רע"א 4595/16 המועצה המקומית בית אריה נ. ע.ל גבור בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון ) בת"א 54644-09-14 מיום 15.5.2016, במסגרתה פטר את המשיבה מהפקדת ערובה להוצאות המבקשת במקרה ותידחה תביעתה של המשיבה נגדה.

רקע

1.

ביום 23.9.2014 הגישה המשיבה תביעה על סך כ-11 מיליון ש"ח כנגד המבקשת, בגין אי-תשלום המבקשת על עבודות שביצעה עבורה המשיבה. לטענת המשיבה, לא קיבלה עבור עבודות אלה את תמורתן המלאה.

2.

ביום 21.2.2016 הגישה המבקשת בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ). זאת, נוכח מצבה הכלכלי הירוד הנטען של המשיבה, הבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהגישה שלוש תביעות נפרדות כנגד המבקשת "בסכומי עתק מופרכים", המעידים על כך שסכומים אלו דרושים לה במסגרת פעילותה והתחייבויותיה.

3.

בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 15.5.2016, כאמור לעיל. בית המשפט הטעים כי במוקד הדיון עומדת שאלת איתנותה הכלכלית של המשיבה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי המשיבה הינה "חברה פעילה וחיה"; כי לבעליה "הנכונות וגם היכולת" להזרים אליה כספים, ונדמה כי אף עשה כן "לפני זמן לא רב"; וכי הדוחות הכספיים שלה (לשנת 2014) אינם מלמדים על סיכון פיננסי חריג. עוד נדרש בית המשפט להחלטה מיום 8.11.2015 שנתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתביעה אחרת של המשיבה כנגד המבקשת (ת"א 58764-05-15, השופטת ע' רביד ) (להלן: ההחלטה האחרת ). במסגרת החלטה זו, בחן בית המשפט את איתנותה הכלכלית של המשיבה והגיע לכלל מסקנה כי מוצדק להורות לה להפקיד ערובה להוצאות המבקשת, על סך של 100,000 ש"ח. אף על פי כן, קבע בית המשפט בהליך דנן, כי "אין דעתו" כדעה שנפסקה בהחלטה האחרת ופטר את המשיבה מהפקדת ערובה.

מכאן בקשת רשות הערעור ש לפנַי.

תמצית הטענות בבקשה

4.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו בדבר איתנותה הכלכלית של המשיבה. על מנת לבסס טענה זו, סוקרת המבקשת את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, וטוענת כי הן דווקא מוכיחות על העדר איתנות כלכלית מצד המשיבה. כך לדוגמא, נטען כי שגה בית המשפט עת ייחס "משמעות חיובית" לעובדה כי בעליה של המשיבה הזרים אליה כספים, כיוון שעובדה זו מלמדת דווקא כי מצבה הכלכלי אינו שפיר.

5.

בתשובתה לבקשה, מטעימה המשיבה כי החלטות מעין דא מסורות לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי מצבה הכלכלי איתן ואינו מעלה חשש לאי-תשלום הוצאות המבקשת. בתוך כך, סוקרת המשיבה את נתוניה הכספיים.

הכרעה

6.

כלל נקוט בידינו, כי ההכרעה האם להורות על מתן ערובה מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, כך שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה [ראו, למשל: רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ , פסקה 4 והאסמכתאות שם (14.2.2016)]. אמנם מקובל הוא, כי חיוב חברה בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג [ראו, למשל: רע"א 3943/14 טוגו-הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P , פסקה 3 (21.7.2014)]. עם זאת, מלשונו של סעיף 353א לחוק החברות, הנוקט בלשון "רשאי", עולה כי הוא אינו מחייב

הפקדת ערובה, כך שכאמור, הדבר מסור לשיקול דעתו הרחב

של בית המשפט. זאת, בין היתר, " אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין ".

7.

במקרה דנן, לאחר שבחן בית המשפט המחוזי את מצבה הכלכלי של המשיבה – בהתאם לשיקול הדעת הנתון לו בסעיף 353א לחוק החברות – הגיע למסקנה בדבר איתנותה הכלכלית, ועל כן פטר אותה מהפקדת ערובה. בית המשפט מנה את הטעמים שהביאו אותו למסקנה זו, כאמור לעיל, ואיני רואה להתערב בהחלטתו.

אין לכחד, כי הנתונים שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי אינם חד-משמעיים, כך שעל פניו, ניתן היה להגיע על בסיסם למסקנה שונה. עינינו הרואות כי בהחלטה האחרת, אכן הגיע בית המשפט (במותב אחר) למסקנה שונה – לפיה לא עמדה המשיבה בנטל הדרוש על מנת להוכיח את איתנותה הכלכלית – וממילא לא ראה לנכון לפטור אותה מהפקדת ערובה. עם זאת, לא יכול להיות ספק כי שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט במקרים כגון דא טומן בחובו, מיניה וביה, את האפשרות כי שני שופטים הבוחנים תשתית עובדתית דומה עשויים להגיע למסקנות שונות. ודוק, בניגוד למקרים בהם קיימות החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר – בהם יש צורך כי בית משפט זה יתרום "לאחידותה של ההלכה" – אין ביישומו השונה של הדין , לכשעצמו, כדי להצדיק את קבלתה של בקשת רשות ערעור [ראו והשוו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)].

8.

הבקשה נדחית איפוא. משנתבקשה תגובה, תישא המבקשת בהוצאות המשיבה על סך 5,000 ש"ח.