פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4970/12
לפני:
כבוד השופט א' שהם
המבקש:
עופר בן יקר
נ ג ד
המשיבה:
עיריית תל אביב
- יפו
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-עפ"א 60664-05-12 מיום 13.06.2012 שניתן
על-ידי כב'
השופטת א' כהן
בשם המבקש:
עו"ד אפרים קלוג
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' השופטת
א' כהן ) בעפ"א
60664-05-12 מיום 13.06.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט המשפט לעניינים מקומיים בתיק 08/11/0017436, אשר ניתן ע"י כב' השופט ג' הימן , ביום 17.04.2012.
הליכים קודמים
2.
המבקש קיבל הודעת תשלום קנס ביום 6.6.2011, בסך 475 ₪ , וזאת משום שלא אסף את גללי כלבו משטח חורשה ציבורית בעיר תל אביב. משסירב המבקש לשלם את הקנס, וביקש להישפט, הוגש נגדו,
ביום 25.12.2011, כתב אישום בגין אי איסוף גללי כלב שבחזקתו, אשר הוטלו " במקום ציבורי ", לפי סעיף 17(ג) לחוק עזר לתל אביב- יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"מ-1980 (להלן:" חוק העזר ").
3.
במסגרת הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, הובהר, כי אין מחלוקת על כך, שכלבו של המבקש עשה את צרכיו בשטח, אליו מתייחסת הודעת תשלום הקנס, ואולם לטענת המבקש מדובר בשטח פרטי, בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין. באת כוח המאשימה, אשר לאור העדרה של מחלוקת עובדתית, וויתרה על העדת הפקח אשר רשם את הודעת תשלום הקנס, וטענה כי מן הפן המשפטי, מהווה השטח הרלוונטי " מקום ציבורי ".
4.
בהכרעת דינו, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי בהתאם לתמונות שהוצגו לפניו, המשקפות את המקום בו הוטלו הגללים, ניכר, כי ללא קשר לזכויות הקנייניות של המבקש בו, מדובר " בשטח פתוח ורחב מימדים המצוי בסמיכות למדרכה בשכונת מגורים ". לפיכך, החליט בית המשפט כי מדובר " במקום ציבורי " כהגדרתו בחוק העזר, והרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
במועד מתן גזר הדין, ציין בית המשפט, כי הצדדים לא הצליחו להגיע להבנה ביניהם, בעיקר משום התעקשותו של המבקש לנהל את ענייניו באמצעות הערכאה המשפטית. לאחר שבית המשפט נתן דעתו למצבו הבריאותי של המבקש, ולנסיבותיו האישיות, ובראשן חשיבות גידול הכלבים עבורו, החליט להסתפק בגובה הקנס המקורי שהושת על המבקש, בסך 475 ₪.
5.
המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו נדחה.
6.
בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין, כי לאחר שבאת כוח המאשימה היתה מוכנה להניח, כי השטח הרלוונטי הינו שטח פרטי מן הבחינה הקניינית, נותרה לפתחו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר הגדרתו של השטח כ" מקום ציבורי ", כמשמעותו בחוק העזר. משהמבקש לא ביקש לקיים חקירות נגדיות או להגיש ראיות מטעמו, במועד הדיון, הוא אינו יכול להלין, כפי שעשה במסגרת הערעור , כי נפל פגם בהכרעת הדין, משום שלא נשמעו העדויות הרלוונטיות בפני הערכאה הדיונית.
לעניין טענת המבקש, כי הוא לא עבר על האמור בסעיף 17 (ג) לחוק העזר, משום שהוא נהג לאסוף את הגללים, אחת לכמה ימים, והחוק אינו דורש את איסופם באופן מיידי, קבע בית המשפט המחוזי, כי היה מקום לשקול טענה זו, לו המבקש היה מצהיר, כי בשל מצבו הרפואי, עליו אין מחלוקת, הוא נוהג לאסוף את הגללים בחלוף שעה - שעתיים ממועד עשייתם. איסוף הגללים רק אחת לכמה ימים, עליו העיד המבקש, וחשיפת הציבור אליהם למשך זמן רב, מנוגדים לתכלית סעיף 17(ג) לחוק העזר.
לגופה של המחלוקת המשפטית בדבר הגדרת שטחו של המבקש כ" מקום ציבורי ", הבהיר בית המשפט כי ההגדרה בחוק העזר, כוללת גם את המונח " רחוב ", וכי גם שטח פרטי מבחינה קניינית עשוי להחשב "לרחוב", עליו חל חוק העזר. כמו כן הוא אבחן את הנסיבות שלפניו, מאלו שפורטו ברע"פ 6723/05 באסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.07.2008) , אליו הפנה המבקש, וקבע כי לא נפל כל פגם בהכרעת הדין , הקובעת כי שטחו של המערער הוא " מקום ציבורי ".
הבקשה
7.
בבקשה שלפניי טוען בא כוח המבקש, עו"ד אפרים קלוג, כי בעניין דנן מתעוררת שאלה ציבורית בעלת חשיבות משפטית, המחייבת מתן רשות ערעור למבקש. לטענתו, פסק הדין של בית משפט קמא, אשר אישר את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, קובע, למעשה, כי אין אדם רשאי לפעול בחופשיות בשטח ביתו הפרטי. הקביעה השיפוטית, כי ניתן להטיל עליו קנסות בגין אי איסוף הגללים בשטחו הפרטי, פוגעת בזכותו של המבקש לחירות, ולהגנה על קניינו, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומצדיקה מתן רשות ערעור.
לשיטת המבקש, בית משפט לעניינים מקומיים, טעה כאשר לא שמע עדויות מטעם הצדדים, וזאת משום שבין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית בנוגע להגדרת המקום בו עשו כלביו של המבקש את צרכיהם. בעוד שהודעת תשלום הקנס מגדירה את המקום " כחורשה ציבורית ", חוק העזר עוסק ב" מקום ציבורי ", והמשיבה טענה בפני הערכאה הדיונית, כי הצרכים הושארו ב" רחוב ". לאור זאת, נטען, כי התביעה לא עמדה בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה שייחסה למבקש, ועל כן יש לבטל את הרשעתו בה.
עוד נטען כי החלטת המשיבה שלא להעיד את הפקח, אשר רשם את הודעת הקנס, והעובדה שבית המשפט הרשיע את המבקש בהסתמך על הצילומים שבוצעו על ידו, מהווים פגיעה בכללי הצדק הטבעיים ובזכויות היסוד של נאשם בפלילים, ומצדיקה גם היא את ביטול פסק הדין שניתן נגדו.
8.
בפן המשפטי, חזר בא כוח המבקש וטען, כי לא עבר על הוראות סעיף 17(ג) לחוק העזר, משום שהוא נוהג לאסוף את הגללים בשטחו, באמצעות אדם מטעמו, הפוקד את המקום פעמיים בשבוע. בנוסף, נטען, כי יש להחיל על הנסיבות דנן את סעיף 17 (ג)(2) לחוק העזר, הפוטר אדם עיוור מהחובה לאסוף צרכים של כלבו, וזאת משום שאין חולקין, כי למבקש בעיות רפואיות והוא מוגבל פיזית, באופן שאינו מאפשר לו לאסוף את הגללים. בעיקר, הבהיר בא כוח המבקש, כי אין מדובר בשטח המהווה " מקום ציבורי ", כהגדרת סעיף 17(ג) לחוק העזר. לעניין זה, העלה המבקש, בשנית, את טענתו, כי יש להקיש לעניינו מרע"פ 6723/05 האמור , כאשר לפי הקביעות בו ניתן להסיק, לשיטת המבקש, כי המאשימה לא הוכיחה, כי גללי הכלבים הוטלו בשטח המוגדר בחוק העזר כ" רחוב ".
לעניין גזר הדין, נטען כי לאור טענותיו בדבר הכרעת הדין ולאור נסיבותיו האישיות, ובפרט מצבו הרפואי, היה על הערכאה הדיונית להטיל עליו קנס סמלי של שקל אחד, ובכך לאותת למשיבה, כי לא היה עליה להגיש כתב אישום בנסיבות דנן.
דיון והכרעה
9.
הלכה מושרשת במקומותינו, כי רשות לערער על פסק דין שניתן על- ידי
ערכאת הערעור, תנתן במשורה, ורק בהתקיים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת, החורגת מהנסיבות הפרטניות הנוגעות לצדדים או בהתקיים חשש לעיוות דין (ראו רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון [לא פורסם, 18.06.2012] וכן רע"א 974/12 רביב נ' רז [לא פורסם, 17.06.2012]).
לא השתכנעתי, כי בענייננו מתקיימות הנסיבות האמורות. יתר על כן, מרבית הטענות שהועלו בבקשה שלפניי, נטענו בפני ערכאת הערעור, אשר בחנה אותן לפני ולפנים, והחליטה כי אין בהן ממש.
למעלה מן הדרוש, אבהיר כי לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה, גם לגופה.
10.
הנני מצטרף לקביעת ערכאת הערעור, כי במסגרת הדיון בפני הערכאה הדיונית
לא התעוררה בין הצדדים מחלוקת עובדתית, אשר בגינה התעורר הצורך בשמיעת עדויות, שכן המבקש לא הכחיש כי גללי כלביו נמצאו בשטח, בגינו נשלחה הודעת הקנס. זאת ועוד, המשיבה היתה מוכנה לקבל את טענת המבקש, כי השטח המדובר מצוי בבעלותו או בבעלות מי שהשכיר לו את המקום. בנסיבות אלו, ומשהמבקש לא העלה, במועד הדיון, כל טענה אחרת, אכן לא היה מקום להאריך את משך ההליך המשפטי ולהעיד את הפקח, אשר רשם את הודעת הקנס. המבקש אינו יכול לטעון, בדיעבד, כי משהערכאה השיפוטית הגיעה לתוצאה בלתי רצויה לו, נפגעו זכויותיו, משום שבחר שלא לחקור עדים בתיק זה. באותה מידה לא טען המבקש, במהלך הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, כל טענה נגד קבילות התמונות שהוגשו כראיה, ללא העדת הפקח שצילם אותן. ממילא, המבקש לא חלק, כי התמונות מתעדות את השטח בו הוטלו הגללים של כלביו, ולכן לא נפל פגם בהשתתת פסק הדין על תמונות אלו.
11.
בניגוד לטענת המבקש, וכפי שקבעו הערכאות הקודמות, הוכיחה המאשימה, באמצעות התמונות כי מדובר ב" מקום ציבורי ", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק העזר. העובדה כי באת כוח המאשימה טענה שמדובר ב" רחוב ", אינה מכרסמת ביסודות העבירה משום שהגדרת " מקום ציבורי " בחוק העזר, כוללת גם " רחוב ". באותו אופן, העובדה שבהודעת תשלום הקנס נרשם כי הגללים הוטלו ב" חורשה ציבורית ", מינוח ההולם יותר את הגדרתו של " גן " בחוק העזר, אינה מסייעת למבקש, שכן הגדרת " רחוב " בחוק העזר, מונה גם " גן ". לכן, לא מצאתי כל טעם להתערב בקביעה, כי המאשימה הוכיחה את יסודות
העבירה שבסעיף 17(ג).
12.
לעניין הטענות הנוגעות לפרשנות חוק העזר, הנני מחזיק בדעתה של שופטת בית המשפט המחוזי, כי איסוף גללים מספר ימים לאחר עשייתם, אינו מתיישב עם תכלית הסעיף בו הורשע המבקש. לעניין זה אציין, כי במהלך הדיון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים טען המבקש, כי בעונת הקיץ הוא דואג לאיסוף הגללים בתדירות של פעם בשבוע ואילו בעונת החורף, פוחתת התדירות לפעם בשבועיים. זאת, בניגוד לטענותיו בערכאת הערעור, כי הוא אוסף את הגללים פעמיים בשבוע.
13.
עוד אבהיר, כי יש להבחין בין הזכות הקניינית על השטח הרלוונטי, לבין אופיו הציבורי, מבחינת אופן השימוש בו. הטענה כי שטחו של המבקש, בו עושים הכלבים את צרכיהם, מצוי בבעלות פרטית ובחזקתו הבלעדית של המבקש, אינה מובילה, מניה וביה, למסקנה כי אין מדובר ב" מקום ציבורי ", ובפרט ב" רחוב " לפי חוק העזר.
נכון הוא שחוק העזר מבחין בין " מקום פרטי " ל" מקום ציבורי ", במסגרת סעיף ההגדרות שבו, ואולם ההבחנה נוגעת לתכונות הפיזיות של המקום ולשימוש בו, ולא לשאלת הזכויות הקנייניות בו. לאור זאת, די שהוכח בפני הערכאה המבררת, כפי שאישרה ערכאת הערעור, כי השטח בו עשו הכלבים את צרכיהם הינו " מקום פתוח ..שהציבור נכנס אליו או רשאי להכנס אליו.. " כדי לקבוע שמדובר ב" רחוב ", ולכן ב" מקום ציבורי " כדרישת סעיף 17 (ג).
14.
לעניין זה, הנני אף רואה עין בעין עם ערכאת הערעור, בכל הנוגע לניתוח פסק הדין אליו הפנה המבקש.
בפסק הדין האמור, לא היתה מחלוקת כי ניתן להחיל את חוק העזר הרלוונטי (אף כי דובר בסעיף אחר שלו), על שטח המוגדר כקניינו הפרטי של אדם, אלא שנטען בו, כי יש להמציא ראיות נוספות לעובדת היותו " רחוב ". באותו פסק דין הובהר, והמבקש לא חלק על כך, כי
אם קיימת לבעלים זכות לחסום או לסגור את השטח כי אז יכול הדבר להוות ראיה לכך שאין מדובר ב" רחוב ". כפי שציין בית המשפט המחוזי בענייננו, המבקש עצמו העיד בפני הערכאה הדיונית, כי אין מדובר בשטח מגודר, וכן טען, כי ביקש מספר פעמים לגדר את השטח המדובר, אך המשיבה סירבה לעשות זאת. אמנם, לטענת המבקש, מדובר בסירוב הנובע מטעמים פרוצדוראליים או בירוקרטיים. טעמים, אשר חלקם, כנראה, נוגעים לחוק התכנון והבנייה, ולא מהטעם המהותי, כי המדובר במקום ציבורי , אולם לא מצאתי כל ראיה לטענתו זו. לאור האמור בפסק הדין אליו הפנה המבקש , הרי שיש לקבל את עמדת המשיבה כי מדובר ב" רחוב ".
עוד יש להוסיף, כי המבקש אף הבהיר במסגרת הדיון בערכאה הראשונה, כי נתן אישור לעירייה לנטוע עצים, בשטח הרלוונטי, ובבקשה זו חזר גם בא כוחו על טענתו בערעור, כי המבקש עצמו מממן את " ניקוי השטח מכל צואת בע"ח העוברים במקום (לא רק של בעלי החיים שלו) " (סעיף טו לבקשת רשות הערעור). לאור הנתונים האמורים, לא נפל פגם במסקנה ערכאת הערעור, כי מדובר בשטח פתוח, אשר הגישה אליו לא אסורה, ואינה מצויה בשליטת המערער, ועל כן הוא עונה להגדרת " רחוב " ו" מקום ציבורי ", כדרישת סעיף 17 (ג) לחוק העזר.
15.
יש גם לדחות את טענת המבקש, כי הוא זכאי לחסות תחת בסעיף 17 (ג)(2) לחוק העזר. קבלת טענתו עומדת בסתירה ללשון הסעיף, המייחדת את הפטור לאדם " עיוור ",
והרחבת היקף הפטור גם לאדם מוגבל פיזית, כפי המבקש, אינה יכולה להיות מושתתת על עמדה פרשנית כזו או אחרת,
אלא דורשת תיקון נוסח דבר החקיקה האמור.
16.
לא מצאתי גם מקום להתערב בגזר הדין. מעבר לעובדה שאין בעונש שהושת על המבקש סטייה כלשהי ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה (רע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 24.06.2012]), הרי שהערכאה הדיונית התחשבה במצבו הרפואי של המבקש, ובעובדה כי בעלי החיים הם כל עולמו, ועל כן
החליטה להסתפק בחיוב המבקש לשלם את הקנס המקורי, אשר הושת עליו.
יצויין, כי בית המשפט נתן לצדדים הזדמנות להגיע להסדר שיאפשר למבקש לגדל את כלביו, ויחד עם זאת לצמצם את המפגע הנובע מהטלת גלליהם בשטח הציבורי, ואולם, להתרשמותו, המבקש הוא שהכשיל גיבושו של הסדר כאמור. צר לי שאלו פני הדברים, משום שכך המבקש חושף עצמו להטלת קנסות חדשים, תוך אפשרות שיועמד לדין פלילי עקב אי תשלומם.
17.
לא נותר לי, אלא לחזור ולהמליץ למבקש, לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם עם המשיבה, בדבר איסוף הגללים מהשטח הציבורי, באופן שהוא יוכל להמשיך ולגדל את בעלי החיים, מבלי לגרום למפגע תברואתי, ותוך שמירה על הוראותיו של חוק העזר.
לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.
ניתנה
היום, ח' בתמוז התשע"ב (28.6.2012).
ש ו פ ט