רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' נאות-פרי ) מיום 24.7.2014 בה חויבה המבקשת בהפקדת ערובה בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב.

1.

המבקשת (להלן: החברה ) עסקה במועדים הרלוונטיים בהפעלה וניהול של מוסד רפואי פסיכו-גריאטרי בשם רפיח בית החלמה בע"מ (להלן: המוסד ). בין החברה למשיב נכרתו הסכמים לפיהם הוא הפנה אליה מטופלים ומימן את הוצאות האשפוז. בשנת 2005 חדל המוסד לפעול ועובדיו פתחו בהליכי פירוק נגד החברה וצו לפירוקה ניתן על ידי בית המשפט במהלך חודש יולי 2005. במהלך חודש יוני 2012 הגיש מפרק החברה, באישור בית המשפט של פירוק, תביעה נגד המשיב לבית המשפט המחוזי לתשלום סך של כשבעה מיליון ש"ח. לטענת המפרק נמנע המשיב מלשלם את דמי האשפוז לפי הסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 1999 וכן לפי התחייבויות מאוחרות לכאורה מצידו בשנים 2000 ו-2001, ועקב כך נוצרו חובות שהובילו בסופו של יום לפירוקה של החברה. המשיב מצדו כפר בחובות הנטענים והכחיש כי הוא נושא באחריות למצבה הכלכלי של החברה ולכך שהגיעה עדי חדלות פירעון. עוד טען המשיב כי התביעה הוגשה בשיהוי רב.

2.

בחודש מאי 2014 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט קמא לחיובה של החברה בהפקדת 50,000 ש"ח כערובה להבטחת הוצאותיו וזאת לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ) ולפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין

האזרחי ). בהחלטתו מיום 24.7.2014, קיבל בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בקובעו כי החברה לא הוכיחה שתוכל לשאת בתשלום הוצאות המשיב, ככל שתדרש. זאת בפרט נוכח העובדה, בה לא כפרה החברה, כי חובותיה בתיק הפירוק נאמדים בסך של למעלה מ-30 מליון ש"ח וכי קיבלה פטור מתשלום אגרת בית משפט. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עיקר החובות בתיק הפירוק הם כלפי המדינה - רשות המיסים והמוסד לביטוח לאומי והוסיף וקבע כי הליכי פירוק אינם מקנים פטור אוטומטי מהפקדת ערובה אם כי הם נתון שיש להביא בחשבון בקביעת גובה הערובה. בית המשפט בחן האם מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה וקבע כי העובדה שהמשיב הוא מדינת ישראל אינה מצדיקה מתן פטור מהפקדת ערובה והוסיף כי לא נעלמה מעיניו העובדה שבית המשפט הדן בהליך הפירוק אישר את הגשת התביעה הנוכחית ולכך יש אמנם משקל אולם מנגד יש לציין כי הלכה למעשה, במידה ותתקבל התביעה הכספים שישולמו יועברו מן המשיב לקופת הפירוק ומשם לפחות ברובם למשרד האוצר. על כן לא ברור האם ישנה תכלית בניהול ההליכים השונים במקביל. אשר לסיכויי ההליך קבע בית המשפט כי אינו רואה מקום להידרש לשאלה זו שכן המחלוקות בין הצדדים מערבות שאלות של עובדה ומשפט ונוכח השיהוי בהגשת התביעה המשפיע על בירור חלק מהנתונים, ניתן לומר שאין מדובר בהליך חסר סיכוי מצד אחד או בעל סיכויים גבוהים מן הצד השני. בהקשר זה אף נקבע כי לא ניתן לומר בשלב זה שטענות ההגנה של המשיב הן אכן מסוג "הודאה והדחה" כטענת החברה. אשר לסכום הערובה קבע בית המשפט, כי עשויה להתקיים זיקה בין סכום הערובה לסכום התביעה, המשליך על משך ניהול ההליך וההוצאות שידרשו, וסכום הערובה הועמד, אפוא, על 25,000 ש"ח כולל מע"מ.

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוענת החברה כי קופת הפירוק ריקה וכי התביעה הינה הנכס היחיד שלה ומשכך חיובה בהפקדת ערובה עשוי למנוע ממנה את זכות הגישה לערכאות ולהסב לה נזקים כבדים. עוד טוענת החברה כי אין להתחשב בשאלת יכולתה הכלכלית מקום שבו המשיב הוא שגרם למצבה הכלכלי הקשה. החברה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט העלה טענות מיוזמתו וכי יש לה נושים נוספים זולת רשות המיסים והמוסד לביטוח לאומי וכי במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא העלה המשיב טענות סותרות לעניין מצבה הכלכלי. עוד נטען כי המשיב לא תמך את בקשתו בתצהיר וכי חובות החברה פחותים מ-30 מליון ש"ח. עוד מציינת החברה כי הבקשה דנן הוגשה בשיהוי ובמטרה לסכל את ניהול ההליך וכי יש ליתן משקל לסיכוייה הטובים של התביעה, שהינה תביעה פשוטה אשר הגשתה אושרה על ידי בית המשפט הדן בהליך הפירוק. החברה חוזרת על טענתה כי טענות ההגנה של המשיב הן ברובן מסוג "הודאה והדחה" הסותרות טענות שהעלה בהליכים קודמים.

4.

המשיב מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי ומוסיף כי אין עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב של בית המשפט לחייב את החברה בהפקדת ערובה. לטענתו החברה לא עמדה בנטל להוכיח כי קיימים טעמים מיוחדים שיצדיקו להימנע מחיובה בערובה במיוחד נוכח העובדה שהיא מצויה בהליכי פירוק והינה חסרת פעילות כלכלית וכי חובותיה נאמדים בשלושים מיליון ש"ח על פי דו"ח המפרק הזמני שצרפה החברה עצמה לבקשתה לפטור מאגרה. המשיב מוסיף וטוען כי גם אם מדובר בסכום נמוך יותר, החברה לא תוכל לעמוד בתשלום ההוצאות, ככל שיידרש ועוד הוא טוען כי בשלב זה אין מקום להעמיק חקר בשאלת סיכויי ההליך וכי סכום הערובה שנקבע אינו גבוה ומכל מקום הוא אינו נושא באחריות למצבה הכלכלי של החברה.

להשלמת התמונה יצוין כי לצד הגשת בקשת רשות הערעור עתרה המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה נושא הבקשה ומשהמשיב לא התנגד לבקשה, עוכב ביום 26.10.2014 ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה אחרת.

5.

דין הבקשה להידחות.

על פי סעיף 353א לחוק החברות, מקום בו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ניתן לחייב אותה לבקשת הנתבע במתן ערובה מספקת, אלא אם כן הוכיחה החברה-התובעת כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה במתן ערובה, כאמור. הנה כי כן, הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה-התובעת מהפקדת ערובה מוטל עליה, שכן הכלל הוא חיוב החברה בהפקדת ערובה והפטור הוא החריג , אשר יחול רק מקום שבו הראתה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, או שהוכיחה נסיבות אחרות המצדיקות את הפטור. בהקשר זה יש לבחון, בין היתר, את מצבה הכלכלי וכן את סיכויי התביעה אם כי, ככלל, אין לערוך בחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עוד נפסק כי משהגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב את החברה-התובעת בהפקדת ערובה עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פיסקאות 13-12 (11.12.2009) (להלן: עניין הנדסה ממוחשבת ) ;

רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ , פיסקה 5 (23.5.2011) (להלן: עניין באר טוביה ); ר ע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר , פיסקה 6 (13.7.2008);

רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' אלי עד שינוע בע"מ , פיסקה 6 (29.12.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 742-740 (מהדורה אחת עשרה, 2013)).

6.

התובעת בענייננו היא חברה שנקלעה להליכי פירוק בשל חדלות פרעון. ברי על כן כי מצבה הכלכלי מצדיק לכאורה הטלת חיוב להפקדת ערובה להוצאות. השאלה אם חובותיה מגיעים כדי 30 מליון ש"ח, כטענת המשיב, או שהינם בסכום נמוך יותר אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, והיא מתחזקת נוכח טענת החברה עצמה כי קופתה ריקה. עם זאת, כאשר מדובר בתביעה המוגשת על ידי חברה בפירוק, קיים אינטרס חשוב נוסף שיש להביאו במניין השיקולים. מדובר באינטרס החורג מן האינטרס הרגיל שיש לחברה פעילה בגביית חובותיה וכוונתי לאינטרס העומד ביסוד הליך הפירוק כולו והוא - אינטרס הנושים המשוועים לכך שכספים המגיעים לחברה ימצאו את דרכם אל קופת הפירוק וישמשו לפירעון ולו מקצת חובותיה של החברה כלפיהם. אינטרס זה מן הראוי, אפוא, כי יובא אף הוא בחשבון על ידי בית המשפט בבואו להחליט בבקשה להטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה החברה שבפירוק. אכן, אין מדובר בשיקול המאפיל על כל יתר השיקולים אך מדובר בשיקול אשר בהחלט מן הראוי ליתן עליו את הדעת בהקשר זה.

בענייננו החברה משליכה את עיקר יהבה על סיכוייה הטובים של התביעה. בדחותו את עמדתה זו סבר בית המשפט קמא כי סוגיה זו אינה ניתנת להכרעה מובהקת בשלב זה וממילא לא ניתן להגדיר את סיכויי התביעה כגבוהים עד כדי כך שהדבר מצדיק לפטור אותה כליל מהפקדת ערובה להוצאות. קביעתו זו של בית המשפט קמא מקובלת עליי. כמו כן ברור כי נוכח מצבה הכלכלי של החברה בפירוק ומשלא הוכח על ידה אחרת, לא יהיה בידיה לשאת בהוצאות שתיפסקנה לחובתה, אם תידחה התביעה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי סכום הערובה שנקבע -

25,000 ש"ח - הוא סביר ומידתי והוא מאזן כראוי בין מכלול השיקולים אשר יש להביאם בחשבון במקרה דנן (ראו והשוו: עניין הנדסה ממוחשבת , פסקה 16; עניין באר טוביה , פסקה 6).

מטעמים אלו כולם, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.