רע"א 1547-23 רע"א 1547-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' זנדברג) מיום 22.1.2023 בת"א 43866-01-23, בה נדחתה בקשת המבקשת, ארז (ג.ז) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ, למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצאה לפועל הננקטים ביחס לנכס מקרקעין שעליו 3 שלדי קוטג'ים, המצוי בשכונת מלחה בירושלים (להלן: הנכס).

הרקע לבקשה

1.עניינו של ההליך דנן בשלושה מגרשים, עליהם בנויים 3 שלדי קוטג'ים, בשכונת מלחה שבירושלים, שהיו בבעלות חברת בוני ירושלים חברה קבלנית לתכנון, פיתוח בנייה והשקעות בע"מ (להלן: בוני ירושלים או החברה), ואשר שועבדו באגרת חוב לטובת בנק ירושלים (להלן: הבנק). הבנק נקט בהליכי הוצל"פ למימוש אגרת החוב, וביום 4.8.2005 נחתם הסכם בין הבנק למבקשת, במסגרתו המחה הבנק למבקשת את כל זכויותיו בשעבוד תמורת סך של 1.6 מיליון ₪. לצורך מימון הרכישה, התקשרה המבקשת ביום 2.8.2005 בהסכם הלוואה עם המשיב 1, שרון פרז (להלן: פרז), ולפיו הלווה פרז למבקשת סכום של 1.7 מיליון ₪ (להלן: הסכם ההלוואה). להבטחת פירעון ההלוואה הועמדו לטובת פרז בטוחות שונות כמפורט בסעיף 5 להסכם ההלוואה. כחלק מאותן הבטוחות, חתמו המבקשת ופרז ביום 2.8.2005 על הסכם נוסף, הוא "הסכם הביטחון", אשר על פי האמור בו נועד לשמש "כבטחון לקיום התחייבויות ארז [המבקשת] על פי הסכם ההלוואה ובכפוף לאמור בו". בסעיף 3 להסכם זה הוסכם כי פרז רוכש מן המבקשת "את מלוא זכויותיה בשעבוד שנרכש על ידה מבנק ירושלים על פי ההסכם לרכישת השעבוד עד לסך של מלוא חובה של ארז לנמחה [פרז] על פי הסכם ההלוואה בגבולות הסך של עד 3,000,000 ₪" (להלן: הסכם הביטחון).

2.לימים נכנסה פרז לנעלי הבנק בתיק ההוצל"פ, כנמחה של זכויות השעבוד של המבקשת, מכוחו של הסכם הביטחון. בהקשר זה נקבע כי פרז יירשם כזוכה בתיק ההוצל"פ עד לסכום של 3 מיליון ₪, ואילו המבקשת תירשם כזוכה מדרגה שניה ותקבל לידה את כל התמורה שתיוותר ממימוש הנכס לאחר תשלום החוב לפרז (פסק דינה של השופטת י' שטופמן מיום 15.7.2009 בבר"ע 1662/08). המשיב 2 מונה לשמש ככונס נכסים מטעם פרז לשם מימוש הנכס בהוצאה לפועל (להלן: כונס הנכסים). כחלק מאותו הליך הוצעו הקוטג'ים למכירה, והמשיבים 8-3 זכו בהליך התמחרות בזכות לרכישת שלושת הקוטג'ים תמורת סכום כולל של 10,889,000 ₪. תוצאות הליך ההתמחרות אושרו בהחלטת רשם ההוצל"פ מיום 3.1.2023, זאת לאחר שבקשה קודמת שהגיש כונס הנכסים לאישור הליך ההתמחרות נדחתה בהחלטת הרשם מיום 18.11.2022 (ראו: נספח 7 לבקשה). כן נדונה במסגרת אותה החלטה בקשה לעיכוב הליכי המכר לשם בירור זכויותיה של המבקשת, ובתוך כך הוחלט כי אין מקום לעכבם. בהמשך, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטותיו של רשם ההוצל"פ (רער"צ 55677-01-23) ולצידה "בקשה בהולה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל במעמד צד אחד", ובהחלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ט' חבקין) מיום 29.1.2023 ניתן צו ארעי המעכב את ההליכים בתיק ההוצל"פ (ראו: נספח 2 לבקשה).

3.ביום 18.1.2023 הגישה המבקשת כתב תביעה נגד המשיבים ובו עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו החוב שהמחתה לפרז מוגבל עד לסכום של 3 מיליון ₪, וכי פרז וכונס הנכסים מנועים מלפעול למימוש השעבוד מעבר לסכום זה, כך שהם רשאים לממש לכל היותר קוטג' אחד מבין השלושה. כן עתרה לסעד הצהרתי הקובע כי המבקשת, שנותרה הנושה העיקרית של יתרת השעבוד שרכשה מהבנק, עלולה להיפגע ממימוש השעבוד, ולפיכך עומדת לה הזכות לפדיונו על דרך קיום החיוב לטובת פרז בגובה של עד 3 מיליון ₪, מכוחם של סעיפים 14-13 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון).

4.בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצאה לפועל – היא הבקשה מושא בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתה טענה, בין היתר, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה, שכן אם לא יינתן הצו הזמני וימומשו שלושת הקוטג'ים, תאבד את האפשרות להשלים את הקוטג'ים ולמכרם כבתים גמורים, וייגרם לה נזק חמור ובלתי הפיך המוערך במיליוני שקלים. כן טענה כי תיפגע באופן חמור ובלתי הפיך זכותה לפדיון השעבוד כנגד תשלום הסכום המובטח בשעבוד, המוגבל ל-3 מיליון ₪.

5.המשיבים 8-3, הזוכים בהליך ההתמחרות, התנגדו לבקשה, וטענו כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחייתה. בתוך כך העלו שורה של טענות נגד המבקשת, בהן טענות לשימוש פסול בהליכי משפט; חוסר תום לב קיצוני; שיהוי קיצוני בהגשת התביעה; נקיטה בדרך של "פורום שופינג" לאחר שהליכים רבים בהם נקטה המבקשת לא עלו בידה; השתק מחמת קיומו של הליך מקביל, העוסק באותו עניין; וניסיון לבצע "מחטף במסלול עוקף ערעור" על החלטותיו של רשם ההוצל"פ, שלא במסגרת המסלול הקבוע בדין. כן טענו המשיבים 8-3 לפגיעה בהסתמכותם על הליך ההתמחרות, כמו גם לקיומו של "אינטרס ציבורי למניעת פגיעה בהסתמכות ובאמון הציבור על הליכי כינוס נכסים". לבסוף, נטען כי קביעת גובה החוב המובטח בשעבוד עשויה להשפיע על יחסי הנשייה שבין המבקשת לבין פרז בלבד. לפיכך, הציעו המשיבים 8-3 "סעד חלופי" אשר ימנע את הפגיעה בהם, בדמות עיכוב ביצוע של חלוקת כספי המכר עד להכרעה בתובענה.

6.פרז וכונס הנכסים התנגדו אף הם לבקשה והצטרפו לטענות שהעלו המשיבים 8-3. אף לשיטתם, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. לפי הנטען, הבעלים של בוני ירושלים ושל המבקשת הם אותם בעלים, ותכליתו של ההליך הנוכחי היא להביא להתמשכות נוספת של הליכי הכינוס והמימוש, הליכים הנמשכים מזה שנים, הכול במטרה לסכל את הליכי מימוש הנכס תוך התשת כל רוכש פוטנציאלי. כן נטען כי הבקשה נגועה בשיהוי ניכר: "בהיבט הקצר" – הליכי המכר מתנהלים מספר חודשים והתקיימו לגביהם הליכים משפטיים; ו"בהיבט הארוך יותר" – הליכי מימוש הנכסים מתנהלים כבר שנים ארוכות, ועד היום לא הועלו טענותיה של המבקשת כמפורט בהליך זה. לגופו של עניין, נטען כי גובה החוב המובטח בשעבוד אינו מוגבל ל-3 מיליון ₪, הואיל ותיק ההוצל"פ צובר ריבית משנת 2009, ומכל מקום, גם אם יש מחלוקת לגבי גובה החוב המובטח בשעבוד, אין מניעה למכור את הנכסים, כאשר אופן חלוקת כספי המכר יוכרע בהמשך ההליך.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.ביום 22.1.2023 קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשה במעמד הצדדים, ובהחלטתו מאותו יום הורה על דחיית הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע, כי בבקשה דבק שיהוי "ברור ומובהק", אשר הוביל לכך שצדדים שלישיים תמי לב, הם המשיבים 8-3, הסתמכו על הליכי ההתמחרות, מכרו מנכסיהם למימון הרכישה ושינו את מצבם לרעה. בנסיבות אלו, ובשים לב לנזק העלול להיגרם לצדדים השלישיים, קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר דחיית הבקשה. בצד דברים אלה, ובהמשך להצהרת כונס הנכסים, ולפיה כספי המכר יוחזקו על-ידו בנאמנות עד לסיום הבירור המשפטי, מצא בית המשפט המחוזי כי הפקדת הכספים בנאמנות כאמור, היא בבחינת סעד חלופי הולם, אשר מצד אחד ימנע את הפגיעה בצדדים שלישיים; ומצד שני, יאפשר את בירור המחלוקת בעוד הכספים מוחזקים בנאמנות. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת המבקשת, כי שווי השוק של הנכסים גבוה מזה שהוצע בהליך ההתמחרות בקובעו, כי מדובר בהליך התמחרות שאושר על-ידי ראש ההוצל"פ בהתבסס על חוות דעת שמאית שהונחה לפניו.

8.בכל המתייחס לסיכויי ההליך קבע בית המשפט המחוזי, כי טיעוני הצדדים באשר לגובה החוב המובטח בשעבוד יתבררו בהליך לגופו. באשר לטענת המבקשת, כי זכות הפדיון של אגרת החוב עולה כדי זכות קניינית בקוטג'ים שיש בה כדי לגבור על זכותם של צדדים שלישיים נקבע, כי מדובר בטענה מורכבת ולא ברור מהם סיכוייה להתקבל בהליך העיקרי. עם זאת צוין כי "[המבקשת] נכנסה בנעליו של הבנק ושל השעבוד שהיה לו, ולכאורה לבנק לא הייתה נתונה הזכות לפדות את הנכס, שכן הבנק לא היה החייב אלא הנושה, וזכות הפדיון נתונה לחייב ולא לנושה. מכיוון שהתובעת נכנסה בנעלי הבנק, אין לתובעת יותר זכויות משהיו לבנק". מכל מקום הובהר, כי הדברים יתבררו בהרחבה בהליך לגופו, וכי ממילא אין בטענה האמורה כדי לשנות מהמסקנה בדבר דחיית הבקשה לסעד זמני. לבסוף, העיר בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הציעה להפקיד כערובה את הסכום בגובה 3 מיליון ₪, שאינו שנוי במחלוקת, גם בהליך הנוכחי.

טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור

9.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה שבה המבקשת, בעיקרו של דבר, על טענתה, כפי שזו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, כי הנימוק בגינו יש להיעתר לבקשתה לסעד זמני הוא הבטחת זכותה המהותית לפדיון השעבוד על פי סעיף 13(א) לחוק המשכון. סעיף זה קובע כי "החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, רשאים לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לאחר המועד לקיומו". המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע שלא עומדת לה זכות הפדיון מאחר שהיא רכשה את זכויות השעבוד מהבנק, אשר לו לא עמדה לכתחילה זכות הפדיון בשל מעמדו כ"נושה". לגישתה, עומדת לה הזכות לפדיון השעבוד לפי סעיף 13, הן בכובעה כ"חייבת" בהלוואה במישור היחסים שבינה לבין פרז, והן כמי שזכותה "עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו".

10.המבקשת סבורה כי אם לא יינתן הסעד הזמני בעניינה תסוכל זכותה המהותית לפדות את השעבוד, ובכך תסוכל תביעתה העיקרית וייגרם לה הפסד של מיליוני שקלים. עוד טוענת המבקשת כי היא חברה משפחתית, שביצעה את הבנייה כקבלן מבצע כשהתמורה עבור עבודתה ניתנה באמצעות יחידות הדיור שיועדו למגוריהם של בני המשפחה, וכי אלו מהווים עבור בני המשפחה "מפעל חיים לו הם ממתינים שנים רבות". עוד הוסיפה המבקשת, כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה, שכן ההחלטה בעניין זכות הפדיון ניתנה על-ידי רשם ההוצל"פ רק ביום 3.1.2023, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה כבר ביום 18.1.2023. באשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה לטובתה בהתחשב בכך שפרז יקבל את המגיע לו באופן מיידי, ואילו ביחס למשיבים 8-3 – המכר טרם אושר, ומשכך אין להם זכות קנויה שיש בה כדי לגבור על זכותה של המבקשת לפדיון השעבוד. כן נטען כי מכירת הקוטג'ים והפקדת הכספים בנאמנות לא תספק מענה הולם לנזק שייגרם למבקשת, הואיל ומחיר המימוש בהוצאה לפועל נמוך משמעותית משווי השוק של הנכסים.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק בית המשפט ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.הלכה מושרשת היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ועל כן התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בנושאים אלה תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, פסקה 4 (7.6.2011); רע"א 8387/21 זיו נ' בני, פסקה 8 (21.12.2021); רע"א 5215/22 יהלום נ' כהן, פסקה 15 (18.8.2022)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור.

13.תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), קובעת את מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת מתן החלטה בבקשה למתן סעדים זמניים. בהתאם לשיקולים שנקבעו בתקנה זו אשר הותוו על-ידי ההלכה הפסוקה ברבות השנים, נקבע כי על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה; ונטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד. בין שני השיקולים האמורים מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר מקובל להעניק לשיקול בדבר מאזן הנוחות מעמד בכורה (ראו למשל: רע"א 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בע"מ נ' רותם בטיחות בע"מ, פסקה 14 (6.7.2022); רע"א 6307/21 זכאים נ' ביטן, פסקה 17 (10.11.2022); רע"א 7018/22 אקרמן ארלנגר נ' ועקנין, פסקה 13 (18.12.2022)). השיקול השלישי, אשר נבחן במניין השיקולים בבקשות למתן סעדים זמניים עניינו בשיקולים של צדק ויושר, ובכלל זאת נדרש בית המשפט לבחון את תום ליבם של בעלי הדין וכן האם דבק שיהוי בהתנהלותו של המבקש (ראו: תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 1215/23 גרינר נ' בול מסחר והשקעות בע"מ, פסקה 10 (22.2.2023)). בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים האמורים וקבע כי הם מוליכים למסקנה שיש לדחות את הבקשה לסעד זמני. לא ראיתי מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי בעניין זה.

14.אשר למאזן הנוחות, בית המשפט המחוזי קבע כי זה נוטה "בבירור ובמובהק" לדחיית הבקשה לסעד זמני, הן לנוכח קיומם של צדדים שלישיים תמי לב שהסתמכו על הליכי ההתמחרות ושינו את מצבם לרעה, והן לנוכח הצהרת כונס הנכסים כי כספי המכר השנויים במחלוקת יוחזקו על-ידו בנאמנות עד לסיום הבירור המשפטי (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 22.1.2023, בעמ' 6, ש' 13-9). עיון בדברים מעלה, כי הליכי מימוש הנכס החלו לפני שנים ארוכות והתקדמותם הייתה צפויה וידועה למבקשת. ההתמחרות התקיימה בחודש יולי 2022, ורק ביום 18.1.2023 הוגשה התובענה מושא הבקשה שלפניי. המבקשת הוזמנה להשתתף בהליכי ההתמחרות ואף הגישה בעניינם בקשות שונות (ולעניין ידיעתה של המבקשת על הליכי ההתמחרות, ראו: החלטותיו של רשם ההוצל"פ מהימים 3.1.2023 ו-30.4.2023). בשים לב לאמור, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי חל שיהוי ברור ומובהק בפועלה של המבקשת, אשר יכולה הייתה לפעול לבירור זכויותיה לפני למעלה מעשור. שיהוי זה הוביל, בין היתר לכך שצדדים שלישיים תמי לב, הם המשיבים 8-3, הסתמכו על הליכי ההתמחרות ושינו את מצבם לרעה – מכרו דירות והוציאו הוצאות לשם מימון הרכישה (ראו: ע"א 8410/20 גלעדי (עקיבא) נ' פנינת גרינשטיין בע"מ, פסקה 8 (10.1.2021); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 16 (26.3.2023)). בנסיבות אלה, הסעד החלופי שניתן בדמות החזקת כספי המכר השנויים במחלוקת בנאמנות בידי כונס הנכסים עד לסיום ההליכים בתביעה הוא סעד מידתי, אשר יש בו כדי למנוע את הפגיעה במשיבים 8-3 ובה בעת לאפשר את בירור המחלוקת כשהכספים מוחזקים בנאמנות.

15.אף לא הונח בסיס לטענת המבקשת לפיה התמורה בגין מימוש הנכס נמוכה משווי השוק של הנכס. כפי שצוין על-ידי בית המשפט המחוזי, סכום התמורה נקבע בהליך התמחרות וגובהו אושר בידי ראש ההוצל"פ על יסוד חוות דעת שמאית שהונחה בפניו. אשר לטענתה של המבקשת לפיה ענייננו ביחידות דיור שיועדו לבעליה של המבקשת ומהוות עבורה "מפעל חיים" – טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות שהוגשו מטעמה בהליך העיקרי, ועל פניה היא אינה מתיישבת עם טענתה כי תישלל ממנה האפשרות "להשלים את הקוטג'ים ולמוכרם כבתים גמורים, ובכך להשיא את ערך הבטוחה שרכשה" (סעיף 12 לבקשתה לסעד זמני). משאלו הם פני הדברים, לא מצאתי הצדקה לדון בה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי.

16.אשר לסיכויי התביעה – אף אלה אינם מצדיקים היעתרות לבקשה. המבקשת תולה את עיקר טענותיה לביסוס זכויותיה בנכס בסעיף 13(א) לחוק המשכון, וטוענת כי יש לראותה כ"חייבת" או כמי ש"עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו" לעניין זכות הפדיון. בית המשפט המחוזי היה סבור כי סיכויי התביעה בכל המתייחס לזכות הפדיון של המבקשת אינם ברורים, הואיל והמבקשת נכנסה בנעליו של הבנק, ולכאורה לבנק לא עמדה הזכות לפדות את הנכס, משהבנק היה במעמד של נושה ולא של חייב. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא נטע מסמרות ביחס לסוגיה זו, וקבע כי הדברים יתבררו בהליך העיקרי. אף אני סבורה כי אין מקום להידרש, בשלב זה, לסיכויי התביעה, וכי בשים לב לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה ולמאזן הנוחות, אין באלה כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה. אעיר כי בפני המבקשת עומדות מספר משוכות להוכחת תביעתה, הן בכל הנוגע לזכויותיה הנטענות ותחולתו של סעיף 13 על עניינה, הן בנוגע לגובה חובה לפרז בראי חלוף הזמן והשלכתו על זכותה הנטענת לפדיון השעבוד. מכל מקום, מקומן של סוגיות אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ולא ראיתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

17.בשולי הדברים אציין, כי בחלוף שלושה ימים בלבד ממתן ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, הגישה המבקשת בקשה נוספת במסגרת הליך קשור אחר, ת"א 56490-05-22, הנזכר בבקשה שלפניי, שכותרתה "בקשה דחופה לפדיון השעבוד", בגדרה עתרה לסעדים שונים הנוגעים למימוש הנכס ומכירתו. בין היתר, עתרה המבקשת לאפשר לה לפדות את הנכס ששועבד באמצעות הפקדת 3 מיליון ₪ בקופת בית המשפט לטובת פרז, וגם בהליך זה טענה כי יש לראותה כ"חייבת" לעניין סעיפים 14-13 לחוק המשכון. בית המשפט המחוזי (השופטת ד' כהן-לקח), בהחלטתו מיום 7.2.2023, דחה את הבקשה, תוך שהתייחס להחלטת השופטת ח' זנדברג – היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי. בית המשפט ציין כי מבחינה מהותית מדובר "באותה גברת בשינוי אדרת" וכי אין לקבל דרך הילוכה זו של המבקשת, אשר מנסה להוביל לשינוי החלטתה של השופטת זנדברג במסגרת בקשה שתכליתה דומה לבקשה שהוגשה ונדחתה בהליך אחר.

18.אופן התנהלותה של המבקשת כמתואר לעיל משליך באופן ישיר על שיקולי הצדק והיושר בעניינה. כאמור, המבקשת הגישה את בקשתה בשיהוי המצדיק כשלעצמו את דחייתה, שכן כידוע התנהלות הנגועה בשיהוי חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד, וסותרת את הטענה בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית למניעת נזקים מהמבקשת (ראו: רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה 11 (28.6.2010); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקאות 25, 27 (20.9.2022); רע"א 1450/20 פרילינג נ' ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקאות 16-15 (19.4.2020); רע"א 8203/18 ברוקנר נ' שטרית, פסקה 4 (13.12.2018)). לכך מתווספת גם התנהלותה הדיונית של המבקשת, אשר הגישה כאמור בקשה נוספת, דומה במהותה, בהליך אחר, ימים ספורים לאחר דחיית בקשתה הראשונה מושא ההליך. התנהלות זו, הגובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט, בוודאי אינה מצדיקה קבלת הבקשה משיקולי צדק ויושר (ראו למשל: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 14 (12.1.2010)).

19.אשר על כן – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.