בג"ץ 1698/14 נואורה חאלד נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

לפניי ארבע בקשות שונות להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, אשר הוגשו בכל אחת מארבע העתירות שבכותרת. נוכח הדמיון הרב בין הבקשות, כמו גם בין העתירות עצמן, ראיתי להכריע בבקשות במאוחד. בפתח הדברים אציין כי הטיפול בבקשות התעכב ועם הצדדים הסליחה.

להלן הרקע בקליפת אגוז: העתירות מכוונות כנגד צווי הריסה אשר הוצאו ביחס למבנים מסוימים המשמשים את העותרים ואת בני משפחותיהם למגורים ולחקלאות ואשר העותרים טוענים לבעלות בהם; וכנגד סירובם של המשיבים, כך על פי הנטען, לדון בבקשות להיתר בנייה ביחס למבנים. אין חולק, כי כל אחת מן העתירות הינה העתירה הרביעית המוגשת ביחס לאותו מבנה ולאותו צו הריסה. כך, עתירתו הראשונה של העותר בבג"ץ 1701/14 נדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים עוד ביום 4.12.2012 (בג"ץ 7738/12); ואילו עתירתם הראשונה של יתר העותרים נמחקה בהסכמה ביום 30.1.2013 (בג"ץ 8038/09). בהמשך הגישו כל ארבעת העותרים (יחד עם עותרים נוספים) עתירה מאוחדת, אשר נדחתה על הסף ביום 25.8.2013 תוך חיוב העותרים בהוצאות, בין היתר מן הטעם שבקשותיהם להיתר בנייה לא נתמכו במסמכים מספקים אשר יש בהם כדי ללמד על זיקה למקרקעין (בג"ץ 3758/13). עתירה נוספת ומאוחדת - שלישית במספר - בגדרה ביקשו העותרים ארכה להגשת בקשות להיתר בנייה על מנת למנוע הריסת המבנים בתקופת הביניים, נדחתה אף היא (בג"ץ 6400/13). העתירות שבכותרת הוגשו זמן לא רב לאחר מכן. בגדר כל אחת מן העתירות נטען כי לאחר דחיית העתירה השלישית הושג מסמך מאת הרשות המקומית הרלוונטית אשר מבסס את זיקתו של העותר למקרקעין, וכי חרף האמור המשיבים אינם מוכנים לבחון את הבקשה להיתר בנייה לגופה. מכאן הבקשות להפקדת ערובה שלפניי, אשר הוגשו לאחר שבכל אחת מן העתירות ניתנה החלטה המחייבת את המשיבים להגיש תגובה מקדמית.

לטענת המשיבים, סיכוייהן של העתירות נמוך ביותר וזאת על רקע השתלשלות האירועים הנזכרת לעיל והעובדה שאין במסמך החדש אשר צורף כדי להוות בסיס מספק להוכחת זיקה למקרקעין. לשיטתם, קיים סיכוי סביר כי העתירות תדחנה תוך חיוב העותרים בהוצאות. ככל שכך יהיה, יתקשו הם לגבות את ההוצאות מן העותרים בשל היותם תושבי שטחים ובשים לב גם לכך שההוצאות אשר נפסקו בבג"ץ 3758/13 לא שולמו משך תקופה ארוכה. בתגובה לבקשות להפקדת ערובה הודיעו העותרים כי בכוונתם לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתם (ובהמשך אף הודיעו כי רובו המכריע של הסכום אכן שולם). בהתאם להחלטת כב' הרשמת ל' בנמלך, הגישו המשיבים הבהרה ממנה עולה כי חרף האמור עומדים הם על הבקשות. או אז הגישו העותרים תגובה משלימה, בגדרה הביעו את התנגדותם לבקשות. הם הדגישו כי חיובם בהפקדת ערובה יהווה פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, אשר לה חשיבות מיוחדת בהינתן העובדה שמדובר בעתירות לבית המשפט הגבוה לצדק העוסקות בהריסת בתיהם.

לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי בדבר החלטתי, לא בלי היסוס , לדחות את הבקשות ולהימנע מחיוב העותרים בהפקדת ערובה.

כידוע, הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה כרוכה, ככלל, בהפקדת עירבון או ערובה כלשהי, וזאת נוכח מאפייניו הייחודים של ההליך. אף שבית משפט זה מוסמך להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב במסגרת עתירות כאמור, השימוש בסמכות זו ייעשה בזהירות ובמשׂורה (לעניין זה ולמבחנים החלים בכגון דא ראו למשל, בג"ץ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי (25.3.2001); בג"ץ 6129/08

רוקח פארמצ'י בע"מ נ' משרד הבריאות (2.9.2008); בג"ץ 5559/11 ברגמן נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה (14.8.2011); בג"ץ 7611/12 יפת נ' רשם האגודות השיתופיות (2.4.2013). עוד ראו והשוו, רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם).

האמת ניתנת להיאמר, כי המקרה שלפניי הוא מקרה גבולי מבחינת קיומה של הצדקה לחיוב בהפקדת ערובה. אכן, צודקים המשיבים כי על פני הדברים סיכוייהן הלכאורי של העתירות נמוך. כך, לאור העובדה שמדובר בעתירה רביעית באותו עניין לאחר ששלוש עתירות קודמות נדחו או נמחקו (כמפורט לעיל), כמו גם לאור התהיות ביחס להיותו של המסמך החדש אשר צורף לכל אחת מן העתירות בסיס מספק להוכחת זיקה למקרקעין ברמה הדרושה. אף החשש אותו העלו המשיבים בדבר קושי אפשרי לגביית הוצאותיהם בהליכים, ככל שייפסקו, אינו חסר בסיס בנסיבות העניין.

ואולם, אל מול שיקולים אלה יש ליתן משקל של ממש למהותם של ההליכים ולפערי הכוחות בין הצדדים. כאמור, מדובר בעתירות של יחידים המופנות כנגד צווי הריסה ביחס למבנים המשמשים למגורים ולחקלאות. בכגון דא יש לנקוט משנה זהירות ולהקפיד הקפדה יתירה על כך שתתאפשר הגישה לבית המשפט לשם הגנה על זכויות יסוד. אם ברגיל הכלל הוא כי חיוב בערובה בבית המשפט הגבוה לצדק ייעשה במשורה, הרי שבעתירות של יחידים שעניינן זכויות יסוד בסיסיות סמכות זו תופעל במשורה שבמשורה. עוד אוסיף, כי אף שהסיכויים הלכאוריים של העתירות נחזה להיות נמוך כאמור, איני סבור כי יש לומר שמדובר בעתירות חסרות סיכוי כלשהו . לעניין זה אציין, בין היתר, כי בשלוש מן העתירות ניתן צו ארעי על ידי כב' השופט ע' פוגלמן, ואף בעתירה הרביעית נקבע על ידי כב' השופט י' דנציגר כי יש להניח שעד להגשת התגובה לא יינקטו צעדים בלתי הפיכים (לעניין זה השוו פרשת יפת לעיל, פיסקה 3). משאיזנתי בין השיקולים הנוגדים הגעתי לכלל מסקנה כי חרף הטעמים אשר הובאו על ידי המשיבים והתומכים בהטלת ערובה, הרי שבסופו של יום הכף נוטה - גם אם במידה מועטה - לעבר הימנעות מחיוב כאמור.

אשר על כן, הבקשות להפקדת ערובה נדחות. על רקע התוצאה אליה הגעתי, יגישו המשיבים את תגובתם בכל אחד מן ההליכים תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין).