רע"א 87/18 יוסף אדרי נ. יעקב סאייג

1.

בקשת רשות הערעור שבכותרת מופנית כלפי ההחלטה במסגרתה פטר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 22664-11-17; השופט י' פרסקי ) את מבקש 1 ממתן ערובה לתשלום הוצאות המשיבים במסגרת תביעה שהגיש נגדם, אך חייב את מבקשת 2 – התובעת הנוספת וחברה בע"מ (להלן: החברה ) – במתן ערובה כזו, בסך 25,000 ₪. זאת, בהתחשב "במכלול" השיקולים, לרבות סיכויי התביעה ו"בקשיים לכאורה של התובעים".

המבקשים משיגים על חיובה של החברה בערובה, וטוענים כי החלטת בית המשפט קמא מבוססת על הנחה שגויה בדבר הליכי הוצאה לפועל הננקטים נגדה – שעה שהליכים אלה מתנהלים, למעשה, רק כנגד מבקש 1. למעלה מכך, הם טוענים כי החברה הוכיחה באופן פוזיטיבי את יכולתה לשלם את הוצאות המשיבים, אם יתעורר בכך הצורך. בהקשר זה, הוצגו אישור רואה החשבון של החברה בדבר איתנותה הפיננסית, וכן העברה של 215,000 ₪ מחשבון החברה לידי המשיבים, בהתאם להחלטה בה נתן בית המשפט קמא תוקף להסכמת הצדדים. המבקשים מוסיפים כי כתב התביעה שהגישו מעלה טענות כבדות משקל בדבר הנזק שגרמו המשיבים לחברה, ואף משום כך אין לחייבה בערובה.

בתשובתם, הדגישו המשיבים כי, לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, חיוב חברה בע"מ במתן ערובה להוצאות הוא ברירת המחדל, וכי נטל הוכחת החריגים לחיוב כזה מוטל על כתפי החברה. לדעתם, ברירת מחדל זו היא העומדת מאחורי החלטת בית המשפט קמא ולא הליכי ההוצאה לפועל שהוזכרו רק כרקע כללי. לגופם של דברים, המבקשים טוענים כי רכוש החברה משועבד במלואו, וכי הקשיים הכלכליים שעליהם הצהיר מבקש 1 בהליכים אחרים – לרבות בקשה להסדר תשלומים בסך 150 ₪ בלבד בחודש בהליכי ההוצאה לפועל – מקרינים ומעידים על מצב החברה, שכן מבקש 1 הוא בעל המניות היחיד בה. אשר לאישור רואה החשבון, המשיבים סבורים כי מדובר "בהצהרה כללית וסתמית" שאינה מתייחסת לחובותיה של החברה, ולשעבודים הרובצים על נכסיה. בהתחשב בהיקף התביעה הנוכחית, ובגלגוליו הקודמים של הסכסוך בין הצדדים, מסכמים המשיבים כי סכום הערובה בה חויבה החברה "צנוע ביותר", ואין עילה להתערב בו.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות על חיוב תובעים במתן ערובה להוצאות הנתבעים – אלא אם יש בהן משום פגיעה לא מידתית בזכות הגישה לערכאות או בזכות הקניין ( רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ , פסקה 5 (14.2.2016)). במקרה שלפנינו, לא עלה בידי המבקשים להצביע על פגיעה כזו.

3.

אכן, הרטוריקה בה נקט בית המשפט מעוררת קושי מסוים. כאמור, בית המשפט נימק את החלטתו, בין היתר, "בקשיים לכאורה של התובעים", כפי שהם עולים מטענות הצדדים – אשר הזכירו הליכי הוצאה לפועל ופסק דין שניתן לזכות המשיבים. ברם, מתשובת המשיבים עולה שאין מחלוקת כי פסק הדין וההליכים שננקטו בעקבותיו עסקו רק בעניינו של מבקש 1. אפשר, אפוא, לטעון כי בהחלטה ניתן משקל מסוים להנחות עובדתיות שגויות בנוגע למצבה הכלכלי של החברה ולהיקף חובותיה. עם זאת, כפי שאבהיר מיד, אין בכך כדי להשליך על התוצאה הסופית.

כפי ששב בית המשפט קמא והדגיש בהחלטתו, סעיף 353א לחוק החברות מורה כי תובעת שהיא חברה בעירבון מוגבל תחויב, לבקשת הנתבע, במתן ערובה להוצאותיו – אלא אם הוכיחה שיהיה ביכולתה לשלם הוצאות אלה, או שבית המשפט סבר כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות" חיוב בערובה. הסדר זה, המגדיר את החיוב כברירת המחדל, נועד למנוע שימוש פסול באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומשקף תפיסה לפיה "זכות הגישה לערכאות של חברה, שהיא אישיות משפטית נטולת קיום 'טבעי', משמעותית פחות" ( רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 3 (2.10.2017) ). מעיון בחומר עולה כי החברה לא השכילה להוכיח יכולת לתשלום עתידי של ההוצאות – ולא הציגה עילת פטור חלופית.

4.

אמנם, בנסיבות אחרות ייתכן שניתן היה לייחס משקל רב יותר לאישור רואה החשבון של החברה, הגם שלא צורפו לו הדו"חות הכספיים עצמם, והוא אינו פורש את תמונת החוב המלאה – להבדיל מן ההתחייבויות השוטפות (ראו והשוו רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' טלי עד שינוע בע"מ , פסקה 6 (29.12.2011)). אולם, נוכח קיומן של אינדיקציות שונות לגבי מצב החברה, אין באישור חלקי זה כדי להרים את נטל ההוכחה לפי סעיף 353א לחוק החברות.

כך, למשל, יש היגיון בטענת המשיבים כי מצבו הכלכלי של מבקש 1 – שעל פי עדותו (בפסקה 2 לבקשה הנוכחית) הוא בעל המניות היחידי בחברה – עשוי להקרין ולהעיד גם על מצב החברה. שעה שמבקש 1 טען בהליכי ההוצאה לפועל כי אין ביכולתו לשאת בתשלומים העולים על 150 ₪ בחודש, ואף קשר זאת בהכנסתו הדלה מן החברה, יש בכך כדי לעורר תהיות לגבי מצבה הכלכלי של האחרונה. במובן זה, הליכי ההוצאה לפועל מהווים שיקול רלוונטי בענייננו, הגם שהחברה אינה מעורבת בהן במישרין. לצד זאת, נודעת משמעות גם לתיאור המופיע בפסקה 24 לכתב תביעה שהגישו המבקשים בחודש נובמבר 2017, וצורף כנספח ד' לבקשה דנן, בנוגע למצב החברה.

נוכח האינדיקציות האמורות, אין באישור הכללי של רואה החשבון – או בהצלחת החברה לשאת כעת בתשלום של 215,000 ₪ – כדי למלא אחר דרישת החוק, ולהוכיח יכולת עתידית לתשלום ההוצאות.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ₪.