רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ. ג. טלי עד שינוע בע"מ

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ה' עובדיה) מיום 27.11.2011, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים והורה למבקשת להפקיד סך של 35,000 ש"ח כערובה להבטחת הוצאות המשיבים. כמו כן עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.

אלה, בתמצית, העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

1.

המבקשת היא חברה העוסקת בייצור, פיתוח ושיווק מתנות, חפצי אמנות ומזכרות בתחום היודאיקה. המשיבה 1 היא חברה שהעניקה למבקשת שירותי עמילות מכס במשך כחמש-עשרה שנים והמשיב 2 הוא מנהלה של המשיבה 1 ובעל השליטה בה. המשיבה 3 היא חברה שהקים המשיב 2 העוסקת אף היא, בין היתר, ביבוא ובשיווק מוצרי יודאיקה. יסודה של הבקשה שבפניי בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים בגין הפרת חובות חקוקות, ביצוע עוולות מסחריות, גזל סודות מסחריים, גזל מוניטין ועשיית עושר ולא במשפט. התביעה הוגשה ביום 6.6.2011 לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר הורה ביום 22.9.2011 - לבקשת המבקשת ובהסכמת הצדדים - על תיקונה והעברתה לבית המשפט המחוזי מרכז, תוך חיוב המבקשת בתשלום הוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח. על-פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, במסגרת תפקידם כעמילי מכס קיבלו המשיבים 1 ו-2 לידיהם רשימות ספקים ומסמכים שונים בהם פורטו מידע עסקי וסודות מסחריים של המבקשת. עוד נטען כי לאחר שהמשיב 2 הודיע במפתיע על החלטתו להפסיק לעבוד עבור המבקשת כעמיל מכס, נדהמה היא לגלות מפיו כי הוא פתח חברה מתחרה לעסקיה, תוך שהוא מתבסס לטענתה על הידע שצבר בעבודתו עימה ואף מעסיק בחברה זו עובד לשעבר שלה. בנוסף נטען, בין היתר, כי המשיבים 2 ו-3 פנו לפחות לשני ספקים של המבקשת בסין, שפרטיהם ידועים להם בעקבות עבודתו של המשיב 2 עבורה, וקיים חשש שהם יפנו לספקים נוספים. המבקשת עתרה אפוא למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים ליצור קשר ולהזמין סחורות בנושא יודאיקה מכל הספקים עימם היא עובדת ובהם טיפלו המשיבים 1 ו-2 במסגרת עבודתם כעמילי מכס שלה. בנוסף התבקש בית המשפט המחוזי ליתן צו למתן חשבונות, שיאפשר למבקשת להעריך את נזקיה, וכן התבקש היתר לפיצול סעדים.

2.

ביום 31.10.2011 הגישו המשיבים לבית משפט קמא בקשה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם במידה שהתביעה תידחה. הבקשה הושתתה על העובדה שהמבקשת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, וככזו חלה עליה הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ), הקובעת כי:

"353 א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

בהפנותם להוראת סעיף 353א הנ"ל לחוק החברות ובהסתמך על פסיקתו של בית משפט זה ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (טרם פורסם, 13.7.2008) (להלן: עניין נאות אואזיס ) טענו המשיבים כי קמה חזקה לפיה יש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה אלא אם מתקיימות נסיבות שאינן מצדיקות זאת, או אם תוכיח המבקשת את איתנותה הכלכלית ואת יכולתה לשאת בהוצאות המשיבים היה ותביעתה תידחה. בנסיבות המקרה דנן, כך הוסיפו המשיבים וטענו, יש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה ולו בשים לב לכך שהיא טרם שילמה את ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בבית משפט השלום.

3.

המבקשת טענה בתגובה כי דין הבקשה להימחק על הסף משום שלא נתמכה בתצהיר אף שהועלו בה טענות עובדתיות ביחס למצבה הכלכלי. כמו כן נטען כי נטל ההוכחה בבקשה להפקדת ערובה מוטל על כתפי הנתבע מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). המבקשת הוסיפה וטענה כי חיובה בהפקדת ערובה יפגע באופן קשה ובלתי מידתי בזכויותיה החוקתיות, כי סיכויי התביעה טובים ולמצער אין מדובר בתביעת סרק. עוד נטען כי מצבה הכלכלי של המבקשת יאפשר לה לשלם את הוצאות המשיבים ללא קושי וכראיה לכך צירפה המבקשת אישור מרואה החשבון שלה בו נאמר: "כרואה החשבון של חברתכם ולפי בקשתכם, אני מאשר שחברתכם הינה עסק חי ובעלת כושר פרעון חובות ( Solvency )".

לבסוף, צוין בתגובת המבקשת בפני בית משפט קמא כי "ביום 31.11.11 שלחה [המבקשת] לב"כ ה[משיבים] שיק לתשלום ההוצאות שנפסקו, כך שמתייתר הצורך לדון בטענה זו, ואין בה כדי להשפיע על סיכוי טענות [המבקשת] להתקבל כנגד בקשה זו".

בתשובה לתגובה טענו המשיבים, בין היתר, כי המבקשת לא הציגה נתונים וראיות שיש בהם כדי להצביע על יציבות כלכלית וכי אין להם ידיעה על מצבה של המבקשת "... פרט לחוב בגין הוצאות, אשר שולם, כשבעה ימים לאחר חלוף המועד ולאחר שעניין זה עלה בבקשה להפקדת ערובה".

4.

בהחלטתו מיום 27.11.2011 נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים בקובעו כי המסגרת הנורמטיבית לבחינתה היא סעיף 353א לחוק החברות, ולא תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט ציין כי בהצעת תיקון מס' 3 לחוק החברות - במסגרתו הוסף סעיף 353א (הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 638) - נאמר כי הכוונה היא להחזיר ל חוק החברות

את סעיף 232 ל פקודת החברות , התשמ"ג-1983 (שבוטל עם חקיקת חוק החברות) וזאת כדי להבהיר כי לא הייתה כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו "כללים מיוחדים" בנוגע לחיוב חברה תובעת במתן ערובה להוצאות נתבע. בהסתמכו על ההחלטה בעניין נאות אואזיס קבע בית המשפט כי אותם "כללים מיוחדים" עניינם בחזקה לפיה חברה בעירבון מוגבל מחויבת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות נתבע שדרש זאת, אך חזקה זו ניתנה לסתירה בשתי דרכים: אם הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע במידה שיזכה בדין, או אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בערובה.

בנסיבות העניין, כך נקבע, המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא סתרה את החזקה האמורה, שכן היא הסתפקה בצירוף אישור רואה-חשבון "המנוסח באורח סתמי וכללי ונעדר אסמכתאות", שאינו מאפשר לגבש תמונה ביחס ליציבותה הכלכלית. בית המשפט הוסיף וציין כי המבקשת לא שילמה למשיבים את ההוצאות בהן חויבה בבית משפט השלום והדבר מהווה טעם נוסף לקבלת הבקשה, שכן אם נתקלו המשיבים בקשיים לגבי גביית הוצאות שנפסקו בהליך ביניים, קל וחומר שעלולה להתעורר בעיה אם ייפסקו הוצאות לחובת המבקשת בתום הליך ארוך של הוכחות. נוכח האמור הורה בית המשפט למבקשת להפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 31.12.2011 סך של 35,000 ש"ח כערובה להבטחת הוצאות המשיבים, בקובעו כי אם לא תעשה כן תידחה התביעה.

5.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוענת המבקשת כי בית משפט קמא סטה מן הכלל לפיו חיובו של תובע בהפקדת ערובה שמור לנסיבות חריגות וקיצוניות שאינן מתקיימות במקרה דנן, וכי המשיבים הטעו בחוסר תום לב את בית המשפט בעניין תשלום ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום. לטענתה, בהחלטת בית משפט השלום מיום 22.9.2011 נפסק כי עליה לשלם למשיבים הוצאות בסך של 3,000 ש"ח ללא תוספת מע"מ, אך במסגרת תשובתם לבקשתה להשבת אגרה ביקשו המשיבים להורות כי יועבר אליהם סך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המבקשת טוענת כי ביום 31.11.2011 (הכוונה היא ככל הנראה ליום ה', 3.11.2011) היא שלחה לבא-כוח המשיבים המחאה על הסכום האמור ומכל מקום סכום ההוצאות שנפסק שולם. עובדה זו הובאה בפני בית משפט קמא במסגרת תשובת המבקשת לבקשה להפקדת ערובה אך בית המשפט התעלם מכך והדבר הוביל לחיובה בהפקדת הערובה.

המבקשת טוענת כי יהיה באפשרותה לשלם את הוצאות המשיבים, ככל שהדבר יידרש, והיא סבורה כי שגה בית משפט קמא בקובעו שאין די באישור רואה החשבון שצירפה לצורך הוכחת יכולתה הכלכלית. לדבריה, היא מתנהלת מול ספקים רבים, משלמת את מלוא חובותיה ואיתנותה הכלכלית מוכחת מזה שנים ומנגד, המשיבים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם אף שהנטל לעשות כן מוטל על כתפיהם. על כן, כך טוענת המבקשת, שגה בית משפט קמא בחייבו אותה בהפקדת ערובה, ולחלופין היא טוענת כי לא היה מקום לחייבה ב"סכום עתק" של 35,000 ש"ח תוך פגיעה בזכויותיה החוקתיות. בנוסף שבה המבקשת על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא ובהן הטענה כי הבקשה להפקדת הערובה לא נתמכה בתצהיר, כי היא אינה מנומקת כנדרש וכי המשיבים נמנעו מלציין בה פרטים מהותיים ורלוונטיים הידועים להם ביחס לחוסנה הכלכלי. המבקשת שבה גם על יתר טענותיה לפיהן הבקשה לוקה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב דיוני והוגשה בשלב מוקדם בו טרם ניתן להעריך את סיכויי התביעה. עוד נטען כי החלטתו של בית משפט קמא פוגעת באופן קשה ובלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות של המבקשת ובזכות הקניין שלה ולבסוף היא טוענת כי סיכויי התביעה להתקבל טובים. בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המבקשת כי אם לא יעוכב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא היא תמצא עצמה מול שוקת שבורה ולא יהיה ביכולתה לגבות בחזרה את הכספים שישולמו למשיבים במידה שתבוטל ההחלטה.

6.

לאחר שעיינתי בטענות המבקשת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיבים. ממילא, יש לדחות גם את הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתה.

אכן, צדק בית משפט קמא בקובעו כי מקום שבו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, כבענייננו, חל ההסדר שבסעיף 353א לחוק החברות ומכוחו ניתן לחייב את החברה-התובעת לבקשת הנתבע בהפקדת ערובה להוצאותיו אלא אם כן הנסיבות אינן מצדיקות זאת - והנטל להוכיח את הדבר מוטל על החברה - או אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. במקרה דנן סבר בית משפט קמא כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שתוכל לשלם את הוצאות המשיבים אם יזכו בדין, שכן אין באישור רואה החשבון הלאקוני שצירפה, ואף לא בטענותיה הכלליות על עמידה בתשלום חובותיה, כדי להוות הוכחה מניחה את הדעת בדבר איתנותה הכלכלית. העובדה כי בשלב כלשהו טרם מתן ההחלטה בבקשה שולם על-ידי המבקשת סכום ההוצאות שבו חויבה על-ידי בית משפט השלום, והעובדה שבית המשפט המחוזי לא נתן לכך ביטוי בהחלטתו, אין בה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט. קביעתו השגויה כי סכום ההוצאות האמור (3,000 ש"ח) טרם שולם על-ידי המבקשת (אף שהמשיבים ציינו בתשובתם כי בינתיים שולם הסכום), לא שימשה נימוק מרכזי בהחלטת בית המשפט ומכל מקום, גם בלא טעם זה לא עלה בידי המבקשת להציג נימוק משכנע מדוע יש לסטות במקרה דנן מן הכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות ולהימנע מלחייבה בהפקדת ערובה. בנסיבות העניין אף לא היה מקום לייחס משקל מכריע לסיכויי התביעה, משלא נראה כי ניתן להעריכם בשלב זה כגבוהים במיוחד או כקלושים במיוחד.

סכום הערובה שנקבע במקרה דנן - 35,000 ש"ח - נראה אף הוא סביר ומידתי בהתחשב, בין היתר, בהיקף הסוגיות העומדות לדיון (לשיקולים שיש לאזן ביניהם בהקשר זה ראו: רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.2.2009); רע"א 857/11

מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (טרם פורסם, 23.5.2011)) .

7.

סיכומו של דבר - בקשת רשות הערעור נדחית ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע. הואיל ולא נתבקשה תגובת המשיבים, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

לפנים משורת-הדין ובהתחשב בכך שהמועד האחרון שנקצב למבקשת להפקדת הערובה חולף ביום 31.12.2011, שהוא יום שבת, מוארך בזאת המועד להפקדת הערובה עד יום 3.1.2012.