומטעמים של יעילות ההליך. מכל מקום, כך לשיטת המבקשים, אין בהסכמה הדיונית כדי למנוע מהמבקשים להעלות את טענותיהם לעניין הקבילות לפני שלב הסיכומים; כבר במועד ההסכמה, המבקשים עמדו על זכותם לזמן את העדים, וב"כ המשיבות לא טענו באותו מועד כי זימון העדים יעקר מתוכן את ההסדר הדיוני או יפגע בהגנתם; וגם אם ההסדר הדיוני יצר הסתמכות כלשהי אצל המשיבות, היה נכון וראוי לסטות ממנו בנסיבות העניין. נטען, כי דחיית ההכרעה בשאלת קבילות המסמכים ואף דחיית הבקשה החלופית לזמן את עורכיהם, מותירה את המבקשים בחוסר וודאות דיוני ומהותי, מונעת מהם לכלכל את צעדיהם בהתאם לראיות הקבילות העומדות בפני בית המשפט, ובכך פוגעת בזכויותיהם.

המבקשים טענו כי בית משפט קמא שגה כשביסס את החלטתו על אמות המידה הנהוגות להכרעה בבקשה לצירוף ראיות חדשות, בעוד שבענייננו אין מדובר בזימון עדים לצורך הגשת ראיות חדשות אלא לצורך אימות דוחות שכבר הוגשו. קיומן של הראיות בחומר הראיות משליך על שיקולים נוספים שבית המשפט שקל וזקף לחובת המבקשים, כגון השיהוי והפגיעה הלכאורית בהגנת המשיבות. בית המשפט לא דן בחשיבות המסמכים והשלכותיהם על חקר האמת; ברלוונטיות של העדים שזימונם התבקש; ובנזק הדיוני הנטען למול תרומתם של המסמכים להכרעה הסופית בתביעות. בכך, שגה בית המשפט בבחינת השיקולים והאיזונים שערך ובקביעת מאזן הנוחות שבין הצדדים.

המבקשים הדגישו כי טרם הסתיימה פרשת התביעה וטענו, בין היתר, כי הכרעה בשאלת קבילות המסמכים בשלב הנוכחי לא תוביל לעיכוב בהליך; העובדה שהמשיבות חדלו מלחקור את העדים בשאלת הקבילות לא פגעה במי מהמשיבות; כי אין לייחס משקל לכך שלבקשה ולתגובה מטעם המבקשים לא צורף תצהיר, ולא היה טעם או הצדקה לפנות לעדים ולקבל את תצהיריהם; כי היה מקום לתת משקל למעמדן של המשיבות כרשויות ציבוריות או כגוף דו-מהותי; וכי בית משפט קמא התעלם מהחלטת השופט דרורי ומהטיעונים שהעלו המבקשים במסגרת תשובתם לתגובות המשיבות. המבקשים סבורים כי אין ממש בטענה כי הגשת המסמכים באמצעות עורכיהן תחזיר את הגלגל לאחור ותביא לניהול ההליך מחדש, והנזק שיגרם למשיבות מעיכוב ההליך ומהצורך לחקור עדים או להביא ראיות לסתור קטן לאין ערוך מהנזק שיגרם למבקשים. נטען כי מתן רשות ערעור דרוש על מנת למנוע את סרבולו של ההליך ומכיוון שמדובר בעדויות וראיות שעשויות להיות בעלות משקל בלתי מבוטל בהכרעתו הסופית של בית המשפט, ובשל כל האמור יש לקבל את טענותיהם.

5.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבות.

עיקר טרונייתם של המבקשים נוגעת להחלטתו של בית משפט קמא לדחות את ההכרעה בעניין קבילות המסמכים לשלב הסיכומים, שהרי אם תוכרע הבקשה ויקבע כי המסמכים הינם קבילים, תייתר הבקשה להעיד את עורכיהם. את עמדתי בהחלטות מהסוג דנן הבעתי בעבר, ואפנה להחלטתי ברע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ'

נורז'יק , פסקה 12 (23.4.2013) הנסבה גם היא על החלטה להותיר את ההכרעה בסוגית קבילות מסמכים ל"סוף הדרך":

"ה חלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות כגון דא [...] לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל'פלח' מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. [...].

יש שופטים אשר מקדישים משאבי שיפוט בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית וטרם שמיעת הראיות, ולבקשת מי מהצדדים מורים על מחיקת חלקים מתצהיר זה או אחר, פוסלים ראיה כזו או אחרת וכיו"ב. שופטים אחרים מעדיפים לדחות הכרעות של קבילות ורלוונטיות ככל שניתן לסוף הדיון. אעיד על עצמי, כי בשבתי כשופט בערכאות הדיוניות, העדפתי לנקוט בגישה בתרא, באשר פעמים רבות בעיות שנראו קרדינליות וסבוכות לפני תחילת מסע, נמוגו בהמשך הדרך. לעיתים, החלטה על מחיקה של חלקים מתצהיר או פסילת ראיה בשלב מקדמי, אף עלולה להתברר כהחלטה שגויה, מאחר שבקעת המחלוקת האמיתית נגלית אך בהמשך הדרך או בסופה. מנגד, יש לזכור כי בעל דין אמור לדעת מהן הטענות המשפטיות והעובדתיות עמן הוא צריך להתמודד, ובהתאם, כיצד עליו להיערך מבחינת עדים והבאת ראיות לסתור. לא ניתן אפוא לקבוע מסמרות, ושופט הערכאה הדיונית נדרש ל'תפירה ידנית' בכל תיק בהתאם למאפיינים הייחודיים של התיק ושל הנפשות הפועלות במסגרתו".

(וראו גם רע"א 2552/16 זינגר נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ , פסקה 36 (10.5.2016) . לעניין תחולת סעיף 1(4) לצו בתי המשפט ( סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור,

התשס"ט-2009 (להלן: הצו ) על החלטות קרובות ראו התייחסותי ב רע"א 7958/19 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלונית , פסקה 5 והאסמכתאות שם (13.2.2020). לעניין האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה הנוגעת להזמנת עדים, ראו החריג הקבוע בסעיף 1(5) סיפא לצו – "למעט החלטה על דחיית

בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת" ).

6.

בענייננו, בית המשפט ציין בהחלטתו כי לשני הצדדים טענות כבדות משקל בסוגיית קבילות ומשקלם של המסמכים, וכי אין להכריע בדבר עצם קבילותם בשלב הנוכחי, בטרם נשמעה פרשת ההגנה. החלטתו זו

היא מסוג ההחלטות הקשורות במישרין לאופן ניהול ההליך, וכאמור לעיל, לנוכח היכרותה והתמצאותה של הערכאה הדיונית בתיק, ההתערבות בהן תיעשה במשורה . מה גם שבענייננו בית המשפט המחוזי נסמך על ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים אשר תוכנו צוטט לעיל, וההסדר מדבר בעד עצמו. בהינתן הסכמת הצדדים שלא לחקור את העדים על המסמכים ולשמור טענותיהם לשלב הסיכומים, אין המבקשים יכולים להיתלות כעת בהחלטתו המוקדמת של השופט דרורי , מה עוד שלא הוברר מדוע השתהו המבקשים בהגשת הבקשה לזמן את עורכי המסמכים שהוגשה רק שנה וחצי לאחר ההסדר, עם סיומה של פרשת התביעה. בית המשפט לא סתם את הגולל על אפשרות המבקשים להסתמך על המסמכים, כשלשיטתו, העדת עורכי המסמכים לא תשנה שינוי של ממש מטיעוני הצדדים בעניין. לנוכח כל האמור, ובהתחשב בשלב שבו מצוי ההליך, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא הן בשאלת הקבילות הן בעניין זימון העדים, כך שדין הבקשה להידחות.

7.

ולפני סיום, לא ניתן להתעלם ממועד הגשת הבקשה שלפניי, שהתקבלה לרישום ביום 31.5.2022, בתום התקופה הקבועה להגשת בקשת רשות ערעור לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (וזאת תוך התחשבות בשביתת עובדי מערכת בתי המשפט).

בקשת המבקשים הביאה לביטול מועדי ההוכחות שנקבעו, ובהחלטה מושא דיוננו התבקשו הצדדים להגיש מועדים מוסכמים לצורך שמיעת פרשת ההגנה וסיומה. עיון במערכת נט המשפט מעלה כי בעקבות כוונת המבקשים להגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי, התבקשו בקשות להארכת המועד להגשת המועדים המוסכמים, ונכון למועד כתיבת שורות אלה דיוני ההוכחות טרם נקבעו. נזדמן לי להעיר לא מכבר, כי " קביעת רף עליון למועד להגשת בקשת רשות ערעור, אינה פוטרת את בעלי הדין מהחובה לפעול על פי עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, ובכללם החובה לנהוג בהגינות דיונית ולסייע לבית המשפט לנהל את ההליך באופן יעיל. צורך זה מתחדד כאשר מדובר בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, שלעתים ההמתנה לבירורה עשויה לגרום לעיכוב ההליך העיקרי" ( רע"א 2631/22 פלוני נ' המרכז הרפואי המשולב ע"ש שיבא תל השומר , פסקה 7 ( 24.4.2022 )). הדברים מודגמים באופן ברור במקרה שלפנינו.

8.

סוף דבר, שהבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובה, לא יעשה צו להוצאות.