רע"א 4241/14משה ניניו נ. ניסים ורסנו

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר גינת) מיום 28.5.14 בע"א 7426-04-14, במסגרתו התקבל ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופט שליו) מיום 30.3.14 בה"ט 17750-03-14. עניינה של הבקשה צו למניעת הטרדה מאיימת.

רקע והליכים קודמים

ב.

ביום 10.3.14 הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001. בסעיף ב' לתצהיר שצורף לבקשה נטען, כי המשיב הגיע לבית העסק של המבקש ואיים עליו לסגור את בית העסק תוך 5 שעות, אחרת "זה יעבור לידיים אחרות". כן צוין כי אדם אחר התקשר אל המבקש ודיבר איתו בצורה מאיימת. עוד באותו היום הוציא בית משפט השלום צו ארעי במעמד צד אחד האוסר על המשיב להטריד את המבקש, לאיים עליו, לבלוש אחריו או להיכנס לבית העסק שלו. ביום 16.3.14, שעה שהמשיב לא התייצב לדיון, האריך בית משפט השלום במעמד צד אחד את הצו עד להודעה אחרת ולכל היותר ל-6 חודשים. ביום 30.3.14 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיב לביטול ההחלטה מיום 16.3.14. בית המשפט קבע כי הוא מקבל את עמדת המבקש, לפיה המשיב איים עליו לסגור את העסק בבעלותו כחלק מסכסוך עסקי בין השניים (סכסוך העומד גם בבסיס תביעה אזרחית נפרדת שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב). על כן נקבע, כי נוכח החשש הממשי לשלומו של המבקש אין מקום לבטל את הצו.

ג.

ערעור המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 28.5.14. נקבע, כי מתחילה בקשת המבקש לצו למניעת הטרדה מאיימת לא הייתה מפורטת די הצורך, וכי אין להלום את קביעת בית משפט השלום כי מדובר בפגם טכני בלבד. עוד נקבע, כי ראוי היה שבית משפט השלום היה מורה על חקירת המבקש טרם נחקר המשיב, על פי הכלל לפיו יש לחקור את מבקש הסעד המהותי לפני חקירת המתנגד לו. כן נקבע, כי באת כוח המבקש לא חקרה את המשיב לעניין הטענות שהעלה נגדו המבקש, ועל כן לא היתה בפני בית משפט השלום תשתית עובדתית מספקת על מנת לקבוע כי המשיב ביצע את שטען המבקש. בנוסף נקבע, כי אף שהמבקש טען כי תיאר את האיומים לבנו בזמן אמת, לא הביאו כעד לבית משפט השלום וגם בכך יש כדי לפגוע בגרסתו. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי, כי בהתאם להצעת בית המשפט המשיב הצהיר בכתב כי יימנע מכניסה לעסקו של המבקש בשלב זה, תוך שמירת זכויות לגבי ההליך המשפטי האזרחי, וזאת עד יום 9.9.14 או עד החלטה בתיק האזרחי לפי המוקדם.

הבקשה

ד.

נטען, כי בקשה זו מעוררת סוגיה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, והיא ביטול צו למניעת הטרדה מאיימת על ידי ערכאת הערעור תוך התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. לגופם של דברים נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהמשיב לא נחקר על גרסתו העובדתית, שכן באת כוח המבקש חקרה אותו על כך ואילו הוא הכחיש את הדברים. עוד נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא היה כל מקום להביא לעדות את בנו של המבקש שכן זה כלל לא היה עד למתרחש, אלא רק שמע את הדברים מן המבקש לאחר מכן. לבסוף נטען, כי נדמה שבית המשפט המחוזי, אשר עובד לדיון בערעור על הוצאת הצו להטרדה מאיימת קיים דיון בתביעה האזרחית שבין המבקש והמשיב, קבע כפי שקבע בענייננו בהסתמך על שיקולים שמקורם בתביעה האזרחית שבין הצדדים, ולא בהסתמך על שיקולים שהם רלבנטיים למתן צו הטרדה מאיימת.

דיון והכרעה

ה.

לאחר עיון בבקשה חוששני כי אין בידי להיעתר לה. הלכה היא כי בית משפט זה יתערב בגלגול שלישי אך במקרים המעלים חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. כך, גם כאשר שני בתי המשפט הקודמים שנדרשו לסוגיה הגיעו לתוצאות סותרות (רע"א 8243/10 אברהם נ' עיריית תל אביב-יפו (2010)).

ו.

אכן, כפי שציין המבקש, אין בית משפט של ערעור מתערב כדבר שבשגרה בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית (ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל , פסקה ל"ב (2012)). אולם יתכנו מצבים, גם אם חריגים, בהם יחליט בית המשפט כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותו במסגרת הליכי ערעור, בין היתר כאשר הערכאה הראשונה "התעלמה מגורמים רלוואנטיים להערכה של משקל העדות" (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת דורנר (1993)). נדמה כי בענייננו סבר בית המשפט המחוזי, שעה שמצא כי בית משפט השלום לא נתן דעתו לכך שהמשיב לא נחקר כדבעי על גרסתו וכן כי היה מקום להביא לעדות את בנו של המבקש. כך או כך, אין מקום כי בית משפט זה יתערב בכך בגלגול שלישי (וראו לעניין זה: רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון , פסקה 9 (2012); רע"א 11080/03 שלודי נ' דג'אני , פסקה ד' (2)(ג) (2004)).

ז.

אף לגופם של דברים, לא ראיתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, על פי המצב שנוצר בעקבות הכרעתו. אמנם, צו למניעת הטרדה מאיימת מטרתו ליתן סעד מהיר למבקשו, שיהיה בו כדי להגן עליו באופן יעיל; ראו לעניין זה דברי ההסבר להצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001 הצעות חוק 3028 769, 774, שם נאמר כי "הסכנה האורבת לאדם הנתון תחת הטרדה מאיימת מחייבת את ייעול ההליכים המשפטיים, לשם הבטחת סעד מיידי". עם זאת, יש לאזן בין הרצון ליתן סעד מהיר אפקטיבי למבקש לבין שמירה על זכויותיו של המשיב, לרבות זכותו לחירות במובנה הבסיסי. על כן, יש חשיבות יתרה לשמירה על סדרי דין נאותים שיהיה בהם כדי לשמור על זכותו של המשיב לצו להתגונן, וכבר עמד על כך בית משפט זה בעניין קודם:

"צו מניעת הטרדה מאיימת מכיל הוראות שיש בהן כדי לפגוע בזכויות אדם ומשום כך תחילה יש לאפשר לבעל הדין למצות את זכות הטיעון העומדת לו באמצעות חקירת נגדית של המצהירים מטעם הצד שכנגד. אין חולק על חשיבותה של החקירה הנגדית דווקא בשיטת המשפט הישראלית שמאפייניה הדומיננטיים הם אדברסריים... שיקולי יעילות דיונית אינם יכולים לקפח את זכויות היסוד של המבקש כבעל דין, שעה שעשוי הוא להיפגע אם ינתן הצו המבוקש (רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני , פסקה 27 לפסק דינו של השופט דנציגר (2011)) ."

ח.

בענייננו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש נחקר לאחר המשיב, וכבר בכך עלתה שאלה האם קוימה כדבעי זכותו של המשיב להתגונן. כמו כן, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי חקירת המשיב לא ביססה את התשתית העובדתית - שמלכתחילה הובאה בצמצום יתר בתצהיר המבקש - די הצורך, מה גם שעל פניו, שעה שהמבקש טען כי סיפר לבנו על האיומים מיד עם התרחשותם, מיטיב היה לעשות אילו צרף תצהיר מבנו התומך בכך. ועל כל אלה, ולא פחות חשוב – לעת הזאת מנוע המשיב, על פי הצהרתו החתומה בפני בית המשפט המחוזי, מכניסה לעסקו של המבקש, ועל כן ניטל חלק מעוקץ הקושי. יש לקוות – ולא נאריך בכך משלא נתבקשה תשובה – כי המשיב נתן אל ליבו את הנחוץ בעקבות הצו שהוצא בשעתו; "כי לקח טוב נתתי לכם" ( משלי ד', ב').

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.